בגיל 19 גל רביב כבר מסומנת כאחת ההבטחות הגדולות של הכדורסל הישראלי. אחרי שהובילה את נבחרת העתודה של ישראל לזכייה במדליית הכסף באליפות אירופה, היא מספרת על הדרך שעשתה עד לרגע הגדול.
ברכות על הזכייה במקום השני. עשיתן לנו הרבה כבוד בטורניר הזה. "זו באמת גאווה לא נורמלית לעמוד ולשיר את ההמנון הישראלי בליטא כל משחק מחדש. זו הרגשה מטורפת לדעת שהבאנו כבוד למדינה וגם מדליה. שיחקנו עם כל הלב והנשמה, כי הזכרנו לעצמנו כל יום בחדר ההלבשה מאיפה אנחנו באות ולמה אנחנו חייבות לנצח".
אומרים שאת הגרסה הנשית של דני אבדיה. איך את מרגישה עם ההשוואה? "קודם כול זו מחמאה מטורפת, דני שחקן בטופ העולמי של הכדורסל והלוואי שאצליח להגיע לאן שהוא הגיע. אין יותר מחמאה מזו".
איך את מסבירה את היכולת המדהימה שלך? "לא נעים לי לדבר בקלישאות, אבל זו עבודה באמת קשה. כמות השעות שאני משקיעה בכדורסל מטורפת, אבל אני אוהבת את זה. כל החיים שלי סביב כדורסל, ואני הכי שמחה שהצלחתי להראות את היכולות שלי במאני טיים".
דברי איתנו במספרים? "על פי דירוג פיב"א סיימתי כמלכת הסלים עם 28.1 נקודות בממוצע למשחק, שיא שלא נשבר מ־2012. בנוסף, הובלתי את טבלת האסיסטים עם 6.6 למשחק, יצאתי ראשונה במדד היעילות ורשמתי 6.1 ריבאונדים ו־3 חטיפות בממוצע למשחק".
"ההחלטה לעבור לאריזונה הייתה קשה מאוד. הוריי חשבו שאני צעירה מדי, אבל אמרתי שאין מצב שאני מוותרת"
עם מספרים כאלה, איך זה שלא נבחרת ל־MVP של הטורניר? "אין קריטריונים מדויקים ל־MVP, ולכן אין לי מה להגיד נגד זה, חוץ מזה שהתאכזבתי והתבאסתי. יש הרבה פוליטיקה גם בספורט לצערנו. פיב"א העניקה את התואר לשרה סיסה מנבחרת צרפת, הנבחרת שזכתה בטורניר, למרות שלא היו לה מספרים כאלה. אבל אני לא צריכה את התואר הזה בשביל להבין מה עשיתי בטורניר הזה, וזהו, אני עם הפנים קדימה".
איך התחיל העניין שלך בכדורסל? "ההורים שלי שיחקו כדורסל בעברם, אמא שלי, טל ענבר, שיחקה ברמת חן עד שנפצעה ופרשה, ואבא שלי שיחק בליגת התיכונים באמריקה. כשהייתי קטנה הלכתי לחוג כדורסל בקדימה, שיחקתי עם בנים כמה שנים ומשם עברתי לליגת בנות בתל מונד. בגיל 12 נכנסתי לאקדמיה של וינגייט, ובגיל 15 עברתי לתיכון בארצות הברית".
מתי הבינו שאת עשויה מחומר של אלופים? "רק כשהגעתי לווינגייט. זו הייתה החלטה לא פשוטה לעבור לפנימייה בגיל כל כך צעיר, מזל שזה רבע שעה מהבית בקדימה. התחלתי להתאמן עם האקדמיה שנה לפני שעברתי לגור שם, כך שהמעבר לא היה כל כך דרמטי. המעבר היותר קשה היה לארצות הברית, לשחק בנבחרת של תיכון פרטי באריזונה".
איך הגעת לשם? "מישהו מהארץ שמכיר את המאמנת שם פנה אליי עם הצעה. זו הייתה החלטה קשה מאוד, ההורים שלי חשבו שאני צעירה מדי, אבל אמרתי שלא תהיה לי עוד הזדמנות כזו ואין מצב שאני מוותרת. בהתחלה אמא שלי נסעה איתי כדי לעזור לי להתאקלם. ההתנסות בווינגייט נתנה לי כלים להתמודד, ועדיין לא היה פשוט להתרגל לתרבות, לאנשים ואפילו לאוכל. גרתי באריזונה בבית פרטי עם בנות שהגיעו ממדינות אחרות, והייתה לנו אם בית שדאגה לנו".
איפה את משחקת היום? "באוניברסיטת מיאמי. אחרי התיכון עברתי לקולג׳ בקונטיקט, הייתה לי שנה מעולה ונבחרתי לשחקנית השנה בליגה ששיחקתי בה, אבל בסוף השנה הרגשתי שאני צריכה לאתגר את עצמי יותר. נכנסתי לפורטל ההעברות, פנו אליי ממספר רב של אוניברסיטאות ובחרתי במיאמי, כי הרגשתי שתהיה לי שם מעטפת שבעזרתה אוכל להתקדם מקצועית לשלב הבא".
שהוא לשחק בליגה הטובה בעולם, ה־WNBA? "זאת המטרה הגדולה. זה מה שאני רוצה לעשות ואני מקווה שאצליח להגיע לשם".
מה העצה הכי טובה שקיבלת? "אל תשווי את עצמך לאחרים, אלא רק לעצמך של אתמול".
והעצה הכי גרועה? "אם לא הצלחת מיד, כנראה זה לא בשבילך".