ד''ר אנה פרשיצקי, מרצה בכירה במחלקה לסוציולוגיה במכללה האקדמית גליל מערבי בעכו. בת 48 ממודיעין, נשואה ואמא לשניים.
מה את חוקרת? "את החיים של מהגרות עבודה מאוקראינה בישראל".
איך הגעת לנושא הזה? "תחום ההתמחות המרכזי שלי הוא הגירה. עליתי מרוסיה לפני 35 שנה ואני דוברת רוסית. מאז שברית המועצות התפרקה בשנות ה־90, מיליוני אוקראינים עברו לעבוד מחוץ למדינה, בעיקר נשים. אחרי הפלישה הרוסית לאוקראינה ב־2022 החל גל הגירה גדול נוסף, מיליוני פליטים עזבו למדינות אחרות באירופה. בישראל יש קבוצה ייחודית של נשים שהגיעו עוד קודם לכן במטרה לעבוד".
בכמה נשים מדובר? "אין נתונים רשמיים, ההערכות הן שמדובר בכ־35-20 אלף אזרחים אוקראינים, רובן נשים".
למה דווקא נשים הן אלו שמהגרות? ולמה דווקא לישראל? "הן מגיעות לעבודות ניקיון ולטיפול בקשישים ובילדים, עבודות שנחשבות נשיות. יש פה קהילה ורשת חברתית חזקה. הן עוזרות זו לזו למצוא עבודה ומספקות קורת גג ראשונית. במערב אוקראינה יש חברות שמסייעות להן להגיע לישראל, הן מסדרות לנשים ויזה ומחברות אותן עם המשפחות הישראליות שיעסיקו אותן. חלקן - נוצריות אדוקות - רואות זכות בלהגיע לעבודה בארץ הקודש. עבור רובן זו לא ההגירה הראשונה. כשהילדים שלהן היו קטנים הן נסעו לעבודות זמניות בחקלאות בפולין או ברוסיה. לפעמים זו כבר תופעה בין־דורית".
שמענו בעבר על אוקראיניות שהובאו לעסוק בזנות. נתקלת בזה? "זו תופעה שהייתה קיימת, ואולי עדיין קיימת בשוליים, אבל לא עסקתי בה. הנשים שראיינתי למחקר (שכותרתו 'עובדות זרות/ מהגרות עבודה מאוקראינה בישראל בצל שתי מלחמות') לא סיפרו לי על כך ולא נתקלתי בזה במפגשים החברתיים שלהן, שאליהם אני מגיעה בקביעות".
"היה לי מזל שהכרתי עובדת ניקיון ותיקה ששכנעה את חברותיה לדבר איתי, וכך הצטרפתי למפגשים שלהן ובניתי איתן אמון"
איך הן הסכימו להכניס אותך למפגשים שלהן? "זה היה אתגר עצום. הנשים שראיינתי הן בנות 50 פלוס מינוס, דוברות אוקראינית שגדלו בברית המועצות ולכן שולטות ברוסית ברמת שפת אם. זו הייתה השפה הרשמית וחובה היה לדעת אותה. אבל עבורן, בעיקר עבור אלו שהגיעו ממערב אוקראינה, הרוסית הפכה לשפת האויב והכיבוש מאז הפלישה. הייתי צריכה להבהיר להן: 'אני ישראלית, עליתי מזמן, אני לא קשורה לרוסיה ומתנגדת למלחמה'. הייתי חייבת לקחת צד, לא יכולתי להיות אובייקטיבית. הפרדוקס הוא שהן לא יודעות עברית או אנגלית, כך שבארץ הן משתמשות ברוסית כשפת עבודה כדי לתקשר ברחוב. היה לי מזל שהכרתי עובדת ניקיון ותיקה ששכנעה את חברותיה לדבר איתי, וכך בניתי איתן אמון".
איזה נשים גילית במחקר? "הן קבוצה שקופה בחברה שלנו, מי שם לב למטפלת אוקראינית? אבל בזכות המחקר גיליתי קהילה חזקה ואופטימית. הן עוזבות בית ומשפחה ומגיעות למדינה זרה, ועדיין, כשהן נפגשות הן שרות ורוקדות יחד. "רובן נשים משכילות, אחיות או מורות, שהגיעו לכאן בגלל העוני. חלקן גרושות או אלמנות, וגם הנשואות מספרות שהגבר האוקראיני חלש, לא פעם שותה, ואחוזי הגירושים שם עצומים. האישה האוקראינית היא הדמות המרכזית שעושה הכול: היא גם תעבוד קשה בשביל הבית וגם תישאר יפה ומטופחת".
המלחמה באוקראינה שינתה את מטרת השהות שלהן פה? "במקור הן הגיעו כדי לממן לימודים לילדים או לחסוך לדירה, אבל מאז שפרצה המלחמה הן מרגישות חובה מוסרית לשלוח כסף למולדת. בגלל השחיתות הציבורית באוקראינה, האמון במוסדות המדינה בשפל והחברה האזרחית שם מנהלת את הסיוע בעצמה, ולכן העובדות בארץ לא מעבירות כסף בערוצים רשמיים, אלא דרך היכרות אישית, למשל, לשכנה שמבשלת בבית ושולחת אוכל לחיילים בחזית. מתנדבים אוספים בגדים למשפחות שהבית שלהן נהרס בהפצצות ואפילו קשישים שחיים על קצבה תורמים. בגלל השחיתות אין כסף לרכוש ציוד צבאי באיכות טובה לחיילים בחזית ומתנדבים עוזרים גם בזה. "הן נעזרות המון בכנסייה היוונית־קתולית בארץ לאיסוף התרומות. בתמורה, היחידות מהחזית שולחות להן דגלים חתומים על ידי החיילים, והן לוקחות את הדגלים האלה למסעות שהן עורכות לירושלים".
הן חיות למעשה בין שתי מלחמות. "מטפלות שיצאו לחופשה באוקראינה וחזרו אמרו לי: 'את לא יודעת מה זה מלחמה אמיתית'. בישראל הן מרגישות מוגנות בזכות כיפת הברזל וההתרעות, בעוד ששם אין מקלטים. הן מאוד פרו־ישראליות, מתפללות בכנסייה שאלוהים יגן על אוקראינה ושישראל תדע שלום, ורואות עצמן כמתווכות שמסבירות לישראלים מה קורה שם, ולמשפחות שלהן מה קורה כאן".
"מטפלות שחזרו מחופשה באוקראינה אמרו: 'את לא יודעת מה זה מלחמה אמיתית'. שם אין מקלטים"
מהו המעמד החוקי שלהן כיום בארץ? "אחרי הפלישה, ישראל העניקה להן הגנה קולקטיבית זמנית שמונעת את גירושן ומאפשרת להן לעבוד, אבל הן חיות באי־ודאות קשה לגבי העתיד. כאן חשוב לי להדגיש את הפגיעות הרבה שלהן: המדינה מייצרת כאן כוח עבודה 'שבוי'. העובדות תלויות לחלוטין במעסיקים שלהן, ורבות מתקשות לעזוב תנאי עבודה פוגעניים.
"המטפלות בקשישים אמנם חוקיות בארץ, אבל הן חיות בבתי המטופלים, עובדות שעות ארוכות וסובלות מבידוד חברתי. עובדות הניקיון, לעומתן, נמצאות לעיתים במעמד תעסוקתי לא מוסדר או פגיע יותר, וחלקן חיות ללא יציבות תעסוקתית והגנה מוסדית מלאה. המצב הזה מתואר לעתים כסוג של 'עבדות מודרנית'. הן ממלאות תפקיד חיוני, אך שקופות. מאז 2022 הן חיות במלחמה כפולה: חרדה מתמדת למשפחות באוקראינה, לצד התמודדות עם המלחמה בישראל. בגלל המצב חלקן נשארות כאן, כי הכלכלה באוקראינה קרסה והן יודעות שלא יצליחו למצוא שם עבודה שאיתה יוכלו לכלכל את המשפחה. הן אומרות 'זה על הכתפיים שלי - המשפחה, הצבא, המדינה'. זו ממש 'אימהות לאומית'. כשאני מביטה בהן, אני שואלת את עצמי אם אני הייתי מסוגלת לעזוב הכול ולנקות רצפות במדינה זרה בנסיבות כאלו".
ומה התשובה שלך? "אני בעיקר אומרת תודה. תודה שאני יכולה להיות עם המשפחה שלי ולחבק את הילדים שלי בכל יום".
הערת שוליים
מה היית עושה עם מלגה של מיליון דולר? "מחקר השוואתי בינלאומי בפולין, גרמניה וישראל על חייהן של אוקראיניות, פליטות ומהגרות עבודה, שבוחן כיצד מלחמה והגירה משנות את תפיסות הבית, השייכות והאימהות הלאומית שלהן".
יש לך המלצה למי שרוצה לחוות את התרבות האוקראינית? "אני ממליצה על מסעדה אוקראינית שנקראת SHO בתל אביב, יש שם ערבים של שירה וריקודים ואוכל טעים".