זה קרה בחגיגת בר המצווה של צעיר בניה של רינה גרינוָלד. בן דודה ניגש אליה בעיצומו של האירוע ולחש על אוזנה שעליו לחלוק איתה סיפור מוזר. "התקשרה אליי אישה ואמרה לי שהיא אחותי, אמי ילדה אותה לפני נישואיה ומסרה אותה לאימוץ". אותה אישה, שכבר הייתה בוגרת ובעלת משפחה, התייתמה משני הוריה המאמצים והחליטה לפתוח את תיק האימוץ. לשם כך הגיעה מארצות הברית, מקום מגוריה, לישראל שבה אומצה. כאן עברה את ההליכים הדרושים כדי לפתוח את תיק האימוץ. "אבל אז התברר לה כי אמנו נפטרה שלושה חודשים קודם לכן והיא הגיעה אליי", סיפר הבן דוד.
"נדהמתי", אומרת גרינולד. "דודתי הייתה האם המסורה בהתגלמותה, אישה שלא הייתי מחברת לה סיפור דרמטי מעין זה. אבל כשסיפרתי על כך להוריי, הם לא הביעו פליאה. 'ידענו שלדודה רחל הייתה בת שנמסרה לאימוץ', אמרה אמי. הוריי לא ידעו על הנסיבות שהביאו להיריון הבלתי רצוי, אבל הדגישו שהדודה התייסרה וחיפשה אחר בתה. בשלב מסוים גילתה היכן היא חיה ועקבה אחריה בגן ובבית הספר. כשההורים המאמצים גילו זאת, הם איימו להזעיק את המשטרה והיא הפסיקה - אבל המשיכה להאמין שיום אחד הן ייפגשו". כך מספרת רינה גרינולד (75), תושבת תל אביב, נשואה, אם לשלושה וסבתא לארבעה, עורכת ספרות מתורגמת ומחברת הספר "הרגליים של מרלן דיטריך" (הוצאת התחנה).
גיבורת הספר היא אקדמאית צעירה החולמת על קריירה, אך מתוסכלת מהפער בינה ובין האימהות. "תחילת הסיפור בחוויה שעברתי כאמא לילד ראשון. ראיתי חברות ומכרות בנות גילי שמצליחות לשמור על הקריירה ועל הטיפוח העצמי במקביל לצורכי המשפחה, ואילו לי היה קושי להיות כל הזמן עם הילד ולהקדיש לו את כל האנרגיה הנדרשת. הסתובבתי בתחושה שכבלו את ידיי, שנשלל ממני החופש האישי. מנגד הרגשתי שעליי להיות אמא מצטיינת. כשהחלטתי לכתוב רומן שמשקף היבטים של אימהוּת, הרגשתי שהסיפור של דודה רחל רלוונטי. האימהות הייתה החוויה המרכזית שלה, אך היא חיה בדיסוננס: מצד אחד מסרה ילדה לאימוץ ומצד שני הייתה בה מסירות אובססיבית לילדיה שנולדו אחר כך. היא הפכה לדמות שמניעה את הסיפור".
שעת כושר
רינה גרינולד גדלה ברמת גן, בכורה בין שתי בנותיהם של הורים ניצולי שואה יוצאי פולין. "אמי לא חוותה אהבת אם, כי גדלה במשפחה ענייה בת 11 ילדים ואיבדה את אמה בגיל ארבע. כשהייתי ילדה הרגשתי שהיא לא ידעה להעניק לי תמיכה רגשית משמעותית, והיו לי טענות אליה. זה השתנה במסע שורשים בפולין שעשינו כשהייתה בת 80 - שם גיליתי אישה אמיצה וחזקה שעשתה מאמצים כבירים לבנות למשפחתה בית מכיל ושונה מזה שגדלה בו", היא מספרת.
הספרות הייתה תמיד חלק מחייה: "טרפתי ספרים בספרייה, המצאתי סיפורים, ומאז שאני זוכרת את עצמי רציתי להיות סופרת. לקח לי הרבה זמן להגשים את החלום: רק בגיל 69 הוצאתי לאור את ספרי הראשון. אבל בחמש השנים האחרונות הוצאתי חמישה ספרים בזה אחר זה".
לאחר סיום תיכון בליך ברמת גן שירתה כחיילת בשירות המשטרה ולאחר השחרור למדה ספרות עברית ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. אחרי שנת לימודים פרשה מהאקדמיה ועבדה כדיילת קרקע באל על. בגיל 21 נישאה ובגיל 25 ילדה בן. כאם לשניים חזרה לספסל הלימודים והמשיכה בכך גם כאם לשלושה. לאחר שסיימה בי־איי כללי למדה עריכת תוכן ועריכה לשונית באוניברסיטת בר אילן ובהמשך עשתה תואר שני בספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון. עבודתה המרכזית הייתה ועודנה עריכת תרגום. בו־זמנית השתתפה כל השנים בסדנאות כתיבה, תרגום ועריכה, כתבה סיפורים והתחלות של רומנים שהצטברו במחשב וחיכו לשעת כושר. "שנים רבות המשפחה הייתה בראש, על חשבון ההגשמה העצמית שלי", היא מודה.
דפנה, גיבורת הספר, מבטאת הרבה תסכול מהמצב שאת מתארת.
"הייתי מתוסכלת. היה לי אידיאל להיות אמא מושלמת, אבל המימוש היה לי קשה. כל הזמן התלבטתי אם אני עושה נכון".
בדיעבד היית עושה אותו דבר?
"נדמה לי שכן, כי בשנים האחרונות אני מרגישה שאני מגשימה את עצמי. הכתיבה שלי בגיל הזה הרבה יותר בשלה ועמוקה מאשר בגיל צעיר".
יוצאות מהבית
היא החלה לפרוץ מחסומים כשהייתה בת 65. "היה לי זמן פנוי והחלטתי שאני חייבת לעשות משהו עם התחלה של רומן שכתבתי שנים קודם לכן. שלחתי אותו לכמה הוצאות ונדחיתי. באותה תקופה הכרתי את אורנה לנדאו, שהייתה אז האחראית על הספרות המתורגמת בהוצאת כנרת, נרשמתי לסדנה שלה, 'מרעיון לרומן', ועבדתי לפי הערותיה. הספר התקבל לכנרת ויצא תחת השם 'החלום והבית'. ב־2020 התחילה הקורונה והספר נעלם בתהום הנשייה, אבל כעבור שנה קיבלתי עליו את פרס ראש הממשלה לסופרים בראשית דרכם".
שנה אחר כך התפרסם "פעמונים של מאי" (הוצאת שתיים), בעריכת לנדאו, שזכה בתמיכת 'קרן רבינוביץ'. "הוא מספר על היחסים בין ניצולת שואה לבתה - נסמך על ניסיון חיי, אבל לא זהה לביוגרפיה שלי". הספר הבא, "בגידות ובגדים", התפרסם ב־2023, ושנה אחריו יצא "כוכב ים" (שניהם בהוצאת שתיים).
בספר החדש לסבתא מאשה, בת דמותה של דודה רחל, יש רגליים חטובות. כך היה במציאות?
"ממש לא! היא לא הייתה זוהרת בשום צורה. השתמשתי בחירות שמקנה לי הספרות", היא צוחקת. "רחל הייתה אשתו של אח של אבא שלי. כשהייתה בת 16 הרתה, והוריה שלחו אותה לפלסטינה, ללדת את הילד הלא רצוי. זה היה בשנת 1935 תחת המנדט הבריטי. כדי לעלות היא נישאה בנישואים פיקטיביים לבחור שעלה ארצה. הם התגרשו מיד עם בואם הנה, היא ילדה, והתינוקת נמסרה לאימוץ. בתחילת שנות ה־40 התגייסה ל־ATS, חיל הנשים של הצבא הבריטי, ושירתה בבית חולים צבאי באלכסנדריה. בתום המלחמה חזרה ארצה ונישאה לדודי. כשהייתה בחודש הרביעי להריונה הוא נהרג בתאונת דרכים. לאחר שבנם נולד נישאה שוב לטרקטוריסט, אך גם הוא נהרג מירי הסורים בשנות ה־50. לאחר מכן נישאה שוב ונולדה לה בת. אני זוכרת אותה כחברמנית שדיברה עברית מצוינת והייתה משוחררת מכל הגינונים ה'פולניים' שהייתי מוקפת בהם. כל חייה עבדה כמטפלת, אהבה ילדים והשקיעה בילדיה. היא נפטרה בשנות ה־70 לחייה".
איך חיברת את דמותה של דפנה, המבוססת לכאורה על דמותך, עם סיפורה של רחל?
"ערכתי תחקיר על יהודיות מפלסטינה שהתגייסו לצבא הבריטי, חלקן היו אמהות צעירות. שאלתי את עצמי איך עזבו את ילדיהן לתקופות ארוכות. סביר להניח שאצל חלקן המניעים לא היו בהכרח אידיאולוגיה טהורה, אלא רצון וצורך בהפוגה מהקשיים של גידול ילדים ומהחובות בבית. עבודת נשים מחוץ לבית לא הייתה מקובלת באותה תקופה, והגיוס היה מעשה 'נכון', שיצר לגיטימציה לצורך הזה".
"אמהות יהודיות מפלסטינה שהתגייסו לצבא הבריטי לא פעלו כנראה מתוך אידיאולוגיה, אלא חיפשו מפלט מהקשיים בבית"
המסקנה שלך נובעת מנקודת המוצא של מי שחוותה את הדילמה של בית מול קריירה?
"בהחלט. אני חושבת שהגושפנקה מהמוסדות הלאומיים למעשה שנחשב פטריוטי ומקדם את הרעיון הציוני, שימשה לגיטימציה ליציאה מהבית".
שיתפת את ילדיה של רחל בהחלטתך לכתוב ספר בהשראתה?
"בוודאי. אני בקשר הדוק עם בן דודי. כשאחותו הגיעה ארצה מארצות הברית, הוא הזמין אותנו לפגוש אותה. הם בקשר חם. הוא קרא את הספר, וגם אחותו יודעת עליו אבל אינה קוראת עברית".
אגב, העובדה שכתבת חמישה ספרים בשש שנים מרגיעה את הדילמה האישית שלך של בחירה בין קריירה לבית?
"לחלוטין כן. אני חושבת שכל דבר בא בזמנו ואני שלמה עם מה שעשיתי. אני מרגישה שהגעתי בזמן הנכון למקום הנכון לי מבחינת הקריירה".
פורסם לראשונה: 22:38, 16.07.26
