"אני פורשת מטאקוונדו. אני לא מתכוונת להתחרות יותר", אומרת אבישג סמברג וחושפת לראשונה כאן, בריאיון ל"לאשה", את החלטתה לסיים את הקריירה האולימפית שלה. "אני בן אדם של הכול או כלום. יש ספורטאים שפורשים וממשיכים לעסוק בענף בשביל הכיף, אבל אני לא שם. אני פורשת מהתחום לחלוטין. הגעתי להרגשה של שלמות עם כל הדרך הזאת, ואני מניחה אותה מאחוריי".
אבישג סמברג מסבירה מדוע החליטה לפרוש
(כתבת וידאו: מלי זיידמן, צילום: מתן טורקיה)
אחרי שבחודשים האחרונים התרבו במדורי הספורט ההערכות שסמברג בדרך לפרישה, בין היתר בעקבות השתתפותה בתוכנית "רוקדים עם כוכבים" והיעדרותה מתחרויות, עכשיו היא עושה את זה רשמי. בגיל 25, מדליסטית הארד האולימפית מטוקיו נפרדת מהענף שסביבו בנתה את חייה מאז שהייתה ילדה. "תמיד הייתה בי אש, משהו שבער ואין לי איך להסביר אותו", היא אומרת. "בשנה האחרונה הבנתי שהאש כבר לא שם. הסתכלתי על המסע שעברתי ואמרתי: 'וואו, עשיתי דרך מטורפת. אני מאוד גאה ומרוצה ממנה. אבל עכשיו אני מוכנה לעבור לפרק הבא בחיים. אני עדיין לא יודעת מהו, אבל אני סקרנית לגלות".
"אחרי ההפסד בפריז עברו עליי חודשים קשים מאוד. לא הייתי נרדמת עד שש בבוקר. רציתי להיות גמורה מעייפות, כי אחרת כל המחשבות על הקרב היו עולות"
מתי בפעם הראשונה אמרת בקול, "אני פורשת"?
"ממש לאחרונה, לבעלי נמרוד (לוחם הטאקוונדו נמרוד קרביצקי. י"מ). ברור שהיו מחשבות עוד לפני כן, אבל אני חושבת ש'רוקדים עם כוכבים' נתנה לי את החותמת. הוכחתי לעצמי שאני יכולה להתחיל מאפס בתחום חדש לגמרי ולהגיע בו רחוק (סמברג הודחה רגע לפני רבע הגמר. י"מ), אבל מעבר לכך, עצם העובדה שכל כך רציתי להשתתף אומרת משהו. בכל שנה אחרת לא הייתי מסכימה לקחת הפסקה מהאימונים ומהתחרויות. הדבר היחיד שעניין אותי היה האולימפיאדה הבאה. פתאום אמרתי לעצמי: אם כל כך בא לי לעשות 'רוקדים', אולי כבר לא כל כך בא לי טאקוונדו? בהתחלה עוד חשבתי שאולי אחזור אחר כך, אבל תוך כדי התוכנית שאלתי את עצמי: האם אני מוכנה לחזור לאימונים האינטנסיביים, לרעב, להיות חצי מהשנה בחו"ל?
"אני לא מצטערת על אף מחיר ששילמתי. זו הייתה החוויה הכי מדהימה שהייתה ותהיה לי בחיים. זכיתי לקום כל בוקר לעשות את מה שאני אוהבת. הגשמתי את החלומות שלי. ובכל זאת, אלה מחירים לא פשוטים ובסוף יש שחיקה. חשבתי על זה שכבר יש לי מדליה אולימפית, שהתחריתי בשלוש אולימפיאדות: טוקיו, פריז ולפני כן גם באולימפיאדת הנוער. אני אלופת אירופה, מקום חמישי בעולם, וקריירה ספורטיבית היא לא לנצח. היה קשה מאוד לקבל את ההחלטה. גם עכשיו זה קצת מוזר, אבל אני מאוד שלמה איתה".
איך נמרוד הגיב?
"הוא אמר לי, 'אני תומך בכל מה שתחליטי'. אבל אני חושבת שהוא ואמא שלי שמחו, כי הקריירה הזאת גובה מחירים גם מכל מי שסביבי. נמרוד רואה כמה אני עובדת קשה, קמה מוקדם, רצה ומתאמנת. לפעמים הכול הולך ואני על גג העולם, ולפעמים לא. זאת רכבת הרים. כשאני מפסידה בתחרות, לאמא שלי נשבר הלב בשבילי. היא אפילו התעלפה פעם מהמתח בזמן שצפתה בטלוויזיה בקרב שלי על הכרטיס לאולימפיאדת פריז. אחותי הקטנה הייתה איתה וסיפרה שאמא ישבה על הספה ופשוט נפלה לרצפה. זה היה קרב מותח מאוד, ואמא ידעה מה עברתי כדי להגיע לרגע הזה".
מה יכולתי לעשות אחרת?
בריאיון הקודם שנתנה ל"לאשה", רגע לפני אולימפיאדת פריז, סיפרה שהוריה הסיעו אותה לאימונים, חיכו לה שעות בחוץ ומימנו בהתחלה את כל הנסיעות לתחרויות בחו"ל. ההשקעה הזאת הובילה אותה, בגיל 19 בלבד, למדליית ארד באולימפיאדת טוקיו - המדליה הראשונה של ישראל בענף. בו־זמנית נהפכה למתחרה הישראלית הכי צעירה שזכתה עד אז במדליה אולימפית.
הטאקוונדו העניק לה גם את ההיכרות עם מי שנהיה בהמשך בעלה. במשך שנים היא ונמרוד קרביצקי, המבוגר ממנה בשלוש שנים, התאמנו בקבוצות גיל שונות. רק כשהייתה בת 17 והצטרפה לקבוצת הבוגרים, נפגשו באימונים. "התאהבתי בו מהרגע הראשון", סיפרה, "אבל לו לקח יותר זמן להבחין בי ולהתאהב בי". באוגוסט אשתקד נישאו, והיום הם גרים באשדוד.
בגיל 13 ידעתי בדיוק מה אני רוצה, ובגיל 25 פתאום אין לי מושג. אבל אני נהנית מזה. פתאום אני יכולה לכתוב לאחותי ביום שלישי בצהריים: 'רוצה שנלך לים?'
כשנפגשנו ב־2024 לפני אולימפיאדת פריז, כבר כיוונת לאולימפיאדה הבאה בלוס אנג'לס. עד כמה ההפסד בפריז שינה את תוכניותייך?
"אני חושבת שהמחשבה על אולימפיאדת לוס אנג'לס עזרה לי להרגיע את עצמי ולהגיד: אבישג, הכול בסדר, תהיה לך עוד הזדמנות. אבל בתוכי כבר אז לא ידעתי אם ארצה להמשיך עוד ארבע שנים. אחרי ההפסד בפריז (סמברג הודחה בשמינית הגמר) עברו עליי ארבעה חודשים קשים מאוד. לא הייתי נרדמת עד שש בבוקר. גרתי אז אצל אמא שלי, והיא הייתה קמה לעבודה כשאני עוד לא הלכתי לישון. רציתי להיות גמורה מעייפות ורק אז לעצום עיניים, כי אחרת כל המחשבות על הקרב ועל מה שיכולתי לעשות אחרת היו עולות".
הרהורי הפרישה כבר עלו אז?
"כן, אבל לא בצורה מוחלטת כמו עכשיו. נקודת המפנה עבורי הייתה כשהוזמנתי לטקס מצטייני השנה של הוועד האולימפי. בהתחלה אמרתי לעצמי: מה אני צריכה את זה? זה אירוע של מצטיינים, אני הפסדתי באולימפיאדה, מה אני קשורה? אבל היה בי גם קול שאמר, בטח שאת קשורה, את אלופה. הלכתי, ופתאום ראיתי כמה כבוד נותנים לי. בתקופה הזאת כל כך הסתגרתי, שלא ראיתי את זה. ראיתי שם תמונה שלי מפריז והבנתי שגם עצם ההגעה לאולימפיאדה הוא הישג. התחלתי להבין שהערך שלי לא תלוי בקרב הזה.
"היום אני גאה בעצמי גם על פריז וגם על כך שאחרי טוקיו בחרתי להמשיך להתחרות למרות הפחד מכישלון. כבר הייתה לי מדליה אולימפית, יכולתי ללכת לעשות פרסומות וריאליטי, אבל עדיין בער בי להמשיך. אני גם שמחה שאחרי ההפסד בפריז חזרתי להתאמן ונתתי לזה הזדמנות, כי זה עזר לי להבין שההחלטה הנוכחית שלי לפרוש לא נובעת מההפסד אלא משנים של עבודה קשה ושחיקה, מההבנה שהרעב להמשיך לשלם את כל המחירים הקשים כבר לא קיים".
שתי ביצים ומלפפון
כדי להבין את המחירים שסמברג מדברת עליהם, צריך להתרחק לרגע ממזרן התחרות ולהתיישב איתה ליד שולחן האוכל. שם הקריירה המשיכה להכתיב את הכללים: מה יהיה בצלחת, באיזו כמות ובאיזו שעה. גם חופשה משפחתית קצרה חייבה אריזה של אוכל שקול ומדוד במזוודה. היום, כשהיא יכולה אחרי שנים ארוכות לאכול כל מה שמתחשק לה, היא מתארת את התחושה במילה אחת: "חופש".
מאיזה גיל המשקל ניהל את היום שלך?
"מגיל עשר, אבל חשוב לי להגיד שאף אחד לא הכריח אותי לרדת במשקל. הבנתי שיש בענף הזה קטגוריות, ושהסיכוי שלי להצליח טוב יותר בקטגוריה מסוימת. אם לפני האולימפיאדה, למשל, שקלתי 52 קילו, והקטגוריות הרלוונטיות עבורי בתחרות היו או עד 49 קילו או עד 57 קילו, ברור היה שעדיף לי לרדת ל־49 קילו ולהתחרות בקטגוריה הראשונה, כי אחרת הייתי מתמודדת מול מתחרות הרבה יותר גבוהות וחזקות ממני".
4 צפייה בגלריה
"התחושה הכי קשה הייתה שלא הצלחתי לחוות את חיי היומיום"
(צילום: שי פרנקו, סגנון: אלכס גדרון)
ואיך זה הרגיש בפועל?
"פתאום הייתי ילדה שאומרת לעצמה: אם יש היום מפגש פיצה עם חברים, אני לא יכולה ללכת. אבל זה היה תהליך מבוקר. בגיל 13 ההורים כבר לקחו אותי לתזונאי ספורט והכול נוהל בצורה מקצועית. היה מי שהכווין אותי רק כדי להגיע למשקל היעד הספציפי. תמיד היה לי ברור שזה בשביל הקריירה - אני לא אוכלת עם המשפחה בתקופה מסוימת כדי להגשים את החלום שלי. זה אף פעם לא היה מתוך מחשבה שככה אני נראית יפה יותר".
מה היה הקושי הגדול ביותר בהתמודדות הזו?
"לפעמים הרגשתי רעב, אבל התחושה הכי קשה הייתה שלא הצלחתי לחוות את חיי היומיום. לארוחות שישי משפחתיות הייתי מביאה את שתי הביצים, המלפפון וחצי גביע הגבינה שלי. אם היו יום הולדת לחברה או חתונה לבת דודה, לא היה מה לאכול שם. הייתי אוכלת את ארוחת הערב לפני החתונה ואחר כך צריכה לראות איך כולם אוכלים, כשאני מסתפקת במים או זירו. גם לא יכולתי לרקוד עד שתיים בלילה אחרי שאכלתי שתי ביצים ומלפפון, אחרי שמונה שעות אימון. הייתי רעבה ועייפה, הגוף כאב, וידעתי שמחר מחכה לי עוד יום כזה".
כמו חיילת משוחררת
בינתיים, סמברג לומדת למלא את הימים שהתפנו מאימונים ומתחרויות. היא מתפרנסת מהרצאתה, "הקרב שמעבר לזירה", שאותה היא מעבירה בחברות, בכנסים ובבתי ספר, ובמקביל החלה ללמוד מינהל עסקים במכללה למינהל.
"מעניין אותי תחום השיווק ושוק ההון, אבל אני עדיין לא יודעת בדיוק מה אני רוצה לעשות בהמשך", היא אומרת. "אני כמו חיילת משוחררת. זה מצחיק, כשהייתי ילדה והופעתי בתוכנית 'הבנים והבנות', שאפתי להגיע לאולימפיאדת טוקיו. בגיל 13 ידעתי בדיוק מה אני רוצה, ובגיל 25 פתאום אין לי מושג. אבל אני נהנית מזה, מהיכולת לאפשר לעצמי לגלות, מהזמן הפנוי שיש לי. פתאום אני יכולה לכתוב לאחותי ביום שלישי בצהריים: 'רוצה שנלך לים?'. הדברים האלה לא קרו עד עכשיו".
עכשיו, כשהקריירה הספורטיבית כבר לא מכתיבה את לוח הזמנים שלך, יש מחשבות על ילדים?
"כרגע זה לא בתוכנית. הרבה שנים הקדשתי את עצמי לספורט, ועכשיו אני רוצה להקדיש זמן לעצמי ולהבין מי אני. מבחינתי, עד עכשיו הייתי טאקוונדו. אני יודעת שיש בי המון דברים מעבר לזה, ואני רוצה להבין מה הם".
אבל גם כשסמברג מתפנה לגלות מי היא, יש מחיר של הקריירה שלא תוכל להשאיר מאחור. היא מושיטה לעברי את אצבעות ידיה שנפגעו שוב ושוב בקרבות, ואומרת: "את שמה לב שטבעת הנישואים שלי היא על אצבע יד ימין? היא הרי אמורה להיות ביד שמאל. אבל אצבע שמאל שלי שבורה לחלוטין. זה ספורט מאוד אלים עם המון פציעות: ברגליים, בראש, בידיים. גם האף שלי קצת עקום, ושברתי את ארובת העין. תראי, יש פה בליטה, זה לא נראה אותו דבר בשני הצדדים".
הפציעות של אבישג
היום את מצליחה לאכול לפי מה שמתחשק לך, או שהראש עדיין מחשב ומגביל?
"כל כך הרבה שנים ספרתי כל דבר והגבלתי את עצמי, שהיום לא בא לי להיות מוגבלת בכלל. אין לי תפריט קבוע. אני אוכלת מה שבא לי באותו רגע. אם מתחשק לי פיצה, אוכל פיצה. בזמן 'רוקדים' אכלתי הרבה פיתה עם שווארמה, כי לא היה זמן לכלום וזה היה מהיר ונגיש".
את עדיין עולה על המשקל?
"לא. אין לי מושג כמה אני שוקלת. פעם אמא הייתה אומרת לי שאין לה משקל בחדר ושהיא אף פעם לא נשקלת, ולא הייתי מבינה איך זה יכול להיות. היום אני מבינה. בפעם האחרונה נשקלתי לקראת תחרות בחו"ל, כמעט לפני שנה, והייתי 53 קילו. מאז זה לא העסיק אותי. עכשיו קצת סקרנת אותי, אבל אני עדיין לא אבדוק".
הראיון המלא עם אבישג סמברג מתפרסם בגליון "לאשה" החדש, השבוע בדוכנים
- איפור: רותי עדי, שיער: איתי שי שמלה: הלגה עיצובים, שרשרת: פדני, נעליים: זארה חליפה: דיזל ז'קט: מנגו ע' סגנון: איתמר רובינשטיין, הפקה: קשת שמר
