לפני חמש שנים, כשהייתה בחודש השמיני להריונה עם התאומים עמנואל ורפאל, קיבלה רינת קרה (37), אם לשלושה מאילת, טלפון מקופת החולים. בשיחה נאמר לה שמצבו הבריאותי של מאיר בעלה לא טוב וכי עליו להתחיל לחפש תורם כליה כדי להציל את חייו.
מצבו הבריאותי של מאיר (41) אף פעם לא היה מאה אחוז. בגיל 12 חלה בסוכרת נעורים ומאז מצבו הידרדר. לפני עשור, כשהוא בן 31 בלבד, הוא התעוור בעקבות המחלה. "עבדתי אז במזנון, ויום אחד, באמצע הכנה של מנה, לא הצלחתי לראות את הסכין", הוא מספר. "היה לי דימום בתוך עין ימין, הלכתי למיון ביוספטל ומשם שלחו אותי לבית חולים במרכז. כנראה נפלתי על רופאה חדשה, ובמקום לתת לי זריקת אווסטין כדי לעצור את הדימום, היא שלחה אותי ככה לאילת. עם הזמן הרשתית נאכלה והפסקתי לראות. בהמשך הלכה הראייה גם בעין השנייה".
כל זה כתוצאה מהסוכרת?
"כן, סוכרת לא מטופלת סותמת את נימי הדם הדקיקים בגוף וזה מוביל להתפוצצותם. זו גנטיקה משפחתית, אצלנו במשפחה כמעט כולם חולי סוכרת, אבל אף אחד לא הגיע למצב הזה, ברוך השם".
רינת: "אמרתי לרופא ממחלקת ההשתלות בבילינסון בשיא התמימות שאשמח לבדוק אם אני מתאימה. הוא הסתכל עליי ואמר, 'חמודה, הסתכלת על עצמך במראה? לכי תטפלי בעצמך ואחרי זה תבואי אליי'"
אז איך אתה הגעת למצב הזה?
"לא שמרתי כמו שצריך מאז הילדוּת. כשאתה ילד, כמה אתה יכול להתאפק לא לאכול ממתקים? אתה הולך לים וכולם עם גלידה, מה, לא תאכל? גרמתי לעצמי נזק בלתי הפיך. זה החמיר והחמיר, באיזשהו שלב נהייתה לי נוירופתיה ברגליים, עם תסמינים כמו נמלול, עקצוצים, תחושת שריפה או זרמים חשמליים בשרירים, בעיקר בכפות הידיים והרגליים. באופן הדרגתי זה עבר ללב והגיע לכליות. הקריאטינין שלי טיפס לשמיים, ומשם הדרך להשתלה או לדיאליזה קצרה מאוד. כליות בריאות אמורות לסנן את הקריאטינין מהדם ולהפריש אותו החוצה דרך השתן, ואצלי זה לא קרה. באותה תקופה גם הייתי מעשן כבד והגדלתי את הסיכון לבלגן. יום אחד רינת אמרה לי, 'לא הגיוני שהכנסת אותנו למצב הזה ואתה ממשיך לעשן'. הייתי עם סיגריה ביד, סיימתי אותה ואמרתי לה, 'זהו, זו הסיגריה האחרונה'. בהחלטה של רגע הפסקתי לעשן".
איך הרגשתם כשקיבלתם את ההודעה מקופת החולים על הצורך בהשתלת כליה?
רינת: "היה לנו ברור שאנחנו הולכים בכל הכוח על השתלת כליה, אבל לך תמצא עכשיו מישהו שגם יתאים וגם יסכים לעבור עבורך את כל התהליך. ידעתי שזה עליי, שאני צריכה להציל אותו. איך אני יכולה לבקש מאנשים אחרים אם לא בדקתי קודם את עצמי? באותה תקופה הייתי נורא שמנה - אחרי ההיריון עם התאומים שקלתי 130 קילו. רציתי מאוד לתרום כליה למאיר, לא חשבתי שהמשקל שלי יהווה בעיה. אמרתי לרופא ממחלקת ההשתלות בבילינסון בשיא התמימות שאשמח לבדוק אם אני מתאימה. הוא הסתכל עליי ואמר, 'חמודה, הסתכלת על עצמך במראה? לכי תטפלי בעצמך ואחרי זה תבואי אליי'. בהתחלה לא הבנתי מה הוא אומר, אני בן אדם בריא בסך הכול. שאלתי מה הכוונה, והוא ענה: 'תרדי במשקל, אבל רציני, ואז נבדוק אם את מתאימה'. נפגעתי מאוד, אני לא אשכח את השיחה הזאת בחיים".
מאיר: "הרופא הזה הוא מהאליטה של ההשתלות, הוא לא משחק משחקים, אומר הכול בפנים. תיפגעי, לא תיפגעי, לא מעניין אותו, העיקר התוצאה".
רינת: "באותו רגע החלטתי שאני הולכת לרזות כמה שצריך כדי לתרום כליה לבעלי, ויהי מה".
מאיר: "כשהתעוורתי הצעתי לרינת להמשיך בלעדיי. אמרתי לה, 'תקשיבי נשמה, עם כל האהבה שלי אלייך, ואני באמת אוהב אותך, את לא צריכה לעבור את כל המסע הזה איתי. אני משחרר אותך באהבה'"
איך הגעת למשקל של 130 קילו?
"מהיום שנולדתי הייתי ילדה שמנה, כל החיים חייתי סביב המשקל, כל החיים הייתי בדיאטות, אבל לא הצלחתי. כל מוצאי שבת הייתי מדברת עם עצמי שביום ראשון בבוקר אפתח דף חדש, ואז ביום ראשון שוכחת. מאיר הכיר אותי ככה ומעולם לא העיר לי על זה. שאלתי אותו פעם, 'מה, לא אכפת לך שכל החברים שלך עם נשים רזות וחטובות ורק אשתך שמנה?' והוא אמר לי, 'לא, כי ישר ראיתי את הלב שלך'".
מאיר: "שכל בן אדם יחיה איך שטוב לו, אני לא פוסל אנשים. אף פעם לא הערתי לה כי ידעתי שיום יבוא והיא תרזה. יש לה פנים יפהפיות, עיניים ירוקות, היה על מה להסתכל".
רינת, היו לך לבטים לגבי התרומה?
"בכלל לא, דווקא להפך. אין לי ספק שאם המצב היה הפוך מאיר לא היה חושב פעמיים. ראיתי בזה עוד דבר שיכול לעזור לי ולהקל עליי. גם לחפש תורם זה לא כזה קל".
מאיר: "לא רק שזה לא קל, זה כמו לזכות בלוטו בשישה מספרים פלוס המספר הנוסף".
איך ירדת במשקל?
"לקחתי זריקות אוזמפיק, זה לקח שנה וחצי. היו ימים שלא אכלתי בכלל, ממש שכחתי לאכול כי האוזמפיק מדכא את התיאבון לגמרי. ירדתי 70 קילו בלי ליווי דיאטני ובלי ספורט. אני לא סובלת ספורט, אבל לגדל שלושה ילדים זה ספורט בפני עצמו".
חשבת על ניתוח לקיצור קיבה?
"בגיל 26, שנה אחרי שילדתי את הבכור שלנו אביחי, עשיתי קיצור קיבה שלא צלח. ירדתי 15 קילו ומהר מאוד העליתי אותם חזרה, אז לא רציתי להיכנס לזה שוב".
האהבה רק התעצמה
במקביל לירידה של רינת במשקל, כליותיו של מאיר קרסו. במשך שלושה חודשים הוא נאלץ לעבור דיאליזה עד שרינת נמצאה מתאימה לתרומה. "מההתחלה הייתה לי הרגשה שהיא מתאימה", אומר מאיר. "היא אמנם פרסמה פוסטים בפייסבוק וחיפשה תורם, אבל אמרתי לה, 'אל תעשי מזה יותר מדי עניין. את מתאימה לי, אין לך מה לפרסם'. אני אומר לכל משפחה שנמצאת בצרה הזאת, מי שיכול, שלא יפחד לתרום ולהציל בן משפחה. אצלנו זה היה מובן מאליו".
רינת: "כנראה שכשאוהבים באמת, גם האיברים מתאימים".
האהבה התעצמה בעקבות הניתוח?
רינת: "מן הסתם כן, אבל תמיד היינו ככה, עברנו מצבים לא פשוטים ותמיד נשארנו ביחד. זה הכוח שלנו".
מאיר: "בטוב וברע. אנחנו חושבים אותו דבר, אוהבים לאכול אותו דבר, אין לי איך להסביר את זה אפילו. לא אגיד לך שאין ויכוחים וחילוקי דעות, אין דבר כזה בזוגיות, אבל באופן כללי היא מאמינה בי ואני מאמין בה".
רינת, מה היית צריכה לעבור כדי לתרום כליה?
"עשיתי המון בדיקות ועברתי המון ועדות כדי לוודא שאני לא רק מתאימה פיזית, אלא שאני כשירה נפשית לתרומה. הם דואגים לוודא שיש לך סביבה תומכת ושזה בא ממקום נקי ושאף אחד לא הכריח אותך. בסוף קיבלתי אישור לתרום למאיר, ונקבע תאריך לניתוח".
מאיר: "כנראה נפלתי על רופאה חדשה, ובמקום לתת לי זריקת אווסטין כדי לעצור את הדימום בעין, היא שלחה אותי ככה לאילת. עם הזמן הרשתית נאכלה והפסקתי לראות. בהמשך הלכה הראייה גם בעין השנייה".
אבל בסוף תרמת למישהו אחר.
"שבועיים לפני הניתוח, בשבע וחצי בבוקר, אני עוד בהתארגנות עם הילדים, ופתאום טלפון ממתאמת ההשתלות. ירד לי הלב, אמרתי לעצמי – השם ישמור, היא לא אמורה להתקשר אליי בשבע וחצי בבוקר, אלא אם קרה משהו. היא אמרה שהניתוח שלנו סגור והכול בסדר, אבל יש לה בקשה".
מאיר: "היא אמרה לה, 'יש לי בן אדם בן 61, כבר 16 שנה בדיאליזה, לא מצאנו לו תורם עד היום, אבל את מתאימה לו בול כמו כפפה ליד ואנחנו רוצים לעשות ניתוח משולב'".
תסביר.
"היא רצתה שרינת תתרום את הכליה לאותו אדם ואני אקבל כליה מתורם אחר, אלטרואיסטי. היה לי ברור שאני הולך לעזור לבן אדם. אמרתי לה, 'אין לי בעיה להציל איתי עוד מישהו על הדרך, אבל אני רוצה ביטוח. הלוואי שלשנינו יצליח, אבל אם משהו ישתבש, מאיפה אני אביא כליה חדשה?'. היא אמרה לי, 'מאיר, מילה שלי, אם חס ושלום קורה משהו, אתה נכנס אוטומטית ראשון לרשימה'. זה הרגיע אותי. אמרתי לה, 'בואי נלך על זה באהבה ובלב שלם'".
איך עבר הניתוח?
רינת: "אצלי זה עבר בסדר גמור, אצל מאיר פחות. הייתי מאושפזת שבוע, בימים הראשונים היו לי קצת כאבים אבל זה עבר מהר. מאיר, לעומת זאת, אושפז לסירוגין במשך שמונה חודשים לאחר ההשתלה בגלל זיהומים חוזרים ונשנים. הוא היה מקבל אנטיביוטיקה, היה שבוע בסדר ואז שוב זיהום ושוב אשפוז, עד שברוך השם עלו על הבעיה והוא בסדר היום".
רינת: "מהיום שנולדתי הייתי ילדה שמנה, כל החיים חייתי סביב המשקל, כל החיים הייתי בדיאטות, אבל לא הצלחתי. כל מוצאי שבת הייתי מדברת עם עצמי שביום ראשון בבוקר אפתח דף חדש, ואז ביום ראשון שוכחת"
שניכם נאלצתם להתמודד בו־זמנית עם תקופת החלמה מורכבת ושלושה ילדים קטנים בבית. איך הסתדרתם?
רינת: "יש לי משפחה פה באילת ויש לנו זוג חברים טובים מאוד, בן והילה אלקיים, אושיות טיקטוק עם מאה אלף עוקבים, ששמרו לנו על הילדים בחודש הראשון. במשך השבוע הילדים היו אצלם, ובשישי־שבת הם היו אצל אמא שלי. מזל שיש לנו משפחה כזאת וחברים כאלה. לא היינו מצליחים לעשות את המבצע הזה בלעדיהם".
איך ההשתלה שינתה את חייכם?
מאיר: "ברוך השם, החיים השתנו לטובה. עצם העובדה שלא הולכים לדיאליזה, זה כבר משנה חיים. הדיאליזה גומרת לך את האנרגיה, לפעמים לקח לי יומיים להתאושש ואז הייתי חוזר לעוד סיבוב. גם ההתעסקות בזה, שעות על שעות, שלוש פעמים בשבוע, הכול צריך להיות מתואם לפי הדיאליזה כי אין מצב לפספס. זה כמו מעצר בית מלא, אין אפשרות לעשות כלום חוץ מזה".
רינת: "ההשתלה עשתה לנו רק טוב, לכל המשפחה. סוף־סוף הצלחתי להגשים את החלום שלי לרזות, אני פעילה יותר עם הילדים, אני בריאה יותר וקלילה יותר. אני לא יודעת אם הייתי מצליחה אם לא הייתה לי מטרה להציל את מאיר".
איך העובדה שיש לך כליה אחת באה לידי ביטוי בחיי היומיום?
"שום דבר. אני לא מרגישה שום הבדל. בני אדם יכולים לחיות עם כליה אחת כל החיים, וחשוב להגיד את זה".
מאיר: "תשאלי אותי על מה אנחנו רבים? רק על זה שהיא לא שותה מספיק מים. כל יום אני רב איתה על זה, כי עכשיו יש לה כליה אחת וצריך לשמור עליה".
מאיר: "את יודעת כמה חולי סוכרת יש בארץ? פשוט אנשים שומרים על עצמם. אני לא שמרתי, לא תזונה ולא זריקות. זו טעות שאני משלם עליה היום ביוקר. הייתי פשוט טיפש. חשבתי שלי זה לא יקרה"
אילו דברים אתם יכולים לעשות כמשפחה שלא יכולתם קודם?
רינת: "לטוס לחו"ל. מאז הניתוח כבר נסענו ארבע פעמים. בקרוב אנחנו נוסעים לבולגריה לחופשה זוגית, ולפני כמה חודשים נסענו עם הילדים לרומניה".
איך הילדים מתייחסים למצב של אבא?
"אביחי כבר בן 12 וחצי, ולהבדיל מהקטנים, הוא מכיר גם אבא אחר, אבא שרואה, שעובד. יש לו חרדות בגלל אבא שלו. אם אני הולכת עם מאיר לבית חולים, השאלה הראשונה שהוא שואל היא אם הוא יחזור. מאיר עבר צנתורים ומיליון ניתוחים, היה מאושפז לתקופות ארוכות, אז הוא מפחד עליו".
אתם חוששים שהסוכרת תתפרץ גם אצלם?
"לצערי החששות אומתו. אביחי אובחן בגיל תשע עם סוכרת נעורים מסוג מודי, שזו סוכרת עם גן תורשתי. התאומים שלי נבדקו, ונכון לעכשיו, תודה לאל, הם לא חולים, אבל אנחנו כמובן תמיד עם היד על הדופק".
מחכים לנס שיחזיר את הראייה
רינת (39) נולדה וגדלה באילת. במשך 12 שנה היא עבדה כחשבת שכר ברשת פתאל, לאחר מכן עבדה כמנהלת שכר בחברת ברק שירותים וכוח אדם, ומאז הניתוח היא לא עובדת.
מאיר (41) נולד במושב ירדנה שבעמק בית שאן, ובגיל 18 וחצי, כשכל חבריו התגייסו לצבא, הוא שוחרר עקב מחלתו וירד לעבוד באילת. "עבדתי בפיצוציות ובמלצרות והכרתי את רינת בגיל 26".
איך הכרתם?
"עבדתי אצל דוד שלה, הכרתי שם את אחותה זוהר והיא אמרה לי שיש לה אחות להכיר לי. אחרי שנתיים התחתנו".
רינת: "כשהכרנו בדיוק הייתי אחרי פרידה, ביטלתי חתונה, אז לא חשבתי על משהו רציני, והנה, כבר 15 שנה של אהבה".
מאיר, מה היה מצב הסוכרת שלך באותה תקופה?
"בסדר, אבל אף פעם היא לא הייתה מאוזנת. לא לקחתי תרופות מאז שחליתי. הייתי אמור להזריק אינסולין, אבל חשבתי שאני שמשון הגיבור. נשארתי רק שמשון, בלי השיער".
רינת: "בשבילי הוא עדיין גיבור".
כשהכרתם, לא הרתיע אותך שהוא חולה?
"הוא לא היה כל כך חולה, אמנם לא הכרתי אותו בתור בחור בריא, הוא סיפר לי על הסוכרת, אבל ראיתי בן אדם עובד, פעיל, לא חשבתי מה יקרה בהמשך. התאהבתי, את לא מאמינה שביום אחד זה יכול להידרדר ככה".
מאיר: "את יודעת כמה חולי סוכרת יש בארץ? פשוט אנשים שומרים על עצמם. אני לא שמרתי, לא תזונה ולא זריקות. זו טעות שאני משלם עליה היום ביוקר. הייתי פשוט טיפש. חשבתי שלי זה לא יקרה".
איך המחלה והעיוורון משפיעים על הזוגיות?
"קודם כול, זה משפיע על החיים. בן אדם עיוור מאבד את הזהות שלו, אין לו זהות, אין לו עצמאות, אין לו כלום. הוא צל של עצמו במלוא מובן המילה, אבל אני מאמין בניסים. אני מאמין שיום יבוא ויעלו על איזו שיטה ואני אחזור לראות. כשהתעוורתי הצעתי לרינת להמשיך בלעדיי. אמרתי לה, 'תקשיבי, נשמה, עם כל האהבה שלי אלייך, ואני באמת אוהב אותך, את לא צריכה לעבור את כל המסע הזה איתי. אם את רוצה ללכת, הדלת פתוחה ואני משחרר אותך באהבה. לכי תבני חיים, את בחורה צעירה, תתחתני עוד פעם, כי בואי, מה היא הייתה בסך הכול? בת 27, והיה לנו רק את אביחי".
רינת, מה חשבת על ההצעה של מאיר?
"נפגעתי. התחייבנו אחד לשני בטוב וברע, אז עכשיו קצת רע, אז הולכים? הוא חולה, ככה בורא עולם החליט שיהיו החיים שלנו, ואנחנו מקבלים את זה. יש שתי אופציות בחיים האלה: לשבת ולבכות על מר גורלנו או לקום ולקחת את עצמנו ולהתקדם הלאה. הניתוח חיבר אותנו עוד הרבה יותר, אנחנו נמצאים הרבה שעות ביחד, ומאיר יודע להרעיף אהבה, אז אנחנו מסתדרים".
רינת: "לקחתי זריקות אוזמפיק, זה לקח שנה וחצי. היו ימים שלא אכלתי בכלל, ממש שכחתי לאכול כי האוזמפיק מדכא את התיאבון לגמרי. ירדתי 70 קילו בלי ליווי דיאטני ובלי ספורט"
אתם בקשר עם האדם שתרמתם לו ועם האדם שתרם לכם כליה?
מאיר: "בטח, יש לנו קשר דם גם עם האדם שרינת תרמה לו, שרוצה להישאר בעילום שם, וגם עם איתן נחושתן, מורה בן 35 ממרכז שפירא, שתרם לי בלי להכיר אותי. ולא רק הוא תרם, הם שלושה אחים שתרמו ללא תמורה. אנחנו בקשר טלפוני, מדברים כולנו בשיחת ועידה פעם בשבוע־שבועיים, ואם הם יורדים לאילת, הם תמיד באים אלינו. לפני כמה חודשים היינו כולנו בברית של הבן של איתן במרכז שפירא. איזו קהילה, איזה אנשים, לא פלא שהוא תרם, כולם שם אנשי צבא קרביים, אנשי חינוך שמגדלים את הילדים שלהם לעולם של ערכים".
איזה מסר אתם רוצים להעביר בכתבה הזאת?
מאיר: "מי שיכול לתרום, שיעשה את זה, בלי פחד ובלי חשש. צריך רק לבוא ולשבת שעה בדיאליזה כדי להבין ממה איתן הציל אותי. עזבי שהצוות פה מסור ודואג למטופלים אלף אחוז, זה פשוט נורא קשה להיות שם. 14-12 אנשים יושבים ופשוט סובלים ומתפללים על החיים שלהם. אני אומר לכולם: תסתכלו רגע על האחר גם אם זה לא משרת את האינטרסים שלכם, כי כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא".
לפרטים לגבי תרומת כליה והשתלות איברים: ארגון "מתנת חיים", kilya.org.il. עמותת "אדי", adi@moh.gov.il, טלפון: *6262
