שעת בוקר מוקדמת בחודש מאי האחרון חצתה סגן ש' (24), מפקדת פלגת טנ"א בסיירת גבעתי, את גבול לבנון. המטרה הייתה לתקן בלב השטח נמ"ר תקול ביחד עם הנגד שלה. "היו צריכים אותו דחוף כדי לצאת להתקפה", היא משחזרת. "בדרך חברנו לאחד הלוחמים שליווה אותנו אל הכלי התקול".
פתאום זיהה הנגד רחפן נפץ שהתביית עליהם והתקרב לעברם במהירות. "כשהוא כבר עמד על כבש הנמ"ר הוא פתאום אמר לי: 'הרחפן הזה לא שלנו'. תוך שנייה הוא התעשת, דחף אותי פנימה אל תוך הנמ"ר וקפץ אחריי ברגע האחרון. עוד לא הספקנו לסגור את הכבש מבפנים כשהרחפן חדר את הנמ"ר והתפוצץ ממש לידנו. מלא רסיסים עפו לעברנו, אני חטפתי בעיקר בפנים ובראש והוא חטף בעיקר ברגליים. צעקנו אחד לשני כדי לראות שאנחנו בחיים, ואז הוא גרר אותי החוצה ורצנו לכיוון אחת הפלוגות הלוחמות. הם כבר שמעו את הפיצוץ וחברו אלינו, הפרמדיק נתן לנו טיפול ראשוני, כשכל הפנים שלי היו מכוסות דם".
ש' פונתה במסוק לאיכילוב עם פגיעות הדף, פגיעה בעור התוף ורסיסים רבים בפנים, שניים מהם פגעו קרוב מאוד לשתי עיניה. היא מיד הוכנסה לחדר הניתוח, ובהמשך עברה עוד ניתוח, אבל הרופאים לא הצליחו להוציא את כל הרסיסים - עם חלקם היא תצטרך לחיות כל חייה בלי לדעת מה יהיו ההשלכות. בניתוח השתתף גם פלסטיקאי כדי להימנע מצלקות בפניה ככל האפשר. "המראה שלי היה מבהיל, אבל בסוף אני שמחה שקיבלתי את הרסיסים איפה שקיבלתי ולא במקומות אסטרטגיים יותר, כי יכולתי לאבד עין ואולי שתיים", היא אומרת. "היה הרבה מזל בפגיעה הזאת, אם הנגד לא היה שם לב שמגיע רחפן, היינו באירוע אחר לגמרי".
יממה לפני שנפצעה, טסו הוריה לחופשה בקפריסין וקיבלו שם את הבשורה. "הרופאה שאלה אותי למי להתקשר ולא הסכמתי שהיא תצלצל לסבא וסבתא שלי או לאחותי, פחדתי שהם ייבהלו", היא מספרת. "אמרתי לה להודיע רק להורים, למרות שהם היו בחו"ל. היא צלצלה לאמא שלי ולא נענתה, אז היא אמרה שכדאי שאתקשר בעצמי כדי שהיא תשמע את הקול שלי. צלצלתי וגם לי היא לא ענתה, אבל אחרי כמה דקות היא חזרה אליי בשיחת פייס־טיים. היא רצתה שאראה את הים, אמרה לי 'תפתחי מצלמה', אבל לא רציתי שהיא תראה אותי ככה. אמרתי לה שנפצעתי ואני נראית קצת מפחיד, אבל אני בסדר. היא נלחצה והתעקשה שאפתח את הווידיאו, אז ביקשתי מהרופאה שתנקה לי את הפנים כמה שאפשר, ולמרות שעדיין המראה היה מבהיל, זה הרגיע אותם".
ש' היתה מאושפזת חודש באיכילוב ובהמשך שוחררה לביתה. הצלקות כמעט לא ניכרות, אבל יש לה צפצופים באוזניים וירידה בשמיעה והיא לא יכולה לפתוח את הפה עד הסוף, בשל רסיס שיושב על שריר שאחראי על פתיחת הלסת. "בואי נגיד שאני עדיין לא יכולה לאכול המבורגר שאני מאוד אוהבת, אבל אני עושה פיזיותרפיה ומקווה שזה ישתפר", היא אומרת.
ילדות: נעלי אצבע, תחרויות ופרסים
ש' נולדה במושב בעמק חפר, בכורה משלוש בנות. אמה מנהלת עמותה לקשישים של המועצה האזורית לב השרון, אביה איש הייטק, דירקטור ב'מוביליי'. אחותה בת ה־23 שירתה כמדריכת צלפים ועכשיו מטיילת בעולם, ואחותה בת ה־19 בשנת שירות לפני גיוס.
היא בכלל הייתה אמורה להשתחרר מצה"ל בתור רקדנית בלט קלאסי מצטיינת. בתיכון למדה במגמת מחול, 10 יחידות, וסיימה בהצטיינות. בגיל 18 עמדה לעבור לגור בברצלונה, לאחר שחתמה על חוזה עם להקת מחול מובילה בספרד, אבל אז היא החליטה לוותר על הגרביונים לטובת הסרבל והגריז.
"התחלתי לרקוד בגיל שלוש", היא מספרת. "השתתפתי בתחרויות בחו"ל, בניו יורק, בפריז, עבדתי עם כוריאוגרפים מובילים ועם הלהקות הכי מצליחות בארץ, זכיתי בתחרויות, זה היה החלום שלי. המסלול שלי היה מכוון לשם מגיל צעיר מאוד והקרבתי המון בשביל זה".
מה היית צריכה להקריב?
"לא נפגשתי עם חברות מתי שאני רוצה, לא הלכתי לבת מצוות, היה לי תפריט מיוחד. הכי קשה היה לוותר על תנועת נוער, כי אני גרה במושב שבו כולם הולכים לתנועה. הייתי בתנועה עד כיתה ד' ואז המורה שלי לבלט החליטה להעלות אותי על פוינט לפני כולן, והייתי צריכה להגיע גם בימי שלישי, שזה היום של התנועה. בגיל 11, כשנסעתי לשבועיים בחופש הגדול לניו יורק עם המורה שלי לשיעורים פתוחים, לא ראיתי אפילו את פסל החירות".
אז מה קרה שהחלטת לוותר על הריקוד לטובת גיוס לצבא?
"לקראת סוף התיכון שמעתי את החברים סביבי מתחילים להתמיין והרגשתי שאני לא יכולה לוותר על הגיוס. לא נשמע לי הגיוני שאני אזרחית במדינת ישראל ולא אעשה צבא. בבית שלי הצבא היה ערך עליון, גדלתי על סיפורי הצבא של סבא שלי שהיה לוחם ביחידת מרגמות בגדוד 51 של גבעתי. גם אבא שלי היה לוחם ואמא שלי הייתה מש"קית חוי"ה בנח"ל. כבר הייתי עם רגל אחת בברצלונה, שנייה לפני שקניתי כרטיסי טיסה. בפייסבוק של הלהקה פרסמו פוסט עם תמונה שלי וכתבו 'רקדנית מישראל מצטרפת ללהקה', וברגע אחד שיניתי את הראש והלכתי למכינה קדם־צבאית".
מסלול צבאי: מאגוז לנח"ל, ואז לגבעתי
אחרי המכינה התגייסה ש' לצה"ל לתפקיד בוחנת תחמושת בחיל הטכנולוגיה והאחזקה (לשעבר חימוש), ולאחר מכן נשארה בעיר הבה"דים כמפקדת בקורסים. אחרי שנה וחודשיים יצאה לקורס קצינות ושובצה לתפקיד קטנ"ג - קצינת טנ"א (טכנולוגיה ואחזקה) גדודית ביחידת אגוז - חטיבת הקומנדו (פלגת טנ"א היא האחראית על כשירותם המבצעית של אמצעי הלחימה בגדודים, מטנקים ועד נשק קל).
אחרי חצי שנה עברה למלא את אותו תפקיד בגדוד 931 בחטיבת הנח"ל, ולפני שנה וחצי עברה להיות מפל"גית (מפקדת פלגה) טנ"א בסיירת גבעתי.
כששיבצו אותך לחיל, שאלת מה לך ולחימוש?
"בהתחלה כשקיבלתי את השיבוץ חשבתי שזו טעות, תקלה במערכת. אני מודה שביקשתי לראות קצין מיון בבקו"ם, והוא דווקא הסכים להחליף לי ונתן לי תפקיד שהיה עוד פחות מעניין. בסוף הלכתי על מה שנתנו לי בהתחלה, ובמבט לאחור אחרי ארבע שנים ותשעה חודשים אני יודעת שזו הייתה ההחלטה הכי טובה שקיבלתי בחיים".
"הרחפן חדר את הנמ"ר והתפוצץ ממש לידנו. רסיסים עפו, חטפתי בעיקר בפנים ובראש. צעקנו אחד לשני כדי לראות שאנחנו בחיים, כל הפנים שלי היו מכוסות דם"
מבלט לחימוש, זה מעבר חד.
"לקחתי המון מהבלט לתפקיד הצבאי שלי: משמעת עצמית, חתירה למצוינות, פרפקציוניזם, הקרבה ודבקות במטרה. הגעתי מוכנה לצבא בזכות הבלט, כי הבלט לימד אותי לא לוותר לעצמי ולשאוף תמיד ליותר".
מה ידעת על חיל הטכנולוגיה והאחזקה לפני כן?
"הכרתי את כל הסטיגמות, אבל ברגע שהתגייסתי הבנתי כמה זה לא משקף. מאז שמיתגו מחדש את החיל לטכנולוגיה ואחזקה והתאימו את השם לתעסוקה - כי היום אנחנו מתעסקים בטכנולוגיות חדשות שלא היו פעם - כבר אין כל כך סטיגמות על החיל".
איפה היית ב־7 באוקטובר?
"הייתי קטנ"גית ביחידת אגוז וסגרתי שבת במוצב תפוח שבשומרון. ערב קודם עוד ישבנו וצחקנו, אחד הקצינים הביא גיטרה ושרנו עד אחת בלילה. שמתי שעון מעורר ל־6:40. הייתי אמורה להשתתף בהערכת מצב קו ותכננתי לחזור לישון אחרי זה, ואז קיבלתי טלפון מחברה ששאלה אם דיברתי עם ההורים שלי, כי הייתה אזעקה במושב. לא הבנתי על מה היא מדברת, כי באזור שבו אני גרה כמעט אין אזעקות. ירדתי להערכת מצב, והסמג"ד דיווח שקורה משהו בעוטף ושכל אחד בגזרתו יתחיל להתארגן לקיפול מהיר. די מהר ירדנו דרומה, התחלנו להכין אספקה ללוחמים, ואז היחידה עלתה להחזיק את הקו בצפון. כשהגדוד חזר לעזה סיימתי את התפקיד ועברתי לעשות את אותו תפקיד בנח"ל".
היה הבדל?
"בוודאי. באגוז לא נתנו לי להתקרב לחזית. הכנו את הכלים, 20 שעות עבודה ללא הפסקה, ובסוף הם נכנסו ואני הייתי מלאת תסכול שאני לא יכולה להיכנס איתם. כשעברתי לנח"ל התפקיד השתנה ב־180 מעלות. אחרי יומיים חפיפה כבר נכנסתי לעזה. ב־12 בלילה, שנייה לפני שהלכתי לישון, בוחן הנשק שאל אם הייתי בעזה. אמרתי לו 'לא', אז הוא אמר: 'בשבע וחצי בבוקר תעלי על וסט, קסדה ונשק, את נכנסת איתי'".
איך קיבלו אותך שם?
"אני מודה שבהתחלה צחקו עליי, אנשים לא ידעו איך לאכול אותי. אני נראית קטנה ושברירית, ציפורניים ארוכות עם לק, בקיצור, הכי לא תואמת תפקיד, אז אנשים מתפלאים. האמת היא שאני הכי נהנית מזה, אני אוהבת את זה שאני לא צפויה. כשרואים אותי חושבים שאני בטח יושבת מול מחשב ועושה מצגות וטבלאות, אבל בפועל אני יודעת להחליף מנוע או מזגן בנמ"ר".
זה חלק מהתפקיד שלך?
"בגדול אני לא אשת מקצוע מוסמכת ואני לא אמורה לעשות את הדברים האלה, בשביל זה יש לי נגדים שהם מכונאים, חשמלאים וכל מה שצריך, אבל הם לימדו אותי את העבודה ואני עובדת איתם. אני כוח עזר לכל דבר, אם זה לפרק מנועים או להתקין חלקים. התפקיד שלי הוא לדאוג שהכלים שלי יהיו כשירים".
מה אמרו בבית כששמעו שאת נכנסת לעזה?
"ההורים פחדו מאוד, כמובן, אבל היה לי איתם הסכם שאני שולחת הודעה כשאני נכנסת ועוד הודעה כשאני יוצאת. ככה צמצמתי להם את רגעי החרדה לזמנים קצובים. זה לא עבד כל כך טוב, כי היינו נכנסים בעיקר בלילה, הייתי מעירה אותם ואז הם כבר לא יכלו להירדם שוב בגלל החרדה".
איך הרגשת בפעם הראשונה?
"פרפרים של התרגשות והמון חששות. רציתי להיות משמעותית ולתת את המקסימום, סוף־סוף אני יוצאת מהחמ"ל ועושה משהו שקשור לתפקיד שלי ושרלוונטי למלחמה. זה מה שלימדו אותי, לזה הוכשרתי".
"לקחתי המון מהבלט לתפקיד הצבאי שלי: משמעת עצמית, חתירה למצוינות, הקרבה, לא לוותר לעצמי"
לא פחדת?
"בסופו של דבר הייתי במקום מאיים, אז זה היה בהחלט מפחיד, אבל בסוף גם לזה התרגלתי. כשהגעתי לסיירת גבעתי זו כבר לא הייתה שאלה, ישר הבהירו לי שצריך קצין טנ"א בכל זמן נתון בפנים, אז עשיתי שבוע־שבוע עם הסגן שלי, וככה חודשים על חודשים הייתי שבוע־שבוע בעזה ובהמשך בלבנון".
מה מפחיד יותר, עזה או לבנון?
"לדעתי לבנון, בגלל הרחפנים. זה איום מאוד לא צפוי שיכול לפגוש אותך בלי התרעה, בכל זמן נתון, מכל מקום. הנה, הפתיעו גם אותי".
שירות נשים: "זה שיח מתסכל מאוד"
בעבר היה קשה למצוא הרבה נשים בחיל החימוש, אבל המצב השתנה. "ככל שהצבא נפתח לשילוב נשים בתפקידים משמעותיים, ככה גם שאר התפקידים נפתחו בפנינו. יש היום המון קצינות טנ"א בשטח, כולל מעבר לגבולות. בעזה היו הרבה מאוד בנות, חלקן היו שם תקופות ארוכות של שנה ומעלה".
חשבנו ש־7 באוקטובר שם קץ לוויכוח בנושא גיוס נשים לתפקידי לחימה, ועכשיו הנושא שוב עולה בהקשר של חוק הפטור מגיוס, כטיעון נגד גיוס חרדים.
"בתור אישה שעושה שירות משמעותי, השיח הזה, שעולה שוב ושוב, מתסכל מאוד. כיום ביחידה שלי יש רוב נשי בפיקוד של הפלס"ם (פלוגת סיוע מנהלתי). אני לא רואה ששילוב נשים בצה"ל זה נגד מישהו, ואני גם לא מדברת על אג'נדה, פמיניזם או פוליטיקה, אלא על צה"ל נטו. צה"ל צריך את הנשים הלוחמות, הן מהוות 20% מהכוח הלוחם בכל החילות, כולל חציית גבולות ברצועה ובלבנון. יש נשים לוחמות ביהל"ם, אחת היחידות הכי נחשבות בצה"ל, יש קצינת אג"ם בחרוב, לוחמות בעוקץ, קרקל, שריון או תומכות לחימה שאי אפשר בלעדיהן. נשים יכולות לעשות מה שהן ישימו לעצמן כמטרה, ולצבא יש פתרונות נהדרים לאוכלוסייה החרדית ולכן לא צריך שוב לרכוב על הנשים כתירוץ להשתמט".
נתקלת בקשיים פיזיים לעומת גברים באותו תפקיד?
"להרים דברים כבדים לי כאישה זה קשה יותר, אבל יודעים לבוא לעזור לי איפה שאני צריכה. למה שארים לבד אם אני יכולה להיעזר במי שקל לו יותר?".
כאישה הרגשת שאת מקבלת יחס שונה מקצין גבר?
"בוודאי. באגוז הרי לא נתנו לי להיכנס לעזה כי אני אישה. להערכתי אם היה גבר בתפקיד שלי, הוא היה נכנס איתם".
ואולי לא נתנו לך כי את בעצם לא לוחמת, את מוגדרת כתומכת לחימה שלא הוכשרה להילחם במקרה של היתקלות?
"נכון, אבל זו הגדרה בעייתית. אם חציתי את הגבול - והייתי המון זמן בעזה ועכשיו גם בלבנון פעלתי בתוך שטחי לחימה - אז אני לוחמת. נכנסתי לתקן תקלות וסמכתי על הלוחמים שיגנו עליי וייתנו לי את האפשרות לתת להם את המענה".
איך קיבלו אותך בסיירת גבעתי?
"באופן כללי קיבלו אותי ממש טוב, הם כבר ראו נשים בתפקיד הזה, אבל פעם אחת אחד המפקדים אמר לי בישיבת קצינים 'סתמי ת'פה'. השתיק אותי מול כל הקצינים. מאוד כעסתי, אפילו נעלבתי, לא התקרבתי אליו חמישה ימים והוא הבין שהוא עשה משהו לא בסדר. הוא שאל, 'זה בגלל מה שאמרתי?', אז אמרתי לו שאני מרגישה שלא מקבלים את המילה שלי בגלל שאני אישה. הוא התנצל ואמר שהוא סומך עליי במאה אחוז. הוא אמר שהוא היה עצבני באותו יום ובמקרה זה יצא עליי, וזה שאני במקרה אישה לא היה שייך לאירוע בשום צורה".
איך הסתדרת עם שירותים ומקלחת במקום שיש בו רק גברים?
"אלתורים. צריך לדעת להיות יצירתית. יש נשים שלא התקלחו שבוע, אבל אצלי התפקיד מחייב - את עושה עבודה פיזית, מזיעה המון, פיח, שמן, גריז עד המרפקים, אין מצב לא להתקלח. אז יש שתי אופציות: דלי ומגבונים או בקבוקי מים - ביד אחת את מחזיקה את הבקבוק מעל הראש וביד השנייה חופפת. שירותים זה היה קצת יותר מורכב, כי אנחנו לא יכולות לעמוד ולהשתין. צריך לקחת שקית זבל, לעשות את הצרכים ולזרוק לפח. הקטע הכי מורכב היה הקטע של המחזור. אם את לא יודעת את המועד המדויק ולא נערכת בהתאם, שיהיה לך ברכה והצלחה מה שנקרא".
"בהתחלה צחקו עליי, אני נראית קטנה ושברירית, ציפורניים ארוכות עם לק, הכי לא תואמת תפקיד"
קרה לך?
"ועוד איך. תל סולטן, ארבע בבוקר, כל הציוד שלי למעלה על הנמ"ר, אין מצב לפריקה, והייתה לי תחושה שזה קורה. לא היה לי כלום, אבל מצאתי חבילת מגבונים, אז השתמשתי בהם, הרגשתי כמו תינוקת עם חיתול. אחרי כמה שעות פגשנו את הקשר"גית (קצינת קשר גדודי) ואמרתי לה, 'בבקשה תגידי לי שיש לך איך לעזור לי'. למזלי היא הצילה לי את הערב. הנגדים שלי כבר ידעו איך לקבל את זה, הם כל הזמן שמרו לי בדלת כשהייתי צריכה שירותים או מקלחת, ונתנו לי להרגיש בנוח עם זה שאני אישה יחידה בסביבה".
מתי תחזרי לשירות?
"אני אמורה להשתחרר בקרוב, אחרי כמעט חמש שנים בצבא. אני אוהבת את המערכת הצבאית, אבל זה לא העתיד שאני רוצה לעצמי".
אז מה התוכניות?
"נרשמתי למסלול של לימודי משפטים וממשל לתואר ראשון ושני ברייכמן. זה תחום שתמיד עניין אותי, אולי בכיוון של דיפלומטיה או משרד החוץ. זה ייקח שנים, אז אני לא חושבת כל כך רחוק".
