אחד ממשפטי הילדים הקלאסיים ההולכים ונכחדים מהעולם הוא "משעמם לי!". היום לאף ילד לא משעמם אף פעם: תמיד יש מסך להיצמד אליו, סרטונים לצפות בהם, משחקים דיגיטליים לשחק בהם. אם פעם הורים היו פוטרים את הילד ב"אז תשתעמם", היום גם אנחנו כמבוגרים לא יודעים להשתעמם ונדבקים למסך בכל רגע פנוי.
מה זה בכלל שעמום? לפי ויקיפדיה: "רגש שלילי, לא נעים, שמתעורר באדם כשאין לו עניין בעולמו החיצוני או הפנימי. שעמום עלול להיות מלווה בתחושת דיכאון". אם אנחנו מאמינים בהגדרה הזאת, ברור מדוע אנחנו מנסים למנוע את החוויה הזאת מהילדים שלנו.
אלא שלשעמום יש גם צד חיובי מאוד, שממנו רובנו נוטים להתעלם: "שעמום יוצר דחף להכרת הסביבה, מאפשר לאדם לחפש מה מעניין אותו, ומפתח את הדמיון והיצירתיות". מהחלק הזה של ההגדרה, שנמצא למטה בגלילה של העמוד, כמו בתחתית התודעה שלנו, רובנו נוטים להתעלם.
הדמיון חיוני להתפתחות. אצל ילדים הדמיון עובד חזק מגיל צעיר מאוד. הם מדמיינים את עצמם במצבים שונים, ובעזרת משחקי דמיון מפתחים מיומנויות שעוזרות להם אחר כך בעולם האמיתי. כשאנחנו לועגים לילדים ש"מרחפים" ("אסטרו, תנחת", "כדור הארץ לעידו"), כשאנחנו מצמידים אותם מגיל צעיר מדי למסכים, שמכבים להם את הדמיון ונותנים להם גירויים מן המוכן, הם יאבדו במהרה את המיומנות החשובה הזאת.
דמיון יוצר מרווח
"דמיון הוא היכולת לראות מציאות חלופית, שנותנת תקווה", קושרת המאיירת והסופרת נועה קלנר את חשיבות הדמיון למציאות שלנו. "כשמצליחים לראות משהו אחר, זה מכניס תקווה לחיים. זה נשמע קצת כבד, אבל ברגע שילד שיושב בממ"ד בהתקפת טילים מדמיין פיות או דרקונים - הדמיון עוזר לו לחשוב על מציאות חלופית ולהתמודד היטב עם המצב".
בספרה החדש "בכאילו" (ידיעות ספרים), מאפשרת קלנר לקוראים, כמו לדמויות, לדמיין את המציאות החלופית הזאת. שתי חברות משחקות באחד ממשחקי הילדים האהובים, "משפחה", משחק שלא צריך בשבילו דבר, פרט לדמיון. הן בוחרות לעצמן בית, משפחה, חיית מחמד, צעצועים, בגדים, מאכלים, יעד לטיול, אמצעי תחבורה ועוד, מתוך אפשרויות רבות. אמנם מגוון האפשרויות מוצג על הדף מתוך דמיונה של היוצרת, אך הצעות ההגשה שלה הן רק דלת לעולם שהקוראים מוזמנים לפתוח בדמיונם.
"דמיון יוצר מרווח", אומרת קלנר, אמא למיכאל (12), דריה (8) ונרי (5). "הילד יכול להכניס את עצמו לסיפור ולראות את עצמו במצב אחר, להיות שותף ליצירה. במסך אתה שבוי בעולם המדומיין שכובש אותך, ואתה לא שותף לו. כשצמודים למסך, הדמיון לא עובד. היצירה הממוחשבת היא גירוי חזק מאוד של החושים, אלה יצירות לא רכות. זה כמו גוף אמיתי של אדם, שהוא לא מושלם, לעומת גוף מושלם שיצרה הבינה המלאכותית. חשוב לנפש האדם לראות את הדברים האמיתיים. יצירה היא תרופה לגירויים של המסכים. ספר טוב מאפשר לילד לדמיין את עצמו במקומות אחרים ולהיות שותף ליצירה".
איך משלבים ספרים בחיי דור המסכים?
"אצלנו בבית לספרים יש מקום חשוב. ספרי הילדים נמצאים במדף נמוך בסלון, לא בחדר הילדים, והם כל הזמן בשימוש. הם על הרצפה, דורכים עליהם והם לפעמים נהרסים - העיקר שהם נגישים. ספרים הם תשתית לאדם שמצליח להתמודד היטב מול מסכים. הדמיון יוצר אדם יוצר בעצמו. זה בא לידי ביטוי לא רק בציור, אלא בכל תחום, ונוגסים לנו בזה כל הזמן, כי עכשיו הבינה המלאכותית גם חושבת ויוצרת במקומנו. לכן התשתית של הדמיון חשובה, ואסור לפספס אותה, בייחוד בחוויה של הורים וילדים.
"אצלנו ספרי הילדים כל הזמן בשימוש. הם על הרצפה, דורכים עליהם ולפעמים הם נהרסים - העיקר שהם נגישים"
"בשנים האחרונות אנחנו הרבה בבית עם הילדים, ממציאים משחקים וממלאים את הזמן ביצירה. והרי זה מה שהם יזכרו בסוף", אומרת קלנר. "אפשר להוציא צבעים ודפים ולצייר יחד, או לספר יחד סיפור", היא שולפת מחברת שהילדים הצעירים שלה ציירו יחד, כל ציור משותף לשניהם, כל אחד צייר בצבע אחר.
קלנר מציעה שני רעיונות למשחקים פשוטים שנוכל לשחק עם הילדים, גם אם אנחנו לא מחשיבים את עצמנו יצירתיים:
איזו מפלצת: מציירים טבלה: בשורה הראשונה ממספרים 1־6; בשורה השנייה מציירים צורות (ריבוע, משולש, עיגול וכו'), בשלישית שש עיניים שונות, ברביעית פריטי לבוש שונים וכן הלאה. זורקים קובייה. המספר שיצא ראשון קובע את צורת היצור (לפי מספר העמודה) למשל משולש, השני את צורת העיניים, השלישי את הבגדים וכן הלאה, ובסוף נוצרת מפלצת חמודה. "הבת שלי אוהבת לשחק עם פריטי לבוש: מציירת בשורה אחת חולצות, באחרת מכנסיים או חצאיות, בשלישית זוגות נעליים שונות, וכך נוצרת ילדה שלבושה בכל פעם קצת אחרת לפי התוצאה בקובייה", היא מוסיפה.
בינגו נסיעה: מציירים ריבועים כמו בינגו, ובכל ריבוע איור פשוט, כגון איש עם כלב, שני עצים זהים, מגדל מים. במהלך הנסיעה הילדים צריכים לזהות בדרך את מה שמצויר על הריבועים ולמחוק מהטבלה, כמו בבינגו.
מתמודדים עם פחדים
אחד האיורים של קלנר, שהתפרסם במלחמה, מציג אמא שמנסה בכל כוחה לחסום את כל הרוע שבעולם בפני ילדתה הקטנה. "בתחילת המלחמה הגבתי באיורים למצב, והיה לי קשה ליצור לילדים, לקח לי זמן לחזור לזה", היא מודה. "כשהתבוננתי בילדים שלי, ראיתי שדרך משחקי הדמיון הם שומרים על עצמם. למשל, כשהם משחקים ב'משפחה': 'אתה אח שלי ואנחנו גרים במקלט וההורים שלנו מתו' - הם מתמודדים עם הפחדים הכי גדולים דרך הדמיון. הספר נוצר מהמצב הזה, כשהבת שלי וחברותיה שיחקו שעות ב'משפחה'.
"רציתי ליצור דרך הספר עולם חלופי. אני אוהבת איורים עם המון פרטים. רציתי לתת לעצמי ספר כזה, שבו כל עמוד הוא עולם. בכל עמוד יש הרבה אפשרויות, אבל לא אינסוף, לא הולכים לאיבוד בבחירה. זו לא גלילה אינסופית כמו ברשת, וזה גם לא סיפור מוגמר שבוחר בשבילך.
"הספר התחיל מהציור הראשון של 'משעמם לי'. כשהייתי ילדה, ההורים היו אומרים לי: 'תשתעממי, זה טוב'. והיום קשה לנו להגיד לילדים 'תשתעממו', כי הם ישר במסך. גדלתי בתפיסה ששעמום מוביל ליצירה. ההורים שלנו פחדו פחות מאיתנו מהשעמום, כי כיום כשמשעמם לנו אנחנו פותחים את הטלפון. אל תפחדו מזה כל כך, כי זה נותן לילדים מרווח ליצור.
"בסיפור יש שתי ילדות שמשחקות, כי בשביל משחקי דמיון צריך שותפים, קשה לבד. יש משהו בחברות שמייצר מרחב. אני מתבוננת בדריה ובחברותיה, במשך שעות הן מתכננות מה יהיה במשחק. הסיפור גם מציג את הקונפליקט שקורה לפעמים בין ילדים ומה התפקיד שלנו כהורים: האם לתווך בסכסוכים? אנחנו נבהלים ממריבה עם חבר יותר ממריבה בין האחים, כי 'מה יגידו ההורים שלה, ומה אם היא לא תרצה לבוא שוב...'.
"פעם דריה, בתי, רבה עם חברה שלה ומיהרתי להתערב, ואז החברה אמרה לי: 'אל תדאגי, דריה היא כזאת. היא עוד מעט תירגע'. הן לומדות אחת את השנייה, והקונפליקטים האלה תוך כדי משחקי דמיון מלמדים אותן סבלנות, יכולת להתפשר, לתת לאחר לפעמים להוביל. היה לי חשוב להביא את החברות לסיפור, את היכולת לשחק למרות הקונפליקטים, וגם את עולם הדמיון.
"אחרי שמספרים את הסיפור, אפשר לשאול את הילד: 'איזה בית היית בוחר? לאיזה יעד היית רוצה לנסוע?' היכולת של הבחירה והפעלת החשיבה והדמיון לא קיימות בסדרה או בסרט, גם אם צופים עם ההורים".
דמיון בעולם המבוגרים
למה חשוב שגם אנחנו נפעיל את הדמיון?
"כשדיברו עם החטופים שחזרו מהשבי, הם העידו כמה היכולת לדמיין את עצמם חוזרים החזיקה אותם בחיים. הם תכננו במדויק בדמיון מה יעשו כשישובו. זה ממחיש כמה דמיון נותן כוח, גם לאנשים שלא חוו טראומה כזאת.
"דמיון זה גם להדביק פתק על המקרר - 'באוגוסט אנחנו בתאילנד'. בתחום הדמיון הילדים מלמדים אותנו. הם יכולים לסחוף אותנו איתם. לא תמיד בא לנו לשבת על השטיח ולשחק בגיבורי־על, אבל כשנכנסים לזה זה יכול להיות כיף. חשוב גם להורים להמציא סיפורים, לכתוב שירים, לצייר את הנוף - יצירה היא תמיד מקור לדמיון, ויש דרכים רבות להפעיל את הדמיון.
"אומרים לי, 'אבל את יצירתית'. לא צריך לדעת לצייר יפה, צריך רק לא לפחד מזה. הדמיון הוא כלי חשוב לכולם. אומרים לי, 'המוח שלי ריק', זה הגיוני: צריך לגרות את המוח, למשל לנסות לצייר ביד שמאל, או להתחיל לצייר מכתם על הדף. אנחנו חושבים שהיצירתיות תבוא אלינו, אבל צריך לגרות אותה".
