סיפורה של נתלי ברלין (45), תושבת קציר, נשואה, אם לשלושה (29, 18, 14), אמנית, יוצרת ושחקנית בתיאטרון עכו
"חצי שנה אחרי שעליתי לישראל מקירגיסטן, פגשתי את מי שנהיה בעלי. הייתי בת 13, ישבתי על ספסל עם החבר'ה, ולידנו עברו שני בחורים שדיברו עברית. אחד מהם הסתכל עליי, וכשהחזרתי לו מבט הוא ניגש אליי ואמר ברוסית: 'יפהפייה!' ומיד שאל בעברית איך קוראים לי. למחרת כבר יצאנו לדייט. הוא היה יליד ישראל, בן 16, שעבד בעסק המשפחתי והיו לו מזומנים בכיס. הוא קנה לי שתייה וממתקים וכבש אותי. באותו דייט כבר התנשקנו.
נולדתי בשם נטליה, בת שנייה בין שתיים, לאבא יהודי ואמא אוקראינית. חונכתי בחינוך סובייטי קפדני ותמיד הרגשתי שאני שובבה מדי בעיני ההורים שלי. בגיל 11 עזבנו לאוקראינה ואחרי שנתיים, ב־1993, עלינו לישראל.
"התאהבתי בו וחששתי לאבד אותו. בגיל 14, בחדר במלון, איבדתי את בתוליי"
אחרי תקופה קצרה בחיפה עברנו לדרום תל אביב. הוריי, שנאלצו לעבוד בעבודות מזדמנות, היו עסוקים בהישרדות וכבר לא הקפידו על משמעת כמו קודם. הלימודים לא עניינו אותי והעדפתי להסתובב בחוץ עם חברה. למדתי לשתות וודקה ולעשן, זה הרגיש לי מגניב. התחברנו עם עולים שחיפשו את עצמם כמונו. הרגשתי זרה והכרתי את המשוואה רוסייה = זונה. עבדתי על המבטא שלי, כדי שלא יזהו שאני רוסייה.
כשפגשתי את אותו בחור, התאהבתי בו. יצאנו חצי שנה, הוא לקח אותי לבילויים ולמסיבות והרגשתי שהוא מבין אותי. כשהוא בא להכיר את ההורים שלי הוא הביא איתו סלי קניות מלאים, והם התרשמו. כשההורים שלי החליטו לעבור דירה לפרדס כץ חששתי לאבד אותו. כדי שנרגיש מחויבות הדדית הצעתי לו ש'נעשה את זה'. בגיל 14, בחדר במלון, איבדתי את בתוליי.
לפני שסיימתי את כיתה ט' עזבתי את בית הספר ועבדתי בניקיון משרדים וחדרי מדרגות. כשהייתי בת 15 ההורים שלי עברו ליישוב קציר וסירבתי לעבור איתם. העדפתי להישאר על הספה בבית הוריו של החבר שלי. הייתי תלויה בו. אבל הקשר בינינו הלך והידרדר וחשבתי שאם אלד תינוק נחזור להיות זוג אוהב כמו בהתחלה. כך, ביום הולדתי ה־16 הייתי בהיריון, וכשהייתי בחודש החמישי התחתנו בביתו, כדי להימנע מהבושה. הייתי כלה מפוחדת. מאחר שהייתי צעירה מהגיל הרשמי לנישואים ובעצם לא הייתי יהודייה, סוכם עם הרב שרק אחרי שאתגייר אקבל את הכתובה, והנישואים יהיו בתוקף.
3 צפייה בגלריה
עם בתה, בנעוריה: "היה בי צורך להראות לסביבה שאצליח למרות גילי הצעיר"
(צילום: אלבום פרטי)
אחרי שילדתי המשכנו לגור בבית הוריו והרגשתי מבודדת ואבודה, כמו אסירה. באחד הימים אחותי סיפרה לי שמתקשרת חזתה שניפרד. לראשונה הבנתי שזה מה שאני רוצה. כחודשיים אחר כך עברתי עם בתי לבית הוריי בקציר. פחדתי להיכשל כאמא והיה בי צורך להראות לסביבה שאצליח למרות גילי הצעיר. נשארנו אצל ההורים עד שבתי הייתה בת שש וזה עזר לנו.
כשהתחילו חיי החדשים למדתי איפור, מצאתי עבודה בהפקות טלוויזיה והעמדתי את עצמי על הרגליים. בהמשך עברתי גיור רפורמי. התבקשתי לבחור שם יהודי, והרבה המקסימה הציעה לי את השם נתלי, מלשון נתינה.
"מאחר שהייתי צעירה מדי לנישואים ולא הייתי יהודייה, סוכם עם הרב שרק אחרי שאתגייר הנישואים יהיו בתוקף"
כעבור שלוש שנים, על סט צילומים, הכרתי את חגי טבת, תסריטאי ובמאי, והתאהבנו. שכרנו בית בקציר ובהמשך נולדו לנו בן ובת. הוכשרתי כמורה ליוגה ופתחתי סטודיו שהצליח מאוד.
הייתי במקום מצוין בחיי, אבל עמוק בלב הרגשתי מועקה. לילה אחד התחלתי לכתוב, ועלה בי שטף של זיכרונות מהשנים שסגרתי בקופסה חתומה כביכול. זה הציף אותי. בגיל 35 הלכתי לראשונה בחיי לטיפול והתחלתי לנהל דיאלוג עם הנערה שבתוכי. במקביל התחלתי לבנות הרצאה על חיי והרציתי בפורומים מגוונים.
לפני ארבע שנים יצרתי הצגת יחיד שקראתי לה 'בגוף אני זוכרת', ומרגע שעמדתי על הבמה הרגשתי שהגעתי למקום שלי. בעידודה של סמדר יערון מתיאטרון עכו בניתי את ההצגה החדשה, 'לא קראתי לזה אלימות', שעוסקת בסיפורי (המופע הקרוב ב־18.7 בתיאטרון החנות בתל אביב). על הבמה אני לא עושה חשבון ואומרת את האמת שלי מול כולם".
שורה תחתונה: "במקום להיאבק בטראומה עדיף לחבק אותה ולהפוך אותה למעיין יצירה".
