סיפורה של יעל סרלין (42), אמנית ומרצה לאמנות, נשואה ואם לשבעה (19 ז"ל, 18, 16, 14, 11, 4 ושנה), מתגוררת בקיבוץ העירוני "בית ישראל" שבירושלים
"גיליתי שאני בהיריון ביום ההולדת ה־41 שלי והייתי בשוק, כי חשבתי שסיימתי ללדת. בגדי התינוקות כבר היו מאופסנים בארון גבוה, בשביל הנכדים. שבועיים אחר כך, בסוכות, רן בעלי היה במילואים בצפון. יוסף, הבכור שלי, הגיע הביתה מהצבא. אמרתי לעצמי: 'אין מצב שאני סוחבת את זה לבד, אני מספרת ליוסף'. הוא שכב בסוכה, חצי ישן כזה. אמרתי לו: 'יוספי, אני צריכה לספר לך משהו'. הוא הסתכל עליי ואמר: 'מה, אמא?'. הסתכלתי עליו והוא אמר: 'אמא, באמת?'. הוא הבין לבד, למרות שלא ראו שום דבר. עניתי: 'כן, אני בהיריון'. לא ידעתי איך הוא יגיב, אבל הוא אמר: 'אמא, זה אדיר! זה פשוט מעולה!' וכל כך עודד אותי. הוא היה כזה מתוק. במהלך החג סיפרתי לשאר הילדים. מאז יוסף כל הזמן ביקש להתעדכן ושאל איך אני מרגישה.
לפני הלידה מישהי שאלה אותי: 'תקראי לו יוסף?'. עניתי: 'לא, כבר יש לי ילד בשם יוסף. אני עדיין אמא של יוסף'. אנחנו אמהות גם כשהילדים שלנו לא בעולם הזה"
נולדתי בחיפה ומגיל שבע גדלתי בקיבוץ יראון. בגיל קטן התחלתי לצייר, לפסל ולרשום. כשהייתי בת 11 ההורים שלי התגרשו. זה היה משבר גדול בחיים שלי ומצאתי את עצמי מתפללת לאלוהים מדי לילה שתהיה לי משפחה טובה. הדלקתי נרות, מה שהיה לא שגרתי בקיבוץ. רן למד בשכבה מעליי בתיכון ובעצם אנחנו חברים מגיל 15. למדתי במגמת אמנות ורציתי להיות אמנית בעתיד.
כשהגעתי לשנת שירות במכינת 'בית ישראל', שמשלבת חילונים ודתיים, התחלתי ללמוד יהדות. בצבא הייתי מורה חיילת ב'בית ישראל' דרך גרעין נח"ל והתחלתי לחזור בתשובה. כבר לא חשבתי שאהיה אמנית, כי לא ידעתי אם האמנות תסתדר עם דרך החיים החדשה. פחדתי לאבד את רן, שגדל בבית חילוני, אבל הוא הסכים לשמור איתי שבת. מדי שבוע למדנו פרשה, וכשהגענו לסיפורי יוסף התאהבנו בדמות. אמרנו שאם יהיה לנו ילד, נקרא לו יוסף.
כשהשתחררתי, רן ואני התחתנו. עברנו לגור ב'בית ישראל', עבדתי כמדריכה, ושנה אחר כך נולד יוסף חיים צבי: צבי על שם סבא של רן, ששרד את השואה ונפטר בגיל צעיר – וחיים, כדי שייבדל לחיים ארוכים. הוא היה ילד ג'ינג'י יפה וזורח, רגיש ומלא עוצמות, שכולם אהבו.
עדיין לא ידעתי מה אלמד. יום אחד טיילתי ברגל עם יוסף במנשא. פתאום ראיתי מולי יצירת אמנות והרגשתי את הלב שלי פועם בחוזקה. אחרי שקיבלתי את ברכת הרב, נרשמתי לתואר ראשון בחינוך ואמנות במכללת 'אמונה', ועד שסיימתי ללמוד נולדו לנו עוד שני ילדים. הצטרפתי לקבוצת אמניות דתיות בשם 'סטודיו משלך' והתחלתי להציג בתערוכות. רק בגיל 27 הצלחתי להגיד לעצמי: 'אני אמנית ואני מפנה לזה זמן'. לימדתי אמנות בתיכון, ואחרי שסיימתי בהצטיינות תואר שני באמנות ב'המדרשה', הייתי ראשת החוג לאמנות ב'אמונה'. בין לבין, נולדו לי עוד שלושה ילדים.
יוסף למד בישיבה התיכונית 'רגבים' ברמת הגולן ובכל ביקור בבית ידע למצוא זמן עם כל אחד מהאחים, שהעריצו אותו. לפני הצבא בחר ללכת למכינת 'בית ישראל', כמונו. שם הכיר את דפנה, שהפכה לאהבת חייו. לקראת הגיוס אותר ליחידה 504 של המודיעין. הוא התגייס לתפקיד לוחם ועשה מסלול מפרך.
מאז 7 באוקטובר הייתי בהרבה לוויות בחלקה 18 א' בהר הרצל. הרגשתי שאני נושאת את האבל של המון נשים סביבי. צילמתי עבודת אמנות שנקראת 'שיר ערש' ורואים בה 26 נשים שמכסות שדה חרוש בבדים לבנים של תכריכים, כמו שמכסים ילד לפני השינה. כשצילמנו מרחפן אמרתי: 'יואו, זה מזכיר לי את חלקה 18 א' בהר הרצל', וזה הפחיד אותי מאוד.
לילה לפני הצילומים חלמתי שאני הולכת יד ביד עם הרבנית שלי ז"ל, שאומרת: 'יהיו לך שבעה ילדים ואני אעזור לך לגדל אותם'.
כעבור חודש דפקו לנו בדלת בארבע בבוקר. שלושה חיילים הושיבו אותנו על הספה ואמרו: 'הבן שלכם, יוסף חיים צבי, נפטר במהלך אימון קרב מגע'. זה הגיע משום מקום. חשבנו שהוא במקום בטוח. אמרתי לעצמי: יוסף לא נפטר. הוא נהרג!
היינו צריכים להודיע לכל הילדים. אני חושבת שהזעקה שלהם נשמעה עד סוף העולם. אחר כך הייתי צריכה לספר לדפנה, החברה של יוסף, שהייתה בבסיס שבטה, בלי טלפון. אבא שלה נסע והודיע לה.
הייתי אז בחודש השמיני. לא ידעתי שקיים כאב לב כזה בעולם - ועם זאת ידעתי שיש בי חיים, שאני חייבת לשמור עליהם. אלפי אנשים ליוו אותנו במסע ההלוויה ויוסף באמת נקבר בחלקה 18 א' בהר הרצל. זה היה מצמרר. הבנתי שהנשמה שלי ידעה משהו לפניי.
4 צפייה בגלריה
"שיר ערש", יצירה של יעל סרלין שצולמה חודש לפני מות בנה. טקס סיום המסלול של הצוות שלו התקיים באותו מקום
(צילום: אבי קגן)
צה"ל ערך תחקיר וזה עדיין בחקירת מצ"ח. מה שברור הוא שיוסף נהרג בתרגיל שחרג מהנהלים. הזמינו אותנו לטקס סיום המסלול של הצוות שלו, וכשהגענו לשם גילינו שזה בדיוק מעל השדה שבו צילמתי את הנשים עם התכריכים. זה הדהים אותי, הרי יכולתי לצלם את העבודה במיליון שדות אחרים.
פתאום קלטתי שאני בחודש התשיעי. בתוך האבל, את בזמן ללא זמן, ובינתיים ההיריון התקדם והתקרבתי ללידה. היה קשה ללכת לרופאים במצב הזה. רופאה אחת ראתה אותנו עם פרצוף כזה ואמרה: 'חבר'ה, זה לא תשעה באב'.
לפני הלידה מישהי שאלה אותי: 'תקראי לו יוסף?'. עניתי: 'לא, כבר יש לי ילד בשם יוסף. אני עדיין אמא של יוסף'. אנחנו אמהות גם כשהילדים שלנו לא בעולם הזה.
"הלבשתי את בנימין בבגדים שנשארו מאז שיוסף היה תינוק, מתפוררים לגמרי. אני בטוחה שאנשים שאלו את עצמם: 'למה היא לא קונה לו בגדים חדשים'?"
בבוקר של הלידה, למרות שהיו לי צירים חלשים, נסענו להר הרצל, כמו בכל שבוע. מול הקבר של יוסף הצירים התחזקו, אז נסענו לבית היולדות. לקחתי איתי חולצה של יוסף, עם הריח שלו.
ב־26 במאי, בדיוק חודשיים אחרי שיוסף נהרג, נולד בנימין. הלידה הייתה מלאת עוצמות. זה היה להחזיק לרגע את החיים משני הקצוות שלהם והרגשתי שיוסף מלווה אותי. הלבשתי את בנימין בבגדים שנשארו מאז שיוסף היה תינוק, מתפוררים לגמרי. אני בטוחה שהיו שראו את הבגדים ושאלו את עצמם: 'למה היא לא קונה לו בגדים חדשים?', אבל אני לא רוצה להיפרד מהם.
כל החברים של יוסף באו לברית והמון דמעות נשפכו. הוא נולד אח שכול, בן להורים שבורי לב, בשיא האבל. הייתי מתעוררת בלילות, מיניקה אותו ומתייפחת, אבל באיזשהו מקום זה שמר עליי, כי הייתי חייבת לטפל בו, לא יכולתי לחדול.
אני בטוחה שאנשים סביבי כואבים איתי אבל לא תמיד יודעים מה לומר. היו כאלה שראו אותי עם תינוק ואמרו: 'לפחות זה' או 'הנה התחליף' או 'עכשיו תהיי שמחה'. אני מרגישה שמחה וכאב בו־זמנית. הדבר שהכי עוזר הוא פשוט השתתפות כנה בשמחה ובכאב.
בכל פעם שיש 'הותר לפרסום' אני מרגישה את זה בעצמות. כשקראתי שאמא של נוה חבשוש ז"ל, שנהרג לאחרונה בלבנון, סיפרה בהספד שהיא בהיריון, רציתי ללכת לחבק אותה, להגיד לה שאני איתה ושאחזיק אותה בלב.
4 צפייה בגלריה
"ספרייה" עבודת וידיאו של יעל סרלין
(צילום: מתוך התערוכה "ד' אמות'" במסגרת פסטיבל מנופים)
האמנות הייתה עוגן עבורי כל החיים, ובעיקר בשנה הזאת. דרך האמנות אני מתאבלת, מתגעגעת ואוהבת את יוסף. אני עדיין נושאת אותו בתוכי, המוות הוא לא סוף. תערוכת היחיד שלי 'ד' אמות', שאצרה מיטל מנור, תיפתח ב־17 ביולי בסדנאות האמנים בירושלים במסגרת פסטיבל 'מנופים' למשך שלושה חודשים. זו לא תערוכה על הבן שלי ובעיניי גם לא על שכול, אבל היא יצאה מתוך הקרביים שלי ויש בה את הכאב הבלתי נסבל. היא נותנת קול לאמהות כמוני. התערוכה בנויה כמו בית ומציגה את המרחב הפרטי שלי, כאילו שאת נכנסת לנשמה שלי".
שורה תחתונה: "לא ידעתי שאצליח להכיל את הניגודים האלה, של חיים ומוות, אבל היום אני רואה שזה אפשרי".
