חופשה קצרה במילאנו, זה כל מה שאנחל בונני היה צריך כדי להבין שיכול להיות שהקריירה שלו עומדת להשתנות. מישהי ניגשה אליו בבית הקפה שבו ישב ושאלה אם יכול להיות שזה הוא, השחקן מ״אבסנטיה״. כן, זה אני, הוא ענה.
כאשר בונני הצטלם בשנת 2017 לסדרת המתח האמריקאית ״אבסנטיה״ וגילם את הבלש הבוסטוני טומי גיבס, הוא לא דמיין שזה מה שיקרה איתה. הסדרה זכתה אז להצלחה מסוימת ושודרה במשך שלוש עונות באמזון פריים ובהוט. יום אחד התעוררה קבוצת הווטסאפ של שחקני הסדרה עם ההודעה שנטפליקס רכשו אותה והיא תשודר בקרוב גם שם.
אנחל מספר על ההצלחה בחו"ל
(כתבת וידאו: אורית מרלין-רוזנצוייג | צילום- שחר גרוס)
״הסדרה עלתה בנטפליקס ביום ראשון, ב־14 בדצמבר", מספר בונני. "בהתחלה חשבנו שזה עולה רק בארצות הברית, ואז קמנו ביום שני, וזה פשוט התפוצץ בצורה כזאת שהבנו שזה בעצם משודר בכל העולם. הסדרה דורגה במקום הראשון או השני בעולם במשך חודש. מטורף".
"בשנתיים הראשונות הדחקתי את הכאב כדי לא לקרוס, כדי שאוכל לתפקד מול הילדים שלי שצריכים את אבא שלהם. לא יכולתי עכשיו לא לצאת שלושה חודשים מהמיטה"
איך זה משפיע על הקריירה שלך כשחקן בינלאומי?
"מתבשלים דברים מעניינים, וממש עכשיו שלחתי אודישן מצולם לחו״ל. בואי נראה מה יהיה".
הרבה שחקנים ישראלים מספרים שגם המלחמה שפרצה ב־7 באוקטובר בלמה קריירות. הרגשת את זה?
״זה לא קל בכלל. אני בעד ישראל ולא מסתיר את זה. לא חוויתי שום דבר אנטישמי, הכול פאסיב־אגרסיב כזה. לא יגידו לך בפנים כלום, אבל דרך הרשתות אתה תראה דברים שאומרים כל מיני שחקנים ואנשים שאין להם מושג על מה הם מדברים. כמו חוויאר ברדם שיצא הכי אנטישמי שיש ומארק רופאלו, שתמיד חשבתי שהוא גבר־גבר ושיהיה אחלה כיף אם נעבוד ביחד, פתאום גם הוא כזה. מבאס מאוד. הבנתי שבסופו של דבר הכול תלוי במה שאתה רואה כשאתה פותח את הטלווויזיה, גם אם זו דיסאינפורמציה. מבחינתך זאת האמת, והאמת עצמה לא רלוונטית".
ניסינו לחבק אותו
זו תקופה טובה בקריירה של בונני. בקרוב יפציע בתפקיד מרגש של גבר הנוטה למות בסרט הביכורים של הבמאית שירי סגל, לצד נועה קולר. בתחילת דצמבר הושק הסרט ״אסקובנק״ בהשתתפותו, שצולם בג׳ונגלים של גואטמלה. אנחל מגלם בו את אמיליו, שיוצא עם חבורה לחפש אחר האוצר הקבור של פאבלו אסקובר. בסרט של הבמאית אורית שר משחקים גם זוהר ליבה, דנה פרידר, אור בן מלך וגיא אדלר.
כל זה מגיע אחרי כמה שנים לא פשוטות עבור בונני. בראש השנה לפני ארבע שנים התאבד דני, אחיו הצעיר, מאמן כושר מצליח ואב לבת (היום בת 22) לאחר שהתמודד תקופה ארוכה עם דיכאון. הוא היה בן 40. הכאב על מותו מלווה את אנחל בכל רגע מאז.
רק יום לפני כן הגיע דני לבקר את אנחל בביתו. ״הוא היה בא אליי שלוש־ארבע פעמים בשבוע. היינו מאוד קרובים. הבית שלי היה פתוח בפניו, הוא היה דופק בדלת ויושב פה. באותו ביקור דיברנו קצת על המצב שלו. זה היה יום לפני שטסתי לחופשה עם המשפחה בחו״ל, אז אמרתי לו 'יאללה, כשאני חוזר נעשה כמה דברים ביחד ואולי נשנה לך את הטיפול', וגם קצת כעסתי עליו והייתי נוקשה איתו. רציתי לעודד אותו והוא לא זרם. עיצבן אותי שהוא כאילו נכנע לדיכאון".
היו סימנים מוקדמים שהולך לקרות משהו כזה לאחיך?
"דני יכול היה להגיד לפעמים, 'אני לא אגיע לגיל 50'. אבל לא משנה מה הוא אמר, דיכאון הוא מחלה מאוד טריקית ולא ידעתי מה מסתתר בלב שלו. לקחנו אותו לכל מיני מטפלים וזה לא עזר. אני מרגיש היום אשם כי אני חושב, אולי לא חקרתי מספיק, אולי לא הבאתי אותו למקום הנכון בשביל שכן יעזרו לו, אולי אם הייתי מוסיף עוד 10 אלפים שקל בחודש זה היה עוזר".
"הייתה בבית אלימות כשהייתי ילד. לא קיבלתי מאמא שלי את החום והאהבה שאני יודע שהיו לה בפנים, אבל עשיתי החלטה להיות שם בשבילה"
איך נודע לך על מותו?
"האחיות שלי התקשרו אליי. הוא היה אמור להגיע בערב ראש השנה לאחותי הקטנה שגרה באבן יהודה, אבל הוא לא בא. זה היה רגיל שהוא לא בא. רק למחרת או יומיים אחר כך, כשניסו להתקשר אליו ולא מצאו אותו, התחילו לעשות טלפונים בין החברים והמשפחה. בסוף המשטרה מצאה אותו.
"לא ידענו שהדיכאון כל כך עמוק. חשבתי שאני מכיר אותו הכי טוב בעולם. ניסינו הכול. ניסינו באהבה, ניסינו בכעס, ניסינו לעודד, ניסינו לחבק אותו. לפעמים הייתי אומר לו, ׳בסדר, גם אני בדיכאון׳. והוא היה מסתכל עליי ואומר, ׳אין לך מושג מה אני עובר׳.
"אתה חושב שאתה מכיר את אחיך, אבל אתה לא יכול להיכנס לו לנפש. והנפש שלו הייתה במקום כל כך חשוך".
איך התמודדת?
"בשנתיים הראשונות הדחקתי את הכאב כדי לא לקרוס, כדי שאוכל לתפקד מול הילדים שלי שצריכים את אבא שלהם. לא יכולתי עכשיו לא לצאת שלושה חודשים מהמיטה. אבל ההרגשה הייתה שאני לא רוצה לדבר עם אף אחד ולא רוצה לעשות שום דבר. לפעמים אני מרגיש שעד היום האסימון לא נפל, והוא הלך לטיול, יחזור עוד מעט וידפוק בדלת. חלמתי עליו מלא בשנתיים הראשונות. בשנה האחרונה הוא פחות בא אליי. יכול להיות שהוא השתחרר ממני".
"דיכאון הוא מחלה מאוד טריקית ולא ידעתי מה מסתתר בלב שלו. לקחנו אותו לכל מיני מטפלים וזה לא עזר. אני מרגיש היום אשם כי אולי לא הבאתי אותו למקום הנכון"
גל ההתאבדויות של המלחמה העצים את הכאב.
"אני חושב מה המשפחות האלה עוברות עכשיו, כי הכאב נשאר עם מי שנותרו והוא בלתי ניתן להכלה. יש לי רגעים שמחים בחיים, אבל הכאב על אחי יושב על הכתף שלי. זה צובט בחדרים הכי קטנים של הלב ושורף בכל הגוף בשנייה. לא יכולתי לדמיין בחלומות הכי רעים שלי שזה יהיה הסוף בשבילו. זה יחיה איתי לנצח".
להיות שם בשביל אמא
בונני (48), מי שפעם היה אחד הדוגמנים המצליחים והפרועים בישראל, זה שתמיד התלבש הכי קוּל, יצא עם נשים כמו מלאני פרס ומארינה מקסימיליאן בלומין, עשה סמים, שתה אלכוהול וחי על השפיץ של הקצה – הוא אדם בורגני היום, ואין מאושר ממנו. הוא חי כבר 14 שנה עם המסעדנית דושי לייטרסדורף (51), אבא של אנטוני מרלון (בן שבע) ואניקה גליה ויקטוריה (בת חמש). שניהם נולדו בפונדקאות בגיאורגיה, וכל המשפחה גרה בשכונת נווה צדק בתל אביב.
בבית הוא ואשתו מלמדים את הילדים לדבר באנגלית, ספרדית (אנחל) וצרפתית (בבית הספר הצרפתי הסמוך).
למה הם לא מדברים איתך עברית?
"אני מדבר חמש שפות, ואם יש מתנה שאני יכול לתת לילדים שלי, זה שפות. אבל הם כמובן מדברים עברית כל הזמן, עם חברים וגם איתנו".
בעשור האחרון למד בונני על חשיבותה של משפחה דרך פרידות. "הוריי התגרשו כשאבא שלי עזב את הבית, ובשנותיו האחרונות חזרו לחיות ביחד ואמא שלי טיפלה בו כשהיה חולה, עד שנפטר לפני כעשר שנים", הוא מספר.
אמו של בונני, שחלתה לפני כמה שנים באלצהיימר, נפטרה לפני חצי שנה, ובתקופה האחרונה לחייה כבר לא דיברה או תקשרה. למרות ילדותו המאתגרת שהזיכרונות ממנה מורכבים עבורו, אנחל טיפל בה במסירות.
״הרבה שנים חיפשתי לברוח מהבית, ובגיל 17 באמת עזבתי. מאוד אהבתי את אמא שלי ז״ל, אבל כן, הייתה בבית אלימות כשהייתי ילד. כשהיא חלתה הייתי צריך לטפל בה ועשיתי את זה בלי שום התנגדות. לא קיבלתי ממנה את החום והאהבה שאני יודע שהיו לה בפנים והיא לא ידעה איך לבטא, אבל עשיתי החלטה: להיות שם בשביל אמא שלי. ולמרות שטיפלתי בה, אני מרגיש אשמה שלא עשיתי יותר בשבילה".
אילו יחסים היו ביניכם?
"הייתה לנו אהבה חזקה אבל גם קשה, בטח כשהייתי ילד. אבל שמתי את כל החוויות והרגשות המורכבים שלי בצד, ואמרתי לעצמי, תסתום את הפה שלך ותהיה שם, כי זו אמא שלך ואין לך אחרת".
התפייסת עם החיים ואיתה.
"בעיקר רציתי לאהוב אותה ושהיא תהיה גאה בי. לא חיפשתי שהיא תבקש ממני סליחה או שתסביר לי למה היא לא הייתה האמא שרציתי שתהיה. הייתי שם איתה.
״יש לי חברים שלא מדברים עם ההורים שלהם. אני לא מבין את זה. עכשיו תתקשר לאמא שלך ותגיד לה שאתה אוהב אותה ותקפוץ אליה. שני ההורים שלי נפטרו. לי אין את זה, ואני כל כך כמה לזה״.
- הראיון המלא עם אנחל בונני מתפרסם במוסף "לגבר", המצורף חינם לגליון "לאשה" החדש, מיום שני בדוכנים
במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - דברו איתו, עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים: ער"ן בקו החם 1201 או בוואטסאפ 052-8451201, באתר האינטרנט של סה"ר http://www.sahar.org.il, או headspace.org.il
