אני כותבת את השורות האלה בלב שבור. שנים חלמנו על ילד, עברנו דרך קשה של טיפולי פוריות – טיפולים מתישים, כואבים, מלאי תקווה ואכזבות – עד שאדם נולד. הוא היה כל עולמנו. ילד רגיש ושמח, מלא אנרגיות טובות, אהב את הטבע ואת החיים, רץ יחף, חקר כל עלה וכל פרח, והפך את הבית שלנו לבית חי ונושם, מלא צחוק, שירים וחיבוקים.
ואז, הכול השתנה. יום אחד הוא התחיל לצלוע מעט, להטות את הראש. חשבנו שהוא נפל בגן ולקחנו אותו לעשות צילום. תוצאות הצילום שינו לנו את החיים לתמיד - לאדם יש גידול מוח נדיר ואגרסיבי – ETMR. תחושה חזקה של הלם. של כעס. ותפילה שזה רק חלום, סיוט שנתעורר ממנו. מהרגע של האבחון ועד שנפרדנו ממנו עבר רק חודש אחד. חודש שבו חיינו התפרקו.
כשהבנו שאין תרופה, החלטנו לא לבזבז את הימים היקרים שנותרו על טיפולים כואבים שאין בהם תועלת. רצינו רק להיות איתו. נסענו איתו לטיולים, נתנו לו לגעת בטבע שהוא כל כך אהב, לטעום, לראות, לצחוק וליהנות. צברנו חוויות, רגעים של אושר קטן בתוך חודש קצר – חודש אחרון של חיים מלאים, כמו שהוא היה רוצה.
כשהבנו שאין תרופה, החלטנו לא לבזבז את הימים היקרים שנותרו על טיפולים כואבים שאין בהם תועלת. רצינו רק להיות איתו
יום לפני יום ההולדת שלי אדם אמר לי: "אמא, אני אקנה לך לב". יום אחרי יום ההולדת שלי – הוא כבר נשם את נשימותיו האחרונות עליי. החזקתי אותו חזק אליי, הוא עצם את עיניו ולא פקח אותן שוב. לא נתתי לאף אחד להתקרב, לא נתתי להם לקחת לי אותו מהידיים. כנראה עברו שעות, אבל זה הרגיש כל כך מהר. הזמן עצר מלכת, ואני החזקתי אותו בכל הכוח, עד שנאלצתי לשחרר. הלב שלי התרסק לרסיסים. אולי במה שאמר לי ניסה לרמוז לי, שגם בתוך השבר הזה, בתוך הלב המרוסק, עוד אצליח להכניס פעם שמחה.
איבדנו את ילדנו היחיד, לא מצאתי טעם להמשיך, רציתי רק את אדם. אבל המשפחה והחברים שלנו התעקשו שלא נישאר לבד. עוד בשבעה החברות דחקו בנו להבטיח שננסה שוב, שנביא ילד נוסף לעולם. כעסתי עליהן, צעקתי עליהן, בכיתי ביחד איתן. והחשש, החשש הגדול ששוב תיכשל ההפריה, שאולי אדם חלה בגלל שמשהו בנו פגום, שאולי אין לנו תקווה.
"עוד בשבעה החברות דחקו בנו להבטיח שננסה שוב, שנביא ילד נוסף לעולם. כעסתי עליהן, צעקתי עליהן, בכיתי ביחד איתן"
החברים קילפו את החששות מאיתנו והחליטו שיוצאים למסע חדש, לשוב ולהיות משפחה. הם יודעים שאין לנו אפשרות לעשות זאת בצורה טבעית, וכשהבינו מהי העלות של פונדקאות, הם בפרויקט גיוס כספים בשבילנו. זו מחווה שמרסקת ומרוממת בו־זמנית. היא נותנת לנו שביב תקווה בתוך החשכה.
שום דבר לא יחליף את אדם. החור שבלב לעולם ישאר פתוח. ועם זאת, תוהה אולי המסר של אדם – עם אותו "לב" שהבטיח לי – הוא שלמרות הכול, בתוך כל השבר, אולי נצליח שוב להקים משפחה. אולי עוד אצליח להכניס שמחה ללב השבור.
*לקריאה נוספת ולתמיכה בעמוד הגיוס המלא בגיבבק
