ענת ענבר. " מאכלים שלא שירתו את המטרה שלי - לא נכנסו לגופי,"

"כשאני אומרת למטופלת 'תאכלי מה שבא לך', היא נבהלת"

הפרעות האכילה בגיל ההתבגרות, המחזור החודשי שכמעט נעלם והקושי להרות הביאו את ענת ענבר לצאת למסע של ריפוי עצמי. כיום היא מומחית ברפואה אינטגרטיבית ומטפלת דרך תזונה, שמשיקה ספר חדש "לא משמינים מאוכל" ומסבירה ששוקולד הוא בכלל לא הבעיה

פורסם:
כשענת ענבר הייתה בת 32, בזוגיות שנייה ועם מחשבות על ילד משותף, היא פנתה אל הגינקולוג שלה. היא הייתה אחרי שנים של הפרעות אכילה בגיל ההתבגרות, שנים שבהן היו הפסקות ארוכות במחזור החודשי שלה ואחרי שנזקקה לטיפולי פוריות כדי ללדת את בנה הבכור (מנישואיה הקודמים). הרופא אמר שאין לה סיכוי לקבל שוב מחזור או להיכנס להיריון בלי עזרה הורמונלית.
אבל את החלטת לא לעבור שוב טיפולי פוריות.
"באותה תקופה סיימתי לימודי תזונה טבעית במכללת רידמן והכרתי את הכוח של המזון. בחרתי לכוון את הגוף שלי לריפוי על ידי תזונה. עברתי תקופה מאתגרת של חודשים ארוכים שבהם הגוף ממש נאבק להירפא והתעורר הורמונלית. פתחתי במסע לריפוי עצמי".

האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת

איך נראה המסע הזה?
"אכלתי שפע של מזונות. הייתה בי העוצמה לדעת מה ראוי להיכנס לגופי ומה מחבר אותי לריפוי. מאכלים שלא שירתו את המטרה שלי - לא נכנסו לגופי, ולא הייתה בי תחושת הימנעות והפסד. בילדותי חוויתי את התזונה כהורסת, ובגיל 32 עשיתי תיקון והתזונה נחוותה אצלי כמרפאת. אחר כך הבנתי עוד משהו: לאמונות, למילים שאנחנו מוציאות מהפה, לדרך שבה אנו אוכלות ולבחירות המזון שלנו - יש חשיבות רבה יותר מהאוכל עצמו".
אז מה עמדתך, נניח, כלפי שוקולד או סופגנייה?
"הם לא הבעיה. תניחי להם. רוצה לאכול סופגנייה? תאכלי. אבל מתוך מודעות לכך שבא לך כרגע לאכול משהו שמזיק לך, ותאכלי בלי רגשות אשמה וכעס עצמי".
תהליך הריפוי של ענת ענבר נעשה בשלבים. לקח לה יותר מחצי שנה עד שהצליחה לקבל מחזור סדיר, וכעבור שנתיים מתחילת התהליך הרתה באופן טבעי ללא טיפול הורמונלי.

היחלשות רגשית

מתוך חוויותיה האישיות והידע שרכשה במהלך לימודיה פיתחה ענבר (48), מומחית ברפואה אינטגרטיבית ומטפלת דרך תזונה, את שיטת "תודעה מזינה" שעומדת במרכז הספר "לא משמינים מאוכל" (ידיעות ספרים) שיוצא בימים אלה לחנויות. לספר היא קוראת "מדריך לשחרור ממלחמות מול האוכל, מחלות כרוניות, עייפות כרונית ומכל המיותר". כשהיא כותבת "מיותר" מתכוונת ענבר לקילוגרמים עודפים, אבל חשוב לה להבהיר שהשיטה שלה לא עוסקת בירידה במשקל, אלא בתהליך פנימי עמוק שהרזיה היא רק הבונוס שלו.
4 צפייה בגלריה
ענת ענבר
ענת ענבר
"רוצה לאכול סופגנייה? תאכלי". ענת ענבר
(צילום: דן פרץ)

"תזונה לא נכונה מצביעה על היחלשות רגשית שלנו", היא אומרת. "ההשמנה היא רק סימפטום, ואין מנוס מלהבין איך אנחנו אוכלים ולמה אנחנו בוחרים לאכול את זה ולא את זה".
לטענתה, המפתח האמיתי לשחרור מהמאבק הבלתי פוסק מול האוכל מוכרח לעבור דרך מקומות אחרים לגמרי. "בראש של רובנו, שוקולד או עוגה הם מקור לנחמה ואהבה", היא אומרת, "וזו משוואה שמייצרת אצלנו פלונטרים. כמה פעמים אנחנו אוכלים משהו רק כי הוא מזכיר לנו את הבית שבו גדלנו?".
מה שענבר מנסה לומר הוא שאם בבית ילדותנו סבתא ואמא הגישו ממליגה עם חמאה ושמנת, סביר להניח שהמאכל הזה יעורר בנו חיבור רגשי, זיכרון וגעגוע. הדרך לצאת ממעגל הקסמים הזה היא להזכיר לעצמנו שבסך הכל מדובר בקמח תירס שבושל עם קצת מים - לנתק באופן מודע את הרגש שעולה בנו מהתבשיל בסיר.

בזוקה ותפוח ביום

בקצרה: ענבר היא אמא לשניים (24 ו־14), גרושה פעמיים מהוד־השרון ומנחה כיום סדנאות ומעבירה הרצאות על פי שיטת "תודעה מזינה". היא גדלה ברמת־גן ובחולון, למדה אמנות בתיכון, התנדבה במד"א ואחרי הצבא עבדה במשרד פרסום ועסקה באמנות. בילדותה אביה נפטר מדום לב בגיל 49. כאמור, בתחילת שנות ה־30 לחייה, פנתה ללימודי תזונה טבעית במכללת רידמן והשתלמה בשיטת NLP, צמחי מרפא ופרחי באך, רואו־פוד וארומתרפיה.
"אני לא הגעתי אל התזונה, היא הגיעה אליי, והיא איתי מגיל אפס", אומרת ענבר. "גדלתי במשפחה עם נטייה להשמנה וגנטיקה של מחלות כרוניות כמו סוכרת, כולסטרול, לחץ דם ובעיות במערכת העיכול. ראיתי קרובת משפחה שלי ששמה בפה מלתעות כשרצתה לרדת במשקל. בגיל 12 התפתחו אצלי הפרעות אכילה קשות. הגעתי לתת־משקל. בגיל 14 הגיע המחזור והפסיק תוך זמן קצר. היו ימים שבהם חייתי על פחיות דיאט ספרייט, מסטיק בזוקה ותפוח אחד ליום. הסתובבתי אומללה. לא משנה כמה רזה הייתי".
"ראיתי קרובת משפחה שלי ששמה בפה מלתעות כשרצתה לרדת במשקל. בגיל 12 התפתחו אצלי הפרעות אכילה קשות. הגעתי לתת־משקל"
היום את יודעת לומר מה עבר עלייך?
"אי־אפשר שלא לחבר בין הפרעות האכילה לאובדן שחוויתי בגיל תשע, כשסבתא שלי, שהייתה חולת אסתמה, נפטרה בשנתה מדום לב בגיל 55. היא, אגב, לא סבלה מעודף משקל. סבתא הצילה אותי באותן שנים מהקשר המסובך שהיה לי עם אמא והייתה לי אוזן קשבת. חשתי אז שכל מי שקשוב לי נעלם מחיי. נשארתי בלי מישהו שמבין אותי בעולם".
מתי הפרעות האכילה שלך התחילו להדאיג את הסביבה?
"בגיל 15 אחות בית הספר ערכה בדיקה שגרתית לכל ילדי השכבה ונחרדה מהמשקל הנמוך שלי. אני צחקתי, 'מה פתאום, אני שמנה'!. האחות אמרה לי שאם לא אתחיל לאכול יאשפזו אותי. נבהלתי והתחלתי לאכול, אך נשארתי במאסר העולם של הסבל והמלחמות עם האוכל. הייתי עובדת קיץ שלם כדי לקנות לי ערכות הרזיה וחיטוב. מאוחר יותר סבלתי מבעיות פוריות כתוצאה מהנזקים שעשיתי לעצמי. את בני הבכור ילדתי אחרי טיפולים הורמונליים קשים. היה לי מזל גדול שהצלחתי על ידי למידה ותובנות להוציא את עצמי משם".

אצלי אין "גילטי פלז'ר"

הספר "לא משמינים מאוכל" מציע אפשרות להניח את המשקל לרגע בצד ולחשוב על כוחו המרפא של המזון ועל התהליכים הנפשיים שעלינו לעבור בדרך אל אהבה עצמית, שתאפשר לנו בחירות מושכלות של הדברים שאנחנו מכניסים לפה. "קיבלנו תפקיד מדהים", היא אומרת, "אנחנו המנכ"לים של המפעל הכי מתוחכם ביקום, הגוף שלנו. ומה שאנחנו מכניסים לתוכו משפיע על הכל - על מצב הרוח שלנו ועל בריאותנו. מאחר שיש מרכיבים חיוניים שהגוף שלנו לא יודע לייצר, כמנהלות המפעל שלנו התפקיד שלנו הוא לספק לו את החומרים האלה. במובן הזה מי שיש לה עודף משקל צריכה להרגיש בת מזל, כי זה מספק לה הזדמנות להתייחס למה שקורה במפעל חייה. אחת התובנות החשובות היא שיש להכיר את מפעל חיינו ואת הוראות היצרן כדי להתחיל לפעול לטובתנו ולא נגדנו. נזקי הדיאטות גרמו לכך שכאשר אני אומרת למישהי 'תאכלי מה שבא לך', היא נבהלת. היא חוששת שהיא עומדת לפגוע בעצמה".
4 צפייה בגלריה
ענת ענבר
ענת ענבר
"למצוא מה עוד גורם לנו כיף והנאה"
(צילום: דן פרץ)

עוד תובנה שעולה מהספר היא שאין דבר כזה אוכל בריא ואוכל לא בריא, ואין אסור ומותר. "זו טרמינולוגיה שעושה נזק", מדגישה ענבר. "אנחנו מדברות בשפה אחרת: יש בחירה ויש איזון. הרי כמעט בכל מזון אפשר למצוא משהו 'בריא'. כשאני הולכת לסופר ואני רואה עוגיות בריאות, אני חושבת, יופי, כך אקבל את הפינוק הבריא שלי. אבל העוגיות האלה הן לא באמת בריאות. המוח שולח אותי לאכול הרבה מהן. בעיניי עדיפה עוגייה אחת 'לא בריאה' על פני חבילה של עוגיות 'בריאות'. אני מחליפה את המקום של הבריא במקום של איזון. אם אכלתי סופגנייה אחת טובה, בלי לכעוס על עצמי ובלי לחוש תסכול, היא הצטרפה במקרה אל חיי, כרצון לתשומת לב לעצמי. זה כרגע המקום שלי. אני יודעת שהיא מזיקה לי, אבל אני מודעת למידת הנזק ולוקחת אחריות. כשאנחנו בוחרים מתוך חופש ומודעות, אנחנו לא צריכים שאף אחד ישמור עלינו ולא זקוקים לתחליפים 'בריאים'. אנחנו מדייקים את התזונה שלנו".
"אין דבר כזה אוכל בריא ואוכל לא בריא, אין אסור ומותר. זו טרמינולוגיה שעושה נזק. אנחנו מדברות בשפה אחרת: יש בחירה ויש איזון"
הספר שלך עוסק בשינוי הגדרות ובשינוי השפה. איך זה בעצם קשור לתזונה?
"המילים שאנחנו בוחרות לומר הן משמעותיות ויכולות להזיק לנו או להזין אותנו. הן חלק בלתי נפרד מהמזון שלנו. עוגת שוקולד לא יודעת אם היא טובה או לא טובה, אם היא מפנקת או לא. כשאני אומרת, 'שמנתי כי נפלתי בפחמימות', לא עשיתי שום דרך. אין פה למידה. לא נפלתי, לא חטאתי ולא יצאתי מהמסלול. אכלתי כי זה מה שבחרתי לאכול באותו רגע מאיזושהי סיבה, ואין צורך לכעוס על עצמי. היו שנים שאכלתי והרגשתי רע. היום אין אצלי מושג כזה גילטי פלז'ר".
4 צפייה בגלריה
כריכת הספר "לא משמינים מאוכל"
כריכת הספר "לא משמינים מאוכל"
כריכת הספר "לא משמינים מאוכל"

איך אפשר להעלים את הרעב הרגשי שגורם לנו, לשיטתך, לפנות אל הממתקים והחטיפים?
"חשוב למצוא מה עוד גורם לנו כיף והנאה - ואלה דברים שמשתנים כל הזמן. הנאות יכולות לספק לנו צרכים רגשיים והן כלים חשובים בתהליך, כי כך מתאפשר לייצר התמדה. אני גדלתי בבית עם ארון ממתקים, וסלט היה עונש שאוכלים בדיאטה. אין סיכוי שבמסעדה הייתי מזמינה סלט. הכרת הגוף והנפש שלי גרמה לי לפעול לטובתי. הבנתי איך בדיוק האנטי־אוקסידנטים שיש בירקות פועלים על הגוף שלי. היום לאכול סלט צבעוני זה מבחינתי אושר. תראי, אוכל מזיק הוא חלק מחיינו ואי־אפשר להימנע ממנו לגמרי. צריך לקבל אותו ולצרוך אותו במידה הראויה.
"החיים לימדו אותי שכמעט אין לנו שליטה על כלום. רגע אחד חיבקתי את אבא שלי וברגע אחר הוא נפטר. אבל יש לנו יכולת השפעה על איכות חיינו"

"מה שחשוב זה לומר לעצמנו את האמת. האם כשאת אוכלת קרואסון שקדים את יודעת מה הוא עושה לגוף שלך? האם הוא חיוני לתפקוד הגוף? אם את רוצה לרדת במשקל או להרגיש קלילה וחיונית, את לא תבחרי בקרואסון. זה כמו שתרצי לנקות את הבית ואז תבואי ותשפכי בסלון דלי חול. אנשים יגידו לך - את לא נורמלית, את רוצה בית נקי ושופכת ארגז חול. מישהו יכול למנוע את זה ממך? תשפכי. את חיה בבית שלך, אבל הבית לא יהיה נקי. בדיוק כפי שאם אני רוצה לרדת בזריזות מהדירה שלי בקומה העליונה של הבניין, אני יכולה לקפוץ מהחלון או לרדת במעלית. האם אבחר בקפיצה מהחלון? אז מה, בעצם, גורם לנו ברוב תחומי החיים לפעול לטובתנו, ודווקא עם אוכל אנחנו לא יודעות לעשות את זה?".
מה השורה התחתונה?
"החיים לימדו אותי שכמעט אין לנו שליטה על כלום. רגע אחד חיבקתי את אבא שלי וברגע אחר הוא נפטר. אבל יש לנו יכולת השפעה על איכות חיינו. אם אני רוצה להרגיש טוב, ואני מאמינה שמגיע לי להרגיש טוב, הבחירות שלי יהיו בהתאם".

לאהוב, לשתות, לשחרר: 3 עצות שקל ליישם
סלקו את המשקל מהבית. כדי לשחרר משקל מיותר אין צורך במשקל חיצוני שיאמר לכן איך אתן רוצות להרגיש. המדדים החיצוניים משבשים לנו את האינטואיציה ואת היכולת לסמוך על עצמנו.
הימנעו ממשקאות דיאט. שתו שלוש כוסות קפה וכשני ליטרים מים ביום. החליפו כל משקה לא טבעי במים. אין חיים בלי מים. ברגע שאנחנו מספקות לגוף משקאות, שלפי מחקרים רבים מגבירים את התיאבון והסטרס, אנחנו פוגעות בריפוי ובאיזון הגוף.
דברו אל עצמכן באופן חיובי. רעב רגשי וצורך באהבה הם מהבעיות הגדולות של המאה הנוכחית. בכל פעם שעולים כעס, ביקורת עצמית או שיפוטיות, החליפו אותם במילה טובה, בחיבוק ובמחמאה לעצמכן.
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
The Butterfly Button