אפשר היה לצפות שהקשרים של חן דנון זקס בעולם התיאטרון הישראלי יסללו לה את הדרך למרכז הבמה: היא בת של שני הורים שחקנים, אחות של שחקנית, גיסה של שחקן ובת דודה של שחקן. ולמרות זאת, היום, בגיל 45, היא עדיין חולמת לפרוץ כשחקנית בפני עצמה.
חן היא בתם של השחקן המנוח רמי דנון ושל השחקנית תחיה דנון, אחותה של השחקנית הגר דנון שהיא בת זוגו של השחקן עוז זהבי ובת דודה של השחקן יובל סגל. היא בוגרת בית הספר למשחק "בית צבי", ומאז סיום הלימודים הופיעה על במות, בייחוד בהצגות ילדים, אך לא פרצה לתודעת הציבור הרחב. בשבע השנים האחרונות היא מתגוררת בקיבוץ בית־העמק, מנהלת את אולם המופעים במקום, מלמדת תיאטרון וגם ניה (שיטת תנועה), ועדיין מגדירה את עצמה כשחקנית. כשהגיעה למסקנה שהיא אינה רוצה להיות נתונה לחסדיהם של מלהקים ובמאים, החליטה ליצור לעצמה תפקיד, ובימים אלה היא מעלה את "זה לא נעים לי", מופע יחיד קומי (בימוי: יוני אילת) שלתוכו מזגה את החומרים האוטוביוגרפיים המורכבים של חייה. "המופע הזה הוא בנג'י בעירום מלא", היא אומרת, "עירום נפשי, כמובן. מדובר בסיפור חיי, עם המון הומור. החומרים אמיתיים וזה עלול להישמע שחור ודרמטי, אבל הקהל מתגלגל מצחוק".
ילדה חרדתית
חן, נשואה ואמא לשלושה (14, 11, 8), היא בתו הבכורה מבין שתיים של רמי דנון ז"ל, שהיה שחקן תיאטרון וקולנוע, במאי ומחזאי. דמויות שגילם ומחזות שכתב זכו להצלחה רבה. אמה, תחיה, שיחקה בהצגות בתיאטראות שונים, וגם בסרטים ובסדרות.
כשהייתה חן בת 18 התגרשו הוריה. "היחסים ביניהם היו בעייתיים מאוד. הם מאוד אהבו זה את זו והיו מחוברים בנשמתם, אבל לא הסתדרו. היו ביניהם מריבות בלתי פוסקות. אני לא חושבת שזה היה על רקע תחרות סמויה בין שני שחקנים בבית אחד. אני הרגשתי אחריות על המצב והייתי ילדה חרדה ושתקנית. בסופו של דבר, אחרי שהם התגרשו כל אחד מהם בנה מערכות יחסים אחרות, אבל למרות זאת החברות ביניהם נמשכה עד לפטירתו של אבי, לפני כשנתיים וחצי. אמא שלי ליוותה אותו עד מותו".
"ההורים שלי אהבו זה את זו, אבל היו ביניהם מריבות בלתי פוסקות ואני הרגשתי אחריות על המצב"
אילו זיכרונות ילדות יש לך כבת של שני שחקנים?
"בילדותי שניהם היו בשיא הקריירות שלהם ועבדו באינטנסיביות. בבוקר הם היו מביאים אותנו למוסדות הלימוד ורצים לחזרות. בילינו איתם בעיקר בצהריים, כי לפנות ערב הייתה מגיעה בייביסיטר והם יצאו להצגות".
כשהייתה בת חמש שיחקו הוריה בתיאטרון חיפה, והמשפחה עזבה את תל־אביב ועברה לחיפה. "התשוקה שלי להיות שחקנית התחילה שם מאחורי הקלעים".
אהבת לצפות בהורייך על הבמה?
"אני זוכרת דווקא חוויות טראומטיות. בהצגה 'נפש יהודי' שרצה שנים, ראיתי את אמא שלי מתה על הבמה המון פעמים. זה גרם לי לחוות אובדן של אמא כל פעם מחדש. גם אבא גילם תפקידים שגרמו לי לעצב ולחרדות, והייתי ילדה חרדתית מאוד. כל הזמן חששתי שהם ימותו לי. לעומת זאת, בגיל שבע, שניהם שיחקו בהצגה 'מלחמת טרויה לא תהיה', ובאחד הערבים הבייביסיטר לא באה ואני ישבתי מאחורי הקלעים. פתאום ראיתי קבוצת ילדים לבושי לבן נכנסת לבמה, ואז אמרתי: 'אבא, אני רוצה גם'".
"ראיתי את אמא שלי מתה על הבמה המון פעמים. זה גרם לי לחוות אובדן של אמא כל פעם מחדש"
מה הייתה תגובתו?
"'איך ילדה ביישנית כמוך תעלה על הבמה?'. אבל זה לא חיסל לי את החלום".
הרגשתי סוג ב'
כשהייתה בת עשר חזרה המשפחה לתל־אביב, וחן מצאה את עצמה מתמודדת עם קשיים שונים. בתיכון עלתה 30 קילוגרם במשקלה בגלל מה שהיא מתארת כאכילה רגשית בעקבות אהבה נכזבת. "מגיל 15 הייתי בטיפול פסיכולוגי, אבל הפרעת האכילה הייתה חזקה ממני. שנאתי את עצמי ואת מה שנהיה מגופי וידעתי שאני אוכלת כדי לכסות על משהו, אולי על בדידות".
מתי התגברת על זה?
"כשהכרתי את בעלי, איל זקס, בגיל 24. השאלה הראשונה ששאלתי אותו הייתה: 'אם אעלה 20 קילו, עדיין תימשך אליי?'. אגב, אחרי הלידות דווקא ירדתי במשקל". באותן שנים הרבתה לשתות אלכוהול, לעשן ולצרוך כדורים נוגדי חרדות. "הרגשתי שבאיזשהו מקום יש בי יצר הרס עצמי ומנוע שמגרד את הכאב שבתוכי וניסיתי למצוא פתרונות לאלחוש הכאב, אבל זה רק עשה הכל יותר גרוע".
"הפרעת האכילה הייתה חזקה ממני. כשהכרתי את בעלי, השאלה הראשונה ששאלתי אותו הייתה: 'אם אעלה 20 קילו, תימשך אליי?'"
בגיל 17 התקבלה ללהקת "השכנים של צ'יץ'" ומצאה שם את מקומה. "ההורים ניסו למנוע ממני ללכת לכיוון המשחק, וחזרו ואמרו, 'את יכולה להיות הרבה יותר משחקנית'. ככל שהם חזרו על זה הרגשתי שאני חייבת לעצמי לממש את התשוקה. לא התקבלתי לתיאטרון צה"ל, ואחרי השחרור נרשמתי לבית צבי, למחזור שבו למדו חני פירסטנברג, ירון ברובינסקי וקלרה חורי. לא הייתי מהפייבוריטיות, אבל הייתי מוערכת. בשנה הראשונה קיבלתי תפקידים של נשים קשות יום, בהמשך גילמתי תפקידים קומיים. הבנתי שעל הבמה אני יכולה להיות הכל".
רצית להיות כמו הורייך?
"כשהייתי ילדה שאפתי להיות כמו אמא, שזה היה מבחינתי דיווה מהממת, מוכשרת וגדולה מהחיים. הערצתי אותה".
למרות שבהשוואה לאבא שלך היא נשארה מאחור מבחינה מקצועית.
"כן. ראיתי את זה וכאב לי. כשבגרתי הבנתי שהכישרון שלה לא מומש כי היא לא האמינה בעצמה. היא סופר־מוערכת בחוגי התיאטרון והיו לה הזדמנויות, אבל היא ויתרה. בגלל זה, בהמשך, היה לי חשוב להראות לילדיי שאני הולכת אחרי החלומות שלי ומאמינה בעצמי".
גם אחותך, הגר, שחקנית.
"בניגוד אליי, הגר הודיעה בנעוריה שהיא לא תהיה שחקנית. בכל זאת, אחרי הצבא היא הלכה ליורם לוינשטיין".
בתום לימודיה בבית צבי הצטרפה חן דנון לתיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער, שהיה הבית האמנותי שלה עד שעזבה עם משפחתה את תל־אביב, לפני שבע שנים. "המחיר של להיות שחקנית היה לעבוד במקביל במלצרות, לעשות הרבה אודישנים במטרה להיכנס לתיאטרון רפרטוארי, להיות שחקנית מחליפה בתיאטרונים שונים ולהרגיש שזה לא המקום הנכון שלי ושלא יכול להיות שאני הולכת לחיות את חיי במרדף המשוגע אחר תפקידים. הרגשתי סוג ב' וידעתי שאני סוג א', אבל לא ידעתי איך לעבור את הגשר הזה שביניהם".
את בעלה, איל זקס, פגשה כאמור כשהייתה בת 24 ומלצרה בקפה ביאליק בתל־אביב. "עד שפגשתי אותו נמשכתי לגברים שלא בריאים לי. כשהוא חיזר אחריי הייתה לי בראש דמות של האדם שאמור להיות בעלי: שחקן מוכשר, מוזיקאי, גבר כריזמטי שיֵדע להכיל את מי שאני. איל, שחזר מהטיול הגדול בדרום אמריקה, היה אז קיבוצניק יחף עם קצב איטי ורגוע ובעיקר נשמה טהורה. בהתחלה לא שמתי עליו, וכשהוא הפסיק להתייחס אליי החלטתי ששווה לבדוק. הוא לימד אותי תקשורת שונה ממה שהכרתי, של אהבה ללא תנאי. אחרי שהיינו יחד הוא אסף את עצמו, השלים בגרויות והפך מקיבוצניק סטלן לבורגני מיושב. היום הוא מהנדס מכונות בחברה גדולה".
בגיל 33, כשבנם הבכור היה בן שנה, לא נמצא לו גן מתאים בשכונת רמת אביב שבה התגוררו, ובעצת בעלה פתחה חן גן ילדים שבו העסיקה גננת וסייעות, במקביל לעבודתה כשחקנית. "שם גיליתי שאני גם יזמית ומנהלת ויודעת לנהל מערכות יחסים עם בני אדם".
"המעבר לקיבוץ התברר כשינוי מבורך. כשעזבתי את תל־אביב יצאתי מהמרוץ. שחררתי את עצמי מציפייה לתפקיד הבא, להזדמנות הבאה, לפריצה"
בגיל 38, כשכבר היו הורים לשלושה, החליטו בני הזוג לעבור לקיבוץ בית־העמק בגליל המערבי, שם גדל איל. "זה היה רעיון שלי", אומרת חן. "איל חשש בהתחלה שלא אמצא את עצמי בצפון בלי התיאטרון ובתי הקפה, ואז – בטיימינג מופלא – גיליתי את טכניקת ניה, השתלמתי בה והחלטתי שאני הולכת להגשים את עצמי בעזרת הכישורים שרכשתי לאורך השנים".
איך באמת הסתדרת בלי התיאטרון ובתי הקפה התל־אביביים?
"ההתחלה לא הייתה פשוטה. בשנתיים הראשונות, כשבנינו את ביתנו בקיבוץ, גרנו ביישוב נס־עמים ושם היה לי משבר גיל 40. התחלתי להרגיש לא רלוונטית וגם שאלתי את עצמי שאלות סביב המיניות שלי. כל הזמן ידעתי ואני יודעת שמצאתי את הגבר של חיי, האדם שהכי נכון לי, אבל הסתקרנתי מה יקרה אם למישהו מאיתנו יהיה רצון לטעום משהו אחר. האם נגזר עלינו לעבור את החיים רק אחד עם השנייה? הייתי מבולבלת והתחלתי לחפש תשובות לשאלות האלה שהעסיקו אותי. דיברתי עם מישהי שחיה ביחסים פוליאמוריים ועם מישהי שחיה בנישואים פתוחים, שאלתי איך זה, וראיתי ששתי צורות החיים האלה אינן פותרות את התהיות והשאלות ששאלתי את עצמי".
"בגיל 40 שאלתי את עצמי שאלות סביב המיניות שלי. מצאתי את הגבר של חיי, אבל האם נגזר עלינו לעבור את החיים רק אחד עם השנייה?"
שיתפת את איל בדילמה?
"בהחלט, ולמזלי הוא ידע להכיל את זה, מה שאיפשר לי להתבונן בכנות לתוכי ולהבין שהתאווה לעוד היא מצב קיומי אצלי והתשובה לא תימצא בחוץ. הבנתי שאני צריכה להתבונן פנימה ולמצות את כל הטוב במסגרת הנתונה.
"המעבר לקיבוץ התברר כשינוי מבורך. כשעזבתי את תל־אביב בעצם יצאתי מהמרוץ. שחררתי את עצמי מציפייה לתפקיד הבא, להזדמנות הבאה, לפריצה. הרגשתי שבקיבוץ אוכל לייצר לעצמי את המציאות שאני רוצה. ממש כשעברנו גיליתי צריף גדול, מוזנח ונטוש, ובתוכו אולם בן 350 מקומות, במה, חדר שחקנים וכל מה שצריך להפעלת תיאטרון. פניתי לקיבוץ בבקשה לפתוח את המקום להפעלת חוגים ופתיחת תיאטרון. באתי עם חזון להקמת מרכז תרבות גלילי. בקיבוץ החליטו לתת לי אור ירוק ותקציבים, התחלתי לשפץ את המקום, יצרתי חוגי ניה, תנועה ותיאטרון".
כביסה ואלכוהול
ואז, כשהייתה בת 42, חלה אביה. "כשאבא הבין שהוא עומד להיפרד מהחיים, הוא עבד בזמן שנותר לו על ההצגה 'תיקון', שכתב עם אמנון לוי. כחודש אחרי שההצגה עלתה הוא נפטר. אחותי ואני זכינו להיפרד ממנו, הוא אמר לנו שהיה מאושר ומסופק ושהגשים את עצמו, והמילים האלה מהדהדות באוזנינו. "מותו יצר אצלי שבר גדול. ממש רעידת אדמה. הייתי אדם בשל ובוגר, אבל הייתי קשורה אליו והוא היה האורים ותומים שלי בכל נושא התיאטרון. הרגשתי שהקרקע נשמטה תחת רגליי. במקביל הייתה הקורונה, השגרה התמוטטה, ואני קיבלתי לגיטימציה להתפרק".
בתקופת ההתפרקות, שלוותה בשתיית אלכוהול מרובה, התחילה חן לתעד את עצמה בסרטונים שהעלתה לאינסטגרם. היא הנציחה את עצמה בעבודות שגרתיות כמו קיפול כביסה, בישול, מריבות עם הילדים וניקיון השירותים, והתגובות שקיבלה היו מעודדות. "הציפו אותי באהבה והמליצו לי להעלות מופע משלי", היא אומרת. זה היה הזרז לכתיבת מופע יחיד. "לא ידעתי מה זה יהיה, אבל ידעתי שאבטא את כל כישרונותיי: ארקוד, אשחק, אצחיק, ארגש, אזעזע ואעביר את הצופים ברכבת ההרים הרגשית שלי"
את הבימוי הפקידה בידיו האמונות של יוני אילת, שלמד איתה ב"בית צבי". "בדיעבד התברר שדווקא מתוך האובדן של אבא והגיהינום הפנימי שבא בעקבותיו, חשתי שחרור עצום מהחשש לביקורת ומפחד שלא אעמוד בציפיות. כך השתחררה ממני היצירה הכי אותנטית שלי, שחופשייה מכל החוקים הנוקשים שגדלתי עליהם, לגבי מהי איכות של שחקן, אילו דברים אפשר לעשות במקצוע, איך נכון להתנהל בתוכו, מהי הצלחה ועוד חוקים לא כתובים שהוטמעו בי על ידי הוריי, שהתיאטרון היה עולמם. השחרור הזה איפשר לי להתחבר למי שאני באמת. בעצם, רק אחרי שאבא שלי נפטר, יכולתי להוציא ממני את החומרים שלי בכנות ובהעזה, בלי לחשוש או להתבייש, והקהל מגיב בהתאם: צוחק, כואב, מתחרמן, נבוך, מזדהה ונהנה".
במופע (שהועלה לראשונה בתיאטרון "תמונע" ויוצג ב־7.7 בתיאטרון הקאמרי בתל־אביב) היא עוסקת גם ברצון הבלתי מסופק שלה להיות כוכבת. היא גם מפיקה את המופע, מייחצנת אותו ומביאה את הקהל. "זה מזכיר לי את המשפט שההורים שלי אמרו לי: 'את יכולה להיות יותר משחקנית'. אולי לזה הם התכוונו?"
מה אנשי המקצוע במשפחה אמרו על המופע?
"אמא שלי התרגשה לשמוע את המונולוגים של חנוך לוין והלל מיטלפונקט, שהיא ביצעה בעבר. זו הייתה סגירת מעגל מרגשת ועוצמתית בשבילה. יובל סגל שיבח אותי מאוד אחרי הופעת הבכורה בתמונע. הוא כתב לי, בין היתר, 'בטוח שרמי היה גאה בך בטירוף'. עוז חשב שזה אמיץ מצידי וצחק המון".
את עדיין מאמינה שיום אחד תהיי כוכבת?
"בהחלט. בדמיוני אני רואה כותרות בסגנון: 'איפה היא הייתה עד היום?' ויודעת שבעצם אני כבר כוכבת. פשוט לא כולם יודעים את זה. עדיין".
