בניגוד להרבה ילדות אחרות, מעולם לא חלמתי על עצמי בשמלה לבנה. כשבנות בגן עטפו את עצמן בווילונות ודמיינו שהן נסיכות של דיסני, אני מצאתי את עצמי נופלת מגדרות ומדמיינת שאני סופרמן. זה לא אומר שלא פנטזתי על משפחה. בהחלט חלמתי על היום שבו אפגוש את אהבת חיי, ועוד כילדה חשבתי על השמות שאתן לילדיי. אבל טקס שבועה בתוך ענן של טול ותחרה? זה אף פעם לא היה במחשבות שלי.
ואז הגיע הרגע, וכשמי שעמד להיות בעלי ואני החלטנו להינשא, משהו בי השתבש. פתאום התעקשתי לעשות הכול לפי הספר. הוא מצידו היה הרבה פחות בעניין. "למה דווקא חתונה גדולה בגן אירועים?", הוא שאל. "אולי נעשה משהו אחר? ייחודי? מקורי?". אבל לא הייתי מוכנה לשמוע. רציתי את חבילת האול־אינקלוסיב: את הקייטרינג עם האנטיפסטי, את הדי־ג'יי שייתן בראש, את מאות האורחים וכמובן את השמלה הלבנה שתתפור מעצבת כלות נחשבת ותיקח עליה הון, רק בשביל שאחזיר אותה למחרת לרשותה.
במרחק השנים אני יכולה להגיד בלב שלם: הוא צדק. אני טעיתי. זה לא קשור למה שקרה איתנו אחר כך. אני לא משלה את עצמי. גם אם היינו מתחתנים בטקס בודהיסטי אינטימי על צוק בסיני, כנראה לא היינו מחזיקים מעמד. בסופו של דבר, לא מסיבת החתונה הפרידה בינינו, אלא פערים עקרוניים יותר. אבל היום אני בהחלט מבינה שאם הייתי משחררת את הלחץ להיות "כמו כולם", הייתי יכולה להיות אז פרטנרית הרבה יותר מוצלחת. כזו שמסוגלת באמת להקשיב לצד השני ופחות עסוקה בלרצות תכתיבים של החברה.
אבל השמלה כן לימדה אותי בסוף משהו חשוב על עצמי. היא הזכירה לי כמה קל לאבד את הקול הפנימי כשמנסים להתאים לקולקטיב. אולי בגלל זה, כשהגעתי שנים אחר כך לצומת הגדול הבא, כבר פעלתי אחרת. כשהחלטתי להתגרש, הלחצים סביבי היו כבדים. כשאמרו לי, "בעיות יש לכולם", "צריך להתפשר", סירבתי להמשיך לשחק את המשחק של העדר. החלטתי להקשיב ללב, גם אם זה אומר להפוך לעוף המוזר בלהקה. ולמרות הקשיים הרבים, אני ממשיכה לברך על הבחירה הזו.
יש רק דבר אחד שמבאס אותי בכל הסיפור: למה לעזאזל היכולת הזו, להפסיק לדפוק חשבון לסביבה, לשחרר מהמוסכמות, "ממה שנהוג", מגיעה רק כשאנחנו מתבגרות? למה חלקנו היינו צריכות לבזבז את שנות ה־20 שלנו בתוך שמלות מפונפנות וטקסים שלא מתאימים לנו, רק כדי לגלות בשנות ה־40 שהתבנית הזו לוחצת לנו במותניים?
ובכל זאת, כשאני מביטה היום בגרסה ההיא שלי, מחייכת מתוך הפריים, אני לא מצטערת. החיוך היה אמיתי לגמרי והאושר של אותו רגע לא היה מזויף. אבל אני גם יודעת ששמלת הכלה הייתה רק אחת מבין שלל "השמלות" שלבשתי לאורך החיים, רק כי היה חשוב לי להתאים, במקום שהן יתאימו לי. לשמחתי, מאז שהעזתי לצאת מהשורה, הבגדים נוחים הרבה יותר.