"לא אמרת לי שאת סטודנטית", כותב לי נמרוד בווטסאפ כשאני מספרת לו שהדייט הראשון שלנו יתקיים אחרי קורס הכתיבה שלי. "לא ממש סטודנטית, קורס של פעם בשבוע", אני מגיבה. "נשמע מדליק", הוא אומר. "ניפגש בבר ב־20:30, אגיע ישירות מהקורס שלי", אני מסכמת. "אני מחכה לזה בקוצר רוח", הוא מוסיף.
את נמרוד הכרתי לפני כמה ימים בטינדר. אחרי שהיה לנו מאץ', הוא הציג את עצמו ופרש בפניי את מלוא הסטטוס שלו: בן 35, גרוש פלוס שניים, א־מונוגמי עוד מימיו כנשוי. בנוסף לכך הוא ביסקסואל ובעל מגדר פלואידי, חובב BDSM, גיק, יזם אינטרנט ומחונן, אבל אין לו תואר אקדמי. התעניינתי, הסתקרנתי והחלטתי לנסות להכיר בן אדם שלא נמצא באזור הנוחות הרגיל שלי: סטרייט עם זיפים. יתרה מכך, הרגשתי שאולי אם כבר פתחתי את עצמי לעולם חדש, זאת הזדמנות לקפוץ לבריכה - הבריכה שבה דווקא הגדרות ספציפיות משרתות חופש ושחרור, שכולם בה שוחים תחת כותרות ומיתוג עצמי כדי לשחרר את עצמם מכבלי הנורמות הישנות.
התארגנתי לצאת לשיעור כתיבה עם המנחה שהיה חלק מהאירועים המקדימים לפתיחת היחסים של יואב ושלי, אותו מנחה שסירב להצעתי לחלוק סדינים בתואנה שהוא לא רוצה להיות הראשון שלי בעולם הפתוח, אותו מנחה שבכל שיעור שאני מגיעה אליו יש בינינו מתח מיני מופרז לא ממומש, אותו מנחה שגורם לדופק שלי לעלות כשהוא נועץ בי עיניים. התארגנתי היטב ליציאה, הסתכלתי במראה והייתי מרוצה - לוק שיתאים גם לשיעור וגם לדייט שאחריו בלי מאמץ גדול מדי.
כשהייתי בדרך לתל־אביב נמרוד כתב לי: "אולי נארגן לנו משחק היכרות קטן?". "להביא טאקי?", שאלתי והוספתי אימוג'י צוחק. "אולי משחק של שאלות", ענה ברצינות. "אפשר לנסות", ניסיתי לזרום. אולי ככה זה בעולמות של האנשים עם ההגדרות החדשות. "אני אוהב לתכנן דברים מראש. אני חושב שהיכרות היא חלק חשוב בדייט ואני אוהב קצת טיזינג לפני שנפגשים". הרגשתי שנמרוד השתתף בקורס "תקשורת מיטבית בדייט ראשון". בשם ההגדרות הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה שיקרה, מה הוא צריך, והכי חשוב - לתקשר את זה מהרגע הראשון. "בוא נזרום", כתבתי לו ולא האמנתי שכתבתי את המשפט שאני הכי שונאת שאומרים לי. "סבבה, ניפגש בבר ואני מביא קלפי משחק", כתב.
"בוא נזרום", לא האמנתי שאני כותבת את המשפט שאני הכי שונאת שאומרים לי
הגעתי לכיתה והרגשתי שהמנחה מחויך באופן מיוחד. לאורך התקופה הצלחנו לשמור על יחסים לבביים וחבריים. בהפסקה עישנתי איתו, כשתלמידים אחרים סביבנו. "אז איך הולך ברכבת ההרים?", שאל בשקט. בלי לחשוב פעמיים השפרצתי: "אני הולכת מפה לדייט". רציתי שהוא יקנא. "מי זה? שבור מהטינדר?", שאל בחיוך, לא נראה שמתעוררת בו קנאה. "דווקא מישהו מעניין", עניתי ופתחתי את הנייד כדי לבדוק את הווטסאפ. הודעה חדשה מנמרוד: "אם את כבר סטודנטית, אולי נעשה משחק תפקידים". שלחתי רק אימוג'י מחייך. נמרוד ענה מיד: "יש לי ארגז תחפושות בבית. יש לי ז'קט טוויד". התבוננתי במנחה שלידי. הוא לא לבש שום ז'קט. "אני לבושה רגיל. אין לי מושג איך סטודנטית מתלבשת", כתבתי. נמרוד: "אני אחשוב על משהו". "חוזרת לשיעור, ניפגש בקרוב", סיכמתי.
בדרך חזרה לכיתה המנחה לחש לי בקול מודאג: "עזבי אותך מהשבורים בטינדר, מגיע לך יותר". שתקתי ולא ידעתי מה לענות. בסיום השיעור אספתי את הדפים שלי והכנסתי לתיק. חשבתי על נמרוד שמחכה לי בז'קט טוויד, למרות שהיה חם. בדקתי את הנייד, שתי הודעות חדשות חיכו לי. הודעה ראשונה מנמרוד. הוא שלח לי קישור מעלי אקספרס: תחפושת זולה של תלמידת תיכון. ההודעה השנייה הייתה מהמנחה: "עברתי דירה, באה לראות?". "מתי?", הקלדתי. "עכשיו", הוא ענה. לא התלבטתי שנייה. ידעתי שאני יוצאת דושית וכתבתי לנמרוד: "מצטערת כל כך, יש לי בעיה היום. יש לי עניין בלימודים". נמרוד שאל: "את מאחרת או מבטלת?". "לא", עניתי. "אני פשוט זורמת".
>> לפרק הקודם: האם החברות שלי מפחדות שאתחיל עם הבעלים שלהן?
* השמות בדויים, ההתרחשויות אמיתיות. 3formango@gmail.com
