פרופ' טליה מירון־שץ מירושלים. חוקרת, מרצה ויועצת לארגוני בריאות, הפקולטה למנהל עסקים, הקריה האקדמית אונו. בת 60, אמא לשלושה, סבתא לשלושה. המסלול: תואר ראשון, שני ושלישי בפסיכולוגיה מהאוניברסיטה העברית ופוסט־דוקטורט באוניברסיטת פרינסטון אצל חתן הנובל פרופ' דניאל כהנמן. וגם: מחברת הספר "עכשיו תורי - כך תקבלו החלטות רפואיות שיצילו את חייכם" (הוצאת מודן)
מה את חוקרת?
"אני חוקרת קבלת החלטות רפואיות. כולנו נתקלים בהן בחיים כל הזמן, מהחלטה יומיומית כמו האם לרווח בין חיסוני הילדים בטיפת חלב ועד החלטות קריטיות כמו נטילת הורמונים בגיל המעבר או הליכה לממוגרפיה. בואי לא נשכח שבתור נשים, רבות מאיתנו הן אלו שמנהלות, מתווכות ותומכות בהחלטות הרפואיות של כל בני המשפחה".
איזה שיקולים משפיעים עלינו בקבלת ההחלטות?
"דבר ראשון, אנחנו צריכות להבין מה אומרים לנו, וזה לא מובן מאליו כי המערכת הרפואית משתמשת בשפה שנשמעת כמו עברית, אבל היא למעשה שפה אחרת. כשהייתי עם חמותי בטיפול נמרץ, הרופאים אמרו לי 'יש פעילות לבבית'. שאלתי אותם מה זה אומר בעברית פשוטה, והם ענו: 'אם לא נעשה החייאה היא תמות'. זה משפט לפרצוף, אבל הוא ברור. ברגע שהמידע מתורגם לשפה נגישה, המטופל מבין שהוא בצומת החלטה ויכול לפעול. האתגר השני הוא מספרים ואחוזים. כשאומרים לך שיש 3 אחוזי סיכון למשהו, החרדה קופצת. התרגום הנכון בראש צריך להיות: מתוך 100 נשים עם נתונים כמו שלי, 3 יחלו ו־97 יישארו בריאות. כשהנתונים ברורים, קל יותר להחליט".
מה עוד משפיע עלינו?
"רמת האמון והקשר האישי עם המטפל. לצד האמון במערכת, אנחנו צריכים להרגיש שלאדם שמולנו אכפת מאיתנו. החיבור הזה קריטי להתמדה בטיפול. הרבה פעמים מזמינים אותי מחברות תרופות לפתח תוכניות היענות לטיפול. אנשים שמקבלים תרופה למחלה כרונית נוטים להפסיק אותה אחרי זמן מה כי נמאס להם או כי הם לא רוצים להרגיש חולים. קשר טוב עם הרופא גורם למטופל לקחת את הבריאות שלו ברצינות, להתמיד וגם להציף חששות בלי לפחד.
"לצורה שבה מציגים את המידע יש השפעה עצומה על איך נבין ונקבל החלטה. אם נשנה את הניסוח היבש למשהו מוחשי, רמת החרדה תרד וההבנה תשתפר"
"הרופאים אמרו שלחמותי יש 'פעילות לבבית'. שאלתי אותם מה זה אומר בעברית פשוטה, והם ענו 'אם לא נעשה החייאה, היא תמות'. זה משפט לפרצוף, אבל הוא ברור"
חקרת את ההשפעה הזו, של ניסוח המידע והיחס האישי?
"באחד המחקרים בדקתי את המכתב שנשים קיבלו מהמחלקה לגנטיקה בבית חולים גדול לאחר בדיקת חלבון עוברי. הנוסח הרגיל קבע, למשל, שהסיכון לתסמונת דאון הוא 1:180. לקבוצה אחרת הראינו נוסח שונה: 'מתוך 180 עוברים של נשים עם תוצאה כמו שלך, ל־1 תהיה תסמונת דאון'. כששאלתי את הנשים מה הסיכון, שהוא חצי אחוז, אלו שקיבלו את הנוסח השני דייקו הרבה יותר בתשובה. הן גם חוו את הסיכון כבינוני עד נמוך, בעוד שהקבוצה הראשונה חוותה אותו כגבוה ומלחיץ.
"במחקר אחר ניתחתי מכתבי תודה שרופאים תולים על הקירות במרפאה. גילינו שאנשים כמעט מעולם לא מודים על התוצאה הרפואית היבשה, אלא על היחס: 'הקשבת לנו', 'התייחסת בכבוד'. אמא שלי הלכה פעם לרופא עיניים לבד וחזרה מאוכזבת כי 'הוא לא קרא לי מאמי'. זה נשמע משעשע, אבל הניואנסים האלה קובעים אם המטופלת תרגיש בטוחה ואם היא תרצה לחזור ולהתמיד בטיפול".
בתוך הלחץ וחוסר הוודאות, הבינה המלאכותית יכולה לעזור?
"ה־AI נותן לנו נגישות למידע רב, ובזמן שנוח לנו. המפגש הרפואי הוא כמעט תמיד לחוץ – יש תור, כואב לנו, אנחנו פוחדות והזמן קצוב. בבית, מול המסך, אפשר לחשוב על הדברים בשקט ובנחת. כמובן, האינטרנט הוא לא פתרון יחיד, אבל אפשר להגיע איתו מוכנים יותר למרפאה. כשהבת שלי, למשל, הייתה בת 21, התחילו לה נמלולים ביד וברגל. בדיקות הנוירולוג הראו שהכול תקין, אבל היא לא ויתרה, חיפשה בגוגל וחשדה שמדובר ברגישות לגלוטן. היא הפסיקה לאכול גלוטן והתופעות נעלמו מיד. כשחיפשתי ב'גוגל סקולר' (מאגר מאמרים אקדמיים, ג"ה), מצאתי מחקר של רופאים איטלקים שהוכיח שיש רגישות לגלוטן שאינה צליאק, אשר מתבטאת בסימפטומים נוירולוגיים ומאפיינת מיליוני אנשים. כשהיא העלתה את זה בזמנו מול הרופא שלה, הוא בכלל לא הסכים להקשיב.
"יש כאן חוסר סימטריה מובנה: הידע נמצא אצל האדם שמולך, ויש לו כוח. אנחנו יכולות להיות הנשים הכי חזקות ומנהלות בעולם, אבל בחדר הרופא אנחנו פגיעות".
חקרת גם לידות שהסתבכו והפכו לניתוח קיסרי לא מתוכנן. מה המסקנה?
"נשים רבות תפסו את האירוע כטראומטי כי הן הרגישו שאיבדו שליטה לחלוטין. הציפייה מעצמך להיות לוחמת ברגע כזה היא לא ריאלית, והאחריות היא על הצוות הרפואי. עצירה קטנה של הרופא, הסבר קצר ושאלה סמלית כמו 'אנחנו צריכים לעשות קיסרי, זה בסדר מבחינתך?' מחזירים לאישה את תחושת הבעלות על הגוף שלה ועושים הבדל עצום בחוויה".
איך אפשר לאזן בין הרגש שמציף אותנו ובין ההיגיון שנדרש לקבלת החלטה?
"הרגשות הם הסוסים שמושכים את המרכבה קדימה במהירות. התפקיד שלנו הוא לעצור, להפעיל את הרציונל ולבדוק אם הרגש מבוסס על עובדות. אם את לוקחת תינוקת לחיסון, הרגש אומר שזה נורא כי היא בוכה וכואב לה. אבל כשאת נסוגה לרגע מהסערה הרגשית ושואלת את עצמך 'האם אני רוצה שהיא תחלה בחצבת?', התשובה הרציונלית ברורה. המטרה היא תמיד לאסוף עובדות יבשות, ורק אז להחליט".
איך אפשר ליישם את זה הלכה למעשה בחיים?
"בניתי כלי פשוט שמורכב משלוש שאלות זהב. בכל פעם שמציעים לכם תרופה, פרוצדורה או נתיב פעולה, תעצרו ותשאלו את הרופא מה היתרונות, מה הסיכונים ומה האלטרנטיבות. את היתרונות קל לנו לשמוע, אבל אסור לעצור שם. חובה לברר את הסיכונים ואת תופעות הלוואי. השאלה השלישית, על האלטרנטיבות, היא החכמה מכולן: היא מאלצת את הרופא להציג אפשרויות אחרות שלא תמיד עולות באופן אוטומטי בגלל לחץ זמן או הרגל. השאלות האלו מוציאות אותנו מהחשיבה הרגשית והאוטומטית ומאפשרות בחירה שקולה.
"בספר החדש שלי אני מראה איך אפשר לנהל את השיחות עם הרופאים באופן המיטבי, איך לדבר על תרחישים ומצבים שקשה לנו להכיר בהם ולקבל החלטות לגביהם, מה ההטיות הפסיכולוגיות שמעצבות את הבחירה שלנו ואיך אפשר להתגבר עליהן וגם איך אפשר להרגיש בטוחים יותר בדרך שבה אנחנו בוחרים".
יש לך מקרה לדוגמה?
"מכר שלי, בן 55, גילה בבדיקות דם סמנים לסרטן הערמונית. מתוך בהלה איומה ורצון 'להוציא את הסרטן מהגוף', הוא קבע מיד תור לכריתה כירורגית. יום לפני הניתוח הוא שמע אותי ברדיו, עצר וביקש מחבר קרוב לנהל עבורו את האירוע הרפואי בשקט. כשהחבר התחיל לשאול על הסיכונים, התברר שהניתוח עלול להוביל לחוסר שליטה במתן שתן ולפגיעה בתפקוד המיני, פגיעה אנושה באיכות החיים. כשהחבר שאל את הרופא 'מה האלטרנטיבה?', התברר שבמקרה הספציפי שלו, השגחה פעילה ומעקב שקולים לחלוטין לניתוח מבחינת סיכוי ההישרדות. בזכות היציאה מהאוטומט הרגשי הוא עבר לתהליך קבלת החלטות מודע ושקול. הוא ביטל את הניתוח, וכבר עשר שנים הוא נמצא במעקב שגרתי והכול בסדר גמור. הוא מודה לי על כך כל יום".
הערת שוליים
יש לך עוד טיפ שכדאי לזכור כשהולכים לרופא? "קחו איתכם חברה, בן זוג או בן משפחה שיעזור להקשיב, להכין שאלות מראש ולרשום את התשובות. חברה שלי, אישה דעתנית ובטוחה בעצמה, שברה את הרגל. בביקור אצל הרופא היא נתנה לבעלה דף והורתה לו לשאול את השאלות. הוא הופתע, אבל היא הסבירה לו שבזמן שהרופא נוגע לה ברגל הכואבת, היא פשוט לא מסוגלת להתרכז ולקלוט מידע. זה קורה לכולם, וזו לא אשמתנו".
מה היית עושה עם מלגה של מיליון דולר? "הייתי עובדת עם רופאים ונותנת להם כלים שיעזרו להם לתמוך בנשים במקרה של ניתוח קיסרי לא מתוכנן".
