קצת אחרי שמלאו לאמי 50 היא התאלמנה במפתיע. בוקר אחד היה לה בעל, כמה שעות אחר כך כבר לא. אבי, שהרגיש רע במהלך עבודתו, קפץ לקופת החולים. הרופא שבדק אותו חשד שהוא עובר התקף לב, אך במקום להזמין אמבולנס הורה לו לעלות שלוש קומות ברגל כדי לבצע בדיקת אק"ג. אבי עמד בתור והתמוטט.
מזכירת הקופה התקשרה לאמי וניסתה להיות עדינה. היא אמרה לה שהיא צריכה להגיע בדחיפות, כי בעלה "לא חש בטוב", אבל רגע לפני שניתקה, שמעה אמי ברקע את המזכירה השנייה מוסרת בטלפון את שמו של "הנפטר" לחברה קדישא.
במשך שנים היה לי קשה לראות את הסיפור הזה מנקודת מבטה של אמי. אחרי הכול, זה גם היה היום שבו אני איבדתי את אבי. אמי התאלמנה בגיל צעיר ואני התייתמתי בגיל צעיר. כל אחת מאיתנו נאלצה להתמודד עם החלל שהמוות שלו הותיר בחייה. עד שלאחרונה, מפגש אקראי עם אלמנה צעירה יחסית האיר אצלי משהו חדש.
אותה אישה סיפרה שנפגעה מחברה גרושה שלה. "היא אמרה לי שבמידה מסוימת אנחנו באותו מצב", שחזרה בעיניים דומעות. "כי שתינו שוב לבד וצריכות להבין איך ממשיכים מכאן. רק שאני לא בחרתי להיות לבד. החיים בחרו בשבילי".
האמת? נותרתי בלי מילים. ברור שהבנתי למה המשפט הזה צרם לה. ובכל זאת, לא הכרתי את חברתה הגרושה ולא ידעתי מה בדיוק היא "בחרה". הרי בניגוד למה שלפעמים נוח לדמיין, רוב האנשים לא קמים בבוקר, מסתכלים על בן זוג אוהב, בית נהדר, ואומרים לעצמם: "אמממ... משעמם לי. שאעשה קעקוע של דולפין על הגב או שאתגרש? אן־דן־דינו, יאללה נפרק". מאחורי גירושים עומדות לעתים שנים ארוכות של כאב, לפעמים בגידות ואפילו אלימות. העובדה שמישהי בחרה לעזוב לא בהכרח אומרת שהחיים חייכו אליה.
מצד שני, אלמנוּת היא באמת סיפור אחר. אין בה החלטה, אין תקופת התלבטות, ואין אפילו את הנחמה המפוקפקת של לכעוס על האקס. אדם שהיה חלק מאוד משמעותי מהחיים שלך פשוט איננו. ואם יש ילדים, הם איבדו הורה. אז לא ניסיתי להכריע מי סובלת יותר. בעיקר הקשבתי וניסיתי לתת לה את התחושה שהכאב שלה מובן. אבל השיחה הזאת הלכה איתי הביתה, ובימים שאחריה מצאתי את עצמי חושבת שוב ושוב דווקא על אמא שלי.
כשהתגרשתי, אמי תמכה בי. היא ידעה שמאחורי ההחלטה עמדה תקופה ארוכה של קשיים, לבטים וניסיונות. היא רצתה שאהיה מאושרת. אבל מבחינתה היה ברור שהאושר הזה אמור להגיע בסופו של דבר עם גבר חדש. ובמהלך השנים, לא משנה כמה פעמים אמרתי לה שטוב לי גם בתקופות שאני לבד, היא התקשתה לקבל את זה. מבחינתה אישה בלי בן זוג היא קצת כמו סלון בלי ספה: אפשר להסתדר, אבל ברור שחסר הפריט המרכזי.
במשך שנים הגישה הזו שלה עצבנה אותי. ייחסתי את זה לפער דורות, לתפיסה תבניתית. אחרי השיחה עם אותה אלמנה הבנתי שטעיתי. זה לא רק כי אמי מיושנת יותר, היא בעיקר מפוחדת יותר. כי בניגוד אליי, אמי מעולם לא בחרה להיות לבד. היא לא החליטה לעזוב ולא גילתה בהדרגה שאפשר לבנות חיים טובים גם בלי בעל. אצלה לא היה תהליך. היה טלפון. ופתאום, כל הכעס התחלף בחמלה: כשאמי מאחלת לי למצוא אהבה, היא למעשה מייחלת שה"לבד" שלי לעולם לא ירגיש כמו הלבד שלה.
