"עד גיל 40 רציתי להקים משפחה, אבל לא רדפתי אחרי זה", מספר יניב שבח, בן 51 מתל אביב, אבא לאלירז בן החמש ושמונה חודשים, עובד בעיריית הרצליה. "חשבתי שזה יבוא כשזה יבוא. בגיל 40 נכנסתי לזוגיות עם גרושה שהייתה לה ילדה, ועברנו לגור יחד. היא יצרה בי רצון להקים בית ומשפחה, אבל לצערי זה לא הסתדר בינינו ונפרדנו.
"אחרי הפרידה אמרתי לעצמי - לא מעניין אותי זוגיות, מעניין אותי ילד. החלטתי שברגע שאתאושש מהפרידה ואעמוד על הרגליים לא אחכה לפרטנרית הבאה ואביא ילד לבד. הורות משותפת הפחידה אותי. בדקתי עם המון אנשים, בעיקר מהקהילה הגאה, כי כמעט אין סטרייטים שעושים את זה. שמעתי שם על המון בעיות שמתעוררות סביב מקומות מגורים ומחלוקות בנושאי חינוך. חשבתי שעדיף לשלם יותר כסף ולהחליט לבד.
"להורים שלי סיפרתי אחרי שהתחלתי את התהליך. לא רציתי הסחות דעת, שיניאו אותי מהתהליך או יגרמו לי לפקפק בהחלטה"
"האדם היחיד שהתייעצתי איתו לפני התהליך הוא בן דודה שלי, גיי עם ילדים. שאלתי אותו איך עושים ומה עושים ואם הוא חושב שאני אסתדר לבד. ברגע שהוא אמר לי, 'יניב, אתה יכול', הלכתי על זה".
אמא, הנכד שלך בחודש רביעי
"באוקטובר 2016 נפגשתי עם עורכת דין, שאמרה לי שהתהליך ייקח שלוש שנים. בסוף זה לקח שנתיים ושמונה חודשים. יש הרבה אנשים שמעורבים בתהליך, הרבה גוזרי קופון. בתקופה שנכנסתי לתהליך היה אפשר לעשות את זה רק בארצות הברית ובקנדה. כיום יש סוכנויות במקומות שונים בעולם, מה שמוזיל את העלויות בצורה ניכרת".
"התהליך הזה מורכב מאוד, לכל בחירה יש משמעות והשלכות כלכליות. בחרתי בתורמת ביצית שענתה על הדרישות שלי, שגם גרה לא רחוק מהקליניקה, אחרת צריך להטיס אותה, לממן לה מלון ואת השהות, וכל זה מסתכם באלפי דולרים.
"תורמת הביצית הייתה בת 25, וכמו כל ישראלי ביקשתי שתהיה עם עור בהיר, שיער שחור ועיניים בהירות. זה מה שהיה חשוב לי.
"בחרתי בפונדקאית ממינסוטה, אישה מקסימה, אמא לארבעה ילדים, שזו הייתה הפעם הראשונה שעשתה פונדקאות. הטסתי אותה לפורטלנד לעשות את ההחזרה של העוברים. למזלי הצלחנו בסיבוב הראשון, אחרת היו לזה משמעויות כלכליות ונפשיות אדירות.
"להורים שלי סיפרתי רק אחרי שהתחלתי את התהליך. לא רציתי הסחות דעת, שיניאו אותי מהתהליך או יגרמו לי לפקפק בהחלטה שלי.
"כשהפונדקאית שלי הייתה בחודש הרביעי, אמא שלי אמרה לי, 'יש מישהי שאני מכירה שרוצה הורות משותפת'. אמרתי לה, 'אמא, הנכד שלך בחודש רביעי, מה הורות משותפת'. היה לה קשה לקבל את זה, היא פחדה שלא אסתדר. מבחינתה, הורות זה גבר ואישה, ומה לך לגדל ילד לבד? בסופו של דבר, כמה שהייתה חולה היא תרמה ועזרה, עד שנפטרה לפני שנה".
"אני חושב שלאלירז חסרה דמות נשית בחיים שלו. הוא אוהב את הגננת שלו כל כך, עד שהוא כל הזמן מחבק אותה, ולאשתו של חבר שלי הוא קורא 'אמא'"
"בזמן ההיריון, הפונדקאית שלחה לי תצלומים מהסקירות שעשתה ותוצאות של בדיקות. לפני מועד הלידה טסתי לארצות הברית. הייתי צריך להכין את הדירה ואת הציוד. היא ילדה לפני הזמן, הטלפון שלי היה על שקט ופספסתי את הלידה.
"טסתי לבית החולים, וכשעשיתי את הצעד הראשון בבניין פרצתי בבכי, עוד לפני שראיתי את הילד. הבנתי שזהו, זה אל־חזור. כשהחזקתי אותו על הידיים, זו הייתה הרגשה אחרת, התרגשות שאי אפשר להסביר במילים.
"הבאתי איתי מהארץ מישהי שיודעת לטפל בילדים. אין לי ניסיון, מעולם לא קילחתי ילד, לא חיתלתי ילד. לצערי לא הסתדרנו ואחרי שבועיים היא חזרה לארץ. שילמתי לפונדקאית עוד קצת והיא עזרה לי. עד היום אנחנו בקשר, חשוב לי שאלירז יכיר אותה ואת המשפחה שלה. תורמת הביצית לא רצתה שום קשר, ואני מקבל את זה.
"אחרי חודש בארצות הברית קיבלתי את הפספורט והאישורים וחזרתי לארץ. אי אפשר באמת להיות מוכנים לדבר הזה. עד גיל 46 אף אחד לא מנע ממני כלום. רוצה לטוס - טס. רוצה להתאמן - מתאמן חמישה אימונים בשבוע. הייתי ספורטאי, כדורגלן, ואז מבן אדם שעושה מה שהוא רוצה פתאום בא זאטוט ועוצר לי את החיים בבת אחת. זה היה משהו פסיכולוגי שהייתי צריך לעבור עם עצמי, ואני לא חושב שעברתי מספיק.
דיכאון אחרי לידה
"נראה לי שהייתי בסוג של דיכאון אחרי לידה. היו רגעים קשים של חוסר שינה, הייתי ממוטט, הרגשתי כמו אסיר. חשבתי לקפוץ מהחלון. התביישתי לדבר על זה. לא היה לי עם מי, נשים מדברות בחופשיות עם החברות שלהן, לגברים קשה יותר.
"הייתי שבעה חודשים בחופשת לידה. צריך למחוק את המילה 'חופשה', זו לא חופשה ולא נעליים. הייתי לבד, אחותי הייתה אמורה לעזור לי ויצאה מהתמונה. במקום לקבל מעטפת הייתי לבד. מנסה להכיר הורים, הולך לגינות, לבתי קפה ומרגיש אאוטסיידר. ואז התחילה הקורונה ובכלל הייתי לבד.
"הרגע הכי קשה היה כשאלירז היה בן עשרה שבועות. הוא התעורר בלילה בבכי, קמתי מהמיטה כשהוא על הידיים, חטפתי סחרחורת ונפלתי איתו. טסתי למיון, ישבתי מול הרופא ואכלתי את עצמי. אני בוכה ואומר, 'בבקשה ששום דבר לא קרה לילד'.
"שילמתי לפונדקאית עוד קצת והיא עזרה לי. עד היום אנחנו בקשר, חשוב לי שאלירז יכיר אותה ואת המשפחה שלה. תורמת הביצית לא רצתה שום קשר
"כשאלירז היה בן שנה וחצי, הבוס שלי שאל אותי, 'אתה מצטער על התהליך?'. שתקתי, לא ידעתי מה לענות. כיום אני יכול להגיד בקול ברור שלא. אלירז ילד מדהים, חייכן, אנרגטי וכיפי. יוצא שאני מגביל אותו כי אני כבר עייף. במחשבה לאחור הייתי צריך להתחיל את התהליך מוקדם יותר. אולי היו לי יותר כוחות.
"איזה אבא אני? יגידו שאני אבא מדהים ושאלירז ילד מחונך. אני אומר שאני חסר סבלנות, פדנט ולחוץ. הכול צריך להיות לפי הספר. אני חושב שאם הייתי בזוגיות, הייתי אבא טוב יותר. היו עוד זוג עיניים ואוזניים שיכולים לאזן את המצב. אני גם חושב שלאלירז חסרה דמות נשית בחיים שלו. הוא אוהב את הגננת שלו כל כך, עד שהוא כל הזמן מחבק אותה, ולאשתו של חבר שלי הוא קורא 'אמא'.
"לפעמים אני צוחק עם חברים שלי ואומר להם: 'יודעים מה הייתי עושה ב־180 אלף דולר? באיזה מקום כשאתה עושה משהו שאתה כמה אליו, זה שווה כל שקל'".
שורה תחתונה: "מי שהולך לתוכנית הזו צריך לדעת שיש לו הון כספי, משפחה, חברים ומעטפת של תמיכה. כדאי שיהיה גוף שיכין אבות יחידניים להורות, לא רק לפני התהליך, גם אחריו. שייתן כלים להתמודדות ברגע האמת".
"מכרתי בית עבור התהליך"
"אחרי שיחידנים ויחידניות נאלצו לטוס לארצות הברית, לקנדה ולדרום אמריקה כדי להגשים חלום ולהפוך להורים - לפני חודשים ספורים פתחה ארמניה את השערים לפונדקאות", אומר רפאל פלג, מנכ"ל WE פונדקאות, אב יחידני לשני ילדים, עמית (בת 10) ועילי (בן 7).
זהו תהליך שמתבצע בארמניה, מרחק של שעתיים וחצי טיסה מישראל. הפונדקאית גיאורגית ותורמת הביצית יכולה להיות מכל מקום בעולם. המשמעויות אדירות, גם כלכלית. אני מכיר את הנושא באופן אישי, מכרתי בית עבור התהליך, וכיום אני גר בשכירות. העלות בארמניה היא כמחצית מעלות התהליך בארצות הברית".
