שברון הלב הגדול בחייו של יאיר אגמון קרה בתקופת השירות הצבאי. "הייתה לי אז בת זוג, היינו יחד כמעט ארבע שנים ובאמת הייתי אלפיים אחוז נעול על זה שאני והיא נזדקן יחד", הוא מספר. "ואז היא עזבה אותי לטובת מי שהיה אז החבר הכי טוב שלי, בחור שהיה איתי באותה כיתה בטירונות. ממש כמו בסרטים, זה היה סיפור מטורף. זו לא הייתה סתם פרידה, זו הייתה פרידה משפילה. כולם שמעו עליה. הרגשתי שכולם מדברים על זה, שאני שיחת היום. לקח לי הרבה זמן לא להיות ממש פגוע. זו הייתה תקופה מאוד־מאוד קשה שעברתי, וכשאני אומר תקופה אני מתכוון לעשר שנים בערך".
זה הרבה זמן.
"לקח עשר שנים עד שזה לא היה אישו. במהלך התקופה הזאת גם הכרתי את אשתי והתחתנו. בסוף מה שעזר לי לצאת מזה הוא שהפכתי לאבא, ואולי זה שהצלחתי קצת".
סיפור הלב השבור של אבידן ארנברג קצת יותר מורכב. "בבית החזה שלי יש כמה לבבות שבורים", הוא מסביר. "הפרידה הראשונה שאני זוכר הייתה ממישהו שיצאנו כמה פעמים בודדות. לקח לי איזה שנתיים להתגבר על שלושה דייטים לא מוצלחים במיוחד. אני חושב שזה הרבה בגלל הראשוניות של זה: זה כמו היום הראשון בבית הספר, אתה זוכר אותו גם אחרי 20 שנה.
ארנברג: "לפני שנה וחצי התקשרתי ליאיר ואמרתי לו, 'תקשיב, אחי, אתה לא מאמין, מצאתי מרפא ללב שבור'. הוא שאל אותי מה ועניתי לו – 'מלחמה'"
"לפני כמה שנים עברתי פרידה מאוד קשה וכואבת. גם במילואים, לפני שנה־שנה וחצי, יצאתי עם איזה בחור שגם הוא שירת במילואים, ביחידה אחרת. זה היה בתחילת המלחמה יחסית וזה היה ממש רומנטי, נפגשנו ביציאות וכשחזרנו למילואים, ונכנסנו כל אחד בנפרד לעזה. אחרי איזה חודש־חודשיים הוא החליט לחתוך, וזו הפרידה האחרונה שהולכת איתי".
מה זה חוויה של לב שבור בשבילך?
"כשהלב שלי נשבר כל העולם שומע. זו רעידת אדמה, זה צונאמי. זה יכול ללכת איתי זמן - שבועות, חודשים וגם שנים, וזה יכול לקרות אחרי כמה דייטים בודדים. תמיד שואלים אחרי הפרידה - כמה זמן הייתם ביחד? ואם זה חודש, אז אומרים 'אה, טוב, לא נורא'. אבל אצלי זה לא עובד ככה, גם אחרי חודש הלב שלי יכול להיות שבור מאוד".
חברות גדולה כזאת
בט"ו באב האחרון השיקו אגמון וארנברג, חברי ילדות, מיזם שעליו עבדו במשך שנים. בעוד שרוב הקומדיות הרומנטיות מציעות קרטון גלידה כדרך התמודדות עם פרידות, צמד החברים החליט להעמיק בנושא ויצר "פק"ל ללב שבור", ערכה מקיפה מלאה בתוכן ופעילויות מעצימים, מתוך רצון לתמוך ולחבק נשים וגברים שמתמודדים עם פרידה. בערכה עשר מעטפות המיועדות לעשרה ימים, שכל אחת מהן היא חלק במסע ששולח את המשתמש או המשתמשת למשימות כתיבה, אימונים, סדנאות שונות, ויש בהן גם טיפים ללב שבור, המלצות לשירים וסרטים, חוברת שירים ותפילות ועוד ועוד.
שניהם בני 38, נולדו וגדלו בירושלים והכירו בכיתה ד' בבית הספר הדתי־ממלכתי שבו למדו. "היינו שני ילדים דתיים, ולא יהיה מוגזם להגיד שכבר אז הנשמות שלנו התחברו", מספר אגמון. "אנחנו שומרים על קשר כל השנים, כולל ברגעי השבר שלו ושלי. אנחנו פשוט יחד במסע של החיים. בשנים האחרונות משהו ביחס שלנו לכאב שבעולם הדביק אותנו חזק יותר. זו באמת חברות שהיא גדולה כזאת".
"עברנו הרבה", מוסיף ארנברג, "התרחקנו, התקרבנו, אבל בשנים האחרונות אנחנו גם קרובים מאוד בחברות וגם בעשייה המשותפת".
ארנברג, שיצא מהארון בגיל 27, מתגורר בעין כרם ומגדל בהורות משותפת ילד בן שנה וחצי. בעבר עבד עם אגמון כמפיק ותחקירן בכמה פרויקטים משותפים, אחד מהם הוא סדרת הרשת הדוקומנטרית "הטרמפיסטים", ניהל את פרויקט "רסיסים" לעיבוד חוויות צבא ולחימה, והיום הוא עובד בחברת ייעוץ עסקי. "אבל בשנתיים האחרונות אני כמעט ולא נמצא שם", הוא מחדד, "כי מ־7 באוקטובר אני משרת במילואים ברוב הגדול של הזמן. גם עכשיו. שאלת מקודם אם אני בין סבבים, אבל זה מרגיש לי כמו סבב אחד ארוך שאני עדיין לא יודע מתי הוא יסתיים".
אגמון גר בתל אביב, נשוי ואב לשלושה. הוא סופר וקולנוען שעוסק ביצירה דוקומנטרית, פרסם שבעה ספרים ומרצה על הפרויקטים שלו. בזמן המלחמה הוא הוציא את הספר "יום אחד באוקטובר" (יחד עם אוריה מבורך), המאגד 40 סיפורי גבורה מ־7 באוקטובר ושהפך לרב־מכר.
אגמון: "בת זוגי עזבה אותי לטובת מי שהיה החבר הכי טוב שלי. זו הייתה תקופה מאוד־מאוד קשה שעברתי, וכשאני אומר תקופה אני מתכוון לעשר שנים בערך"
זו לא הפעם הראשונה שהתמה של לב שבור מלווה את היצירה שלו. לפני כארבע שנים הוציא את "ספר האקסיות", המאגד חמישה סיפורי אהבה כושלים ונוגעים ללב. "הספר נולד ממפגש שקיימתי עם הקהל בפסטיבל הסופרים בירושלים, והנושא שבחרתי לו היה סיפורי פרידה. זה היה כמו איזה תא וידוי כזה, אנשים באו לספר לי את הסיפורים שלהם, ומזה נוצר הספר. אז כן, אני אובססיבי לדבר".
איך נולד הרעיון למיזם?
ארנברג: "המוטיבציה שלי הייתה מהמקום האישי, משברון הלב שלי. הייתי משתף כמה הלב שלי שבור אחרי פרידות - דיברתי על זה עם כל מי שאני מכיר וגם עם אנשים שלא הכרתי. יאיר ואני דיברנו על כך הרבה, ובאיזשהו שלב החלטנו לעשות עם זה משהו. לנסות לעזור לעולם".
אגמון: "זה התחיל כדאחקה. דיברנו חצי בצחוק שצריך כאן משהו. כי עד היום לא הייתה התייחסות רצינית לעניין, אומרים לך 'תאכל גלידה'. ואז אמרנו, 'טוב, אולי זו לא דאחקה', ויצאנו למסע.
"לפני שנה בדיוק עברתי משבר מקצועי מאוד גדול - סדרה שעבדתי עליה ארבע שנים פשוט התבטלה, חלק מהקרייסס הכללי של עולם התרבות בישראל. מצאתי את עצמי באמצע המלחמה במין ואקום. הייתי צריך ממש לגלות את עצמי. בהתחלה שיפצתי את הגג של הבית כמו מטורף, הייתי מעביר שם ימים שלמים בשמש, ואז פתאום נזכרתי שיש את המיזם הזה שצריך לקרות. הודעתי לאבידן – 'זה קורה'. הוא היה במילואים, וכל פעם שהייתה לו שנייה פנויה היינו יושבים ומקדמים את זה".
איזה דבר נוראי זה?
שני החברים יצאו לתחקיר מקיף סביב הנושא של לב שבור. "יש משהו בתחושה הזאת שיש מישהו שלא רוצה אותך, או שיש קשר שלא מצליח לקרות, התחושה של הדחייה והתחושה של הבדידות", אומר אגמון, "וזה משהו נורא ספציפי שממש חקרנו אותו – אני לא אגזים – שנים. אלה היו קדיחות וחפירות ודיונים עם אנשים שאנחנו מעריכים. ממש הפכנו את העולם כדי לנסות לחשוב מה עוזר ומנחם אנשים במצב הזה, כי זה מצב מאוד מובהק. זה רגע מאוד מאוד קשה עבור מי שעובר אותו באמת".
במסגרת הניסיון לפצח את השאלה איך להקל על שבורי הלב, אגמון וארנברג לא סמכו רק על הניסיון והחוויות האישיות שלהם, אלא נעזרו בחוכמת ההמונים ובאנשי מקצוע. "נפגשנו עם פסיכולוגים ועם אנשים שחקרו את הנושא, ראינו מלא סרטים, הרצאות טד, שאלנו בני משפחה וחברים שלנו, שאלנו אנשים זרים ברכבת, אנשים בחוף הכנרת ובחוף בסיני", מספר ארנברג. "ביקשנו לדעת מה עוזר להם כשהלב שלהם שבור, מה עושה להם טוב. התשובות היו מרתקות, מגוונות ושונות. כשאני שבור לב, אני צריך המון תמיכה ואהבה ואמפתיה, ושמישהו יהיה איתי ויתמוך בהחלטות שלי. כשדיברתי עם אנשים אחרים הם אמרו לי, 'וואלה, לא, לי דווקא דברים אחרים עוזרים. אני צריך לצאת לטבע, אני צריכה ללכת לראות שקיעה בים'. אז לקחנו מזה וקצת מזה והרבה ממה שצמח מתוכנו".
הערכה שיצרו השניים כוללת כאמור עשר מעטפות, אחת לכל יום. "זה מסע מאוד מושקע", מפרט אגמון, "כל יום יש סרטונים, הדרכות, תרגילים, משימות, אימונים. יש גם המון הפתעות. כל הרעיון הוא לתת עיסוק, חוויה משחקית, כיפית ובריאה. גם קשה. בגלל שרצינו שזה יהיה אישי, אז עשינו פק"ל אחד בלשון זכר ואחד בלשון נקבה. באופן כללי זה פרויקט שמאוד הסתבכנו בו, את לא עומדת מול שני מיליונרים, נאמר זאת כך בעדינות" (צוחקים).
מעבר לפעילויות השונות, הערכה כוללת גם אופציה של קשר ישיר עם השניים. "הפק"ל אינטראקטיבי, כלומר, אתה עושה משימה ואז שולח הודעה ומתכתב איתנו", מסביר ארנברג. "פתאום אנחנו נחשפים להמון סיפורים קורעי לב של לבבות שבורים. ממש לא ציפיתי לזה וזה לא תמיד פשוט. לא תכננתי שאחשף לכל כך הרבה כאב, אבל אנחנו קצת שותפים במסע. גם אני עובר איזשהו מסע עם זה".
ארנברג: "במילואים יצאתי עם איזה בחור ששירת ביחידה אחרת. זה היה בתחילת המלחמה והיה ממש רומנטי. אחרי חודש־חודשיים הוא החליט לחתוך"
ויש לכם באמת את הפניות הרגשית להכיל סיפורים כואבים של אנשים אחרים?
אגמון: "אנחנו לא דמות טיפולית. אנחנו לא מעמיקים את ההתכתבויות, כי זה באמת ריסקי. הרעיון הוא שהם כותבים משהו ואנחנו עונים 'זה מדהים', 'אנחנו איתך', 'אנחנו אוהבים אותך'. אנחנו אולי מספרים קצת על עצמנו, אבל זה לא טיפול".
אז המטרה היא בעצם להחזיק לאנשים את היד ברגע הכואב הזה?
ארנברג: "יש בשיר של אלתרמן 'ליל חניה' רעיון שרצינו להביא לעולם - 'לזכור, לא רק לרע, ימי רעה'. כאילו, הלב שלך שבור, וגם אחרי מסע של עשרה ימים שתעבור עם הפק"ל הוא כנראה עדיין יהיה שבור. אבל אנחנו כן שם כדי לתת אהבה, לתת קצת נחמה, לעבד את הדברים, לא לעבור את זה לבד. זה לא איזה בוט שעונה לך, זה מישהו שגם הלב שלו נשבר, שרואה אותך וכותב לך.
"כשהתחלנו להשתעשע עם הרעיון אמרנו - נכניס פנימה דברים מצחיקים, הזמנה לגלידה גולדה נניח, כי מה שבור לב צריך? גלידה, נכון? ואז כשהתחלנו לקחת את עצמנו יותר ברצינות, הבנו שאחד הרכיבים הכי עוצמתיים בשברון לב הוא בדידות, התחושה שבן אדם שעד עכשיו היה צמוד אליך, מעדיף להיות לבד מאשר איתך. איזה דבר נוראי זה? וכמה זה מותיר אותך בודד. לזה ניסינו לתת איזשהו מענה ואיזו הקלה".
הכאב יצא החוצה
מה עזר לכם להתגבר על הלב השבור שלכם?
ארנברג: "לפני שנה וחצי התקשרתי ליאיר ואמרתי לו, 'תקשיב, אחי, אתה לא מאמין, מצאתי מרפא ללב שבור'. הוא שאל אותי מה ועניתי לו – 'מלחמה'. קודם כול, במלחמה אתה עם אנשים שאתה אוהב ואתם כל הזמן ביחד. דבר נוסף, אתה תמיד בפעילות גופנית. ודבר שלישי, אתה מרגיש הכי משמעותי בעולם. אתה כאילו מרגיש שאתה הולך להציל את המדינה. ואני חושב ששלושת הרכיבים האלה - תנועה, להיות עם אנשים אהובים ולעשות דברים משמעותיים בשביל האחר - אלו דברים שמאוד־מאוד מקילים ועוזרים.
"עכשיו, האם להגיד לך שמי שרץ כל יום ומתנדב ואוכל בריא, הלב שלו לא יהיה שבור? לא, אני לא אומר את זה. אבל זה כן משהו שמרכך קצת את הכאב. כשנגמר לי סבב המילואים בפעם הראשונה, נשברתי והתרסקתי מהפרידה שהייתה לי. כל הכאב יצא החוצה".
אגמון: "הכתיבה תמיד הייתה בשבילי הכתובת. תמיד הנחתי שם את הדברים שעוברים עליי בכל מיני דרכים. כל הספרים הראשונים שלי נוגעים בנושא הזה. אבל זה נורא אישי. אני יכול להגיד שהיום כשיש לי רגעים קשים, אז אני ממש צריך טבע, אני יוצא לטיולים לבד, אני הולך לחיבור עם בעלי חיים וצמחים. וגם את זה קצת הכנסנו לפק"ל. יש בו גם יום התנדבות, אנחנו עושים שיתוף פעולה עם עמותה שנקראת 'לא עומדות מנגד' שמסייעת לנשים וגברים שיוצאים ממעגל הזנות. לכל יום יש את הקטע שלו, וכל יום מרים אותך עוד קצת".
מי האנשים שהזמינו את הפק"ל עד כה?
אגמון: "נורא מפתיע לראות מי מזמינים. היה לנו מקרה שאקס ואקסית קנו ביחד, יש אמהות שקונות לילדים שלהם. היה לנו סיפור די מרגש, קיבלנו שתי הזמנות שונות לאיזה יישוב בצפון, לאיזה חור, ואמרתי, 'מה הסיכוי?', ואז הבנתי שיש ביישוב הזה מישהי שעוברת משבר גירושים מאוד רציני ושתי חברות שונות הזמינו לה את הפק"ל. חבר'ה צעירים קונים, סטודנטים, חיילים".
ארנברג: "מישהי הזמינה את הפק"ל וכתבה לנו על פרידה שהיא עברה לפני קרוב ל־20 שנה. כיום הוא נשוי והיא נשואה ואין ביניהם שום קשר, היא המשיכה הלאה לגמרי, ועדיין יש משהו בלב שלה שלא פתור. אני מאוד יכול להבין ולהזדהות עם זה".
אגמון: "נורא מרגש להיות חלק ממסע החיים של אנשים. ממש ניסינו לחשוב איך לעזור, ועכשיו זה עוזר. זה דבר מטורף".
בתור מי שהנושא של פרידות כל כך הפעיל אותו, המיזם הזה לא מחזיר אתכם לשברון הלב?
אגמון: "לפעמים אני מרגיש את התחושה שאת מתארת, שאולי זה טו מאץ'. ואז אני אומר, לא. בנינו מוצר ויש לו חיים משלו. אני ממש חושב שהחיים שלי היו נראים אחרת אם כשהייתי בפרידה ההיא שלי - כל כך שבור וכל כך פגוע וכל כך כועס - היה לי משהו כזה. אני באמת חושב שזה היה עושה לי טוב".
