הילה גולדמן אצלאן (מימין) ומיכל יעקובי. תוכנה שבאמת יכולה לעשות מהפכה

"עשינו אקזיט של עשרות מיליונים, אבל הכסף לא באמת מעניין"

הילה גולדמן אצלאן ומיכל יעקובי הצליחו במקום שרבים נכשלו בו: פיתוח תוכנה מבוססת בינה מלאכותית, שמאפשרת פענוח אוטומטי של בדיקת אקו לב. חברת הסטארט־אפ שלהן "דיא" נמכרה לענקית המכשור הרפואי "פיליפס" תמורת עשרות מיליוני דולרים. עכשיו, כשהחלו בפיליפס להטמיע את הטכנולוגיה במכשור החדיש, הן מסבירות איך הופכים חזון להון

פורסם:
הילה גולדמן אצלאן (48) הייתה בדיוטי פרי, בדרכה לחופשה משפחתית, כאשר קיבלה שיחת טלפון משמחת במיוחד. על הקו היה אחד ממנהלי מחלקת הרכישות וההשקעות של חברת המכשור הרפואי ההולנדית פיליפס, שהשקיעה כמה שנים קודם בסטארט־אפ המבטיח "דיא ניתוח הדמיות" (DiA Imagining Analysis).
"אנחנו רוצים לקנות את החברה שלכן", אמר לה הבכיר מעבר לקו. "נשלח בקרוב את ההצעה למייל שלך".
רגע לפני שעלתה לטיסה, עדכנה בחדשות המשמחות את שותפתה מיכל יעקובי (53). גולדמן אצלאן היא מנכ"לית החברה, ויעקובי היא סמנכ"לית הפיתוח, המוח מאחורי ההמצאה הרפואית שלהן.
"כשהילה התקשרה התרגשתי מאוד", נזכרת יעקובי. "זה הישג מטורף כשחברה כל כך גדולה כמו פיליפס מתעניינת בחברת סטארט־אפ שהקימו שתי נשים מישראל. שמחתי שמכירים בטכנולוגיה שלנו ושהיא תגיע להרבה משתמשים ברחבי העולם. בכנות, הכסף בכלל לא עניין אותי".
גולדמן אצלאן: "בתקופת הקורונה ראינו ציוץ של רופא אנגלי שהמכשיר שלנו עזר לו להעריך את תפקוד הלב של חולי קורונה, בלי להוציא אותם מהמיטה. זה היה מרגש עד דמעות".
במאי 2023 נהפכו השתיים למיליונריות בדולרים. פיליפס רכשה את "דיא" בעשרות מיליונים (ההערכות נעות בין 60 ל־90 מיליון דולר), אך שתי המייסדות התבקשו אז לשמור על שתיקה ולא לצאת לתקשורת עם ההישג הענק. ואז הגיע 7 באוקטובר ולאף אחת מהן לא היה חשק לחגוג. הסיבה שהן מתראיינות עכשיו: חברת פיליפס הודיעה לאחרונה שהחלה להטמיע את הטכנולוגיה שלהן במכשירי האולטרסאונד שלה. רק מעטים יודעים כי מאחורי הטכנולוגיה פורצת הדרך עומדות שתי נשים מישראל, שהקימו את החברה שלהן בשנת 2009 בחממת סטארט־אפים באופקים.

לא הצלחנו לגייס כסף

ההצלחה הגדולה מסקרנת במיוחד לאור המפגש של שתי נשים שמגיעות מעולמות שונים - האחת יזמית, השנייה חוקרת. גולדמן אצלאן גדלה בחולון ובבת־ים במשפחה מבוססת. כיום היא גרה בתל אביב, נשואה לניר, רואה חשבון ואם לשלושה (20, 18, 13), בוגרת לימודי משפטים מהמרכז הבינתחומי, שהתמחתה במשרד עורכי דין שמטפל בחברות הייטק. שם הבינה שהיא רוצה להיות בצד של היזמים. בסיום ההתמחות שימשה עוזרת מנכ"ל בתחום הפינטק (טכנולוגיות שנותנות פתרונות פיננסיים) וקיבלה המלצה מקולגה לפנות לממציא במכון וולקני שפיתח טכנולוגיה לריפוי גנטי בצמחים. "זאת הייתה הקפיצה הראשונה שלי", היא מספרת. "אמרתי, 'תנו לי אופציה של חצי שנה להביא לזה משקיעים', והצלחתי להכניס את החברה לחממה של משפחת זיסאפל. ב־2008 הגיעה התרסקות השווקים העולמית, לא הצלחנו לגייס כסף וסגרנו את החברה".
את מיכל יעקובי, הנשואה לרענן, מתכנת במכון ויצמן, ואם לבת (23) מבאר שבע, היא הכירה בזכות ידיד משותף. יעקובי עלתה מרוסיה בגיל שנתיים, עם הוריה המהנדסים, שהשתקעו בדימונה ובהמשך עברו לבאר שבע. יעקובי קיבלה חינוך למצוינות שכלל בלט, פסנתר, חוג דרמה, התעמלות אמנותית, קראטה ואפילו נגינה על נבל. אחרי שסיימה תואר ראשון בביולוגיה ועשתה הסבת אקדמאים למחשבים, עבדה שלוש שנים ב"אמדוקס" והחליטה להמשיך לתואר שני בהנדסה ביו־רפואית.
את התזה הקדישה לפיתוח תוכנה מבוססת בינה מלאכותית ועיבוד תמונה, שתאפשר פענוח אוטומטי של בדיקות אקו לב. פרופ' הוגו גוטרמן מהמחלקה להנדסת חשמל באוניברסיטת בן־גוריון, ופרופ' נועה ליאל־כהן, אז מנהלת מחלקת אקו לב בבית החולים סורוקה, ליוו אותה והיו חלק מקבוצת המייסדים של "דיא". בהמשך הצטרפו גם קרנות השקעה מהעולם וכן אנשי עסקים מהארץ, כמו דני נוה וד"ר שמואל קבילי.
2 צפייה בגלריה
הילה גולדמן אצלאן (מימין) ומיכל יעקובי
הילה גולדמן אצלאן (מימין) ומיכל יעקובי
"הכסף לא הניע אותנו"
( צילום: ריאן פרויס )


הרעיון לפיתוח התוכנה נולד מתוך ההבנה שיש צורך אמיתי בחלופה אוטומטית לפענוח ידני של בדיקות אולטרסאונד. "עד אז הלכת לעשות בדיקה וקיבלת פענוח של רופא", מסבירה יעקובי. "זה היה פענוח סובייקטיבי שנשען על הניסיון ועל הידע שלו. התוכנה שפיתחתי הביאה נתונים אובייקטיביים לגבי תפקוד הלב. ניסינו להסתכל כמו שרופא מסתכל על תמונת אולטרסאונד ולתרגם אותה לאלגוריתמים. בסוף התואר השני הבנתי שיש פה תוכנה שבאמת יכולה לעשות מהפכה. אמרתי, רגע, יש לנו פה משהו שיכול להשפיע על עולם הרפואה. אסור לאחסן אותו בספרייה של האוניברסיטה".
יעקובי: "גדלתי בלי מחשב, אחי היה זה שקיבל מחשב בבית. בתיכון הייתה בחירה בין קורס מחשבים לקורס תפירה. בגלל שלא היה לי מחשב הלכתי לתפירה"

היו חברות שניסו בעבר לפתח טכנולוגיה דומה. איפה אתן הצלחתן והן נכשלו?
גולדמן אצלאן: "אם תשאלי את פרופ׳ נועה ליאל היא תגיד לך: 'באה סטודנטית שרצתה לעשות אוטומטציה לאקו. חשבתי שדבר כזה לא יכול לעבוד, אבל מי אני שאמנע מבחורה צעירה לעשות משהו, אז אזרום איתה'. פרופ' ליאל לא חשבה שזה יצליח כי הרבה אחרים ניסו ולא הצליחו".
יעקובי: "הצלחתי כי באתי בגישה אחרת. עד אותה תקופה כל הטכנולוגיות שניסו לפתח היו מחוברות למכשירים ספציפיים. הגישה שלי הייתה להסתכל על הכול, על התמונות ועל הדאטה שמגיעות מהרבה מאוד מכשירים, ולא לתת מענה רק למכשיר אחד. האסטרטגיה הייתה שהתוכנה תוכל להתחבר למכשירים שונים".
את זוכרת את רגע הפיצוח?
(צוחקת) "זה לא שנופל לך תפוח על הראש ויש לך איזו הארה. יש פה הרבה עבודה סיזיפית שכרוכה באיסוף של המון דאטה, יש ניסוי וטעייה, עד שבשלב מסוים אמרתי, 'וואללה, זה עובד לי ממש טוב והתוצאות ממש מדויקות'".
מתי הבנת שיש בזה פוטנציאל להרבה כסף?
"כשאת חושבת על סטארט־אפ את לא יכולה להימנע מלחשוב שיכול לצאת מזה כסף. גם משקיעים מחפשים לראות איך בסוף אפשר להרוויח ולא רק איך זה ישפיע על מטופלים, ועדיין זה לא היה מה שהניע אותנו".

אף אחת מאיתנו לא קנתה פורשה

עד שנרכשה על ידי חברת פיליפס, פיתחה "דיא" תשע תוכנות מבוססות בינה מלאכותית שקיבלו את אישור ה־FDA להטמעה במוצרים רפואיים, ובהם מוצר לפענוח בדיקות בשלפוחית השתן, והעסיקה יותר מ־40 עובדים בשני מרכזים: רמת גן (שם ישבה גולדמן אצלאן) ובאר שבע (שבה התמקמה יעקובי).
אבל עוד לפני הרכישה, החברה שלהן מכרה את הטכנולוגיה לחברות ענק כמו ג'נרל אלקטריק, שהתקינה את התוכנה במכשיר אולטרסאונד נייד. גולדמן אצלאן: "מדובר במכשיר שאפשר לשים בכיס ולבצע את הבדיקה ליד מיטת המטופל, בכל מחלקה בבית החולים. בתקופת הקורונה, כשראינו ציוץ של רופא אנגלי שהמכשיר עזר לו להעריך את תפקוד הלב של חולי קורונה בזמן אמת, בלי להוציא אותם מהמיטה ולהסתכן בהדבקת אנשים, זה היה מרגש עד דמעות".
שתיהן, אגב, מתעקשות שכסף זה נחמד, אבל שום דבר לא באמת השתנה בחייהן. "אני גדלתי בבית שבו אבא הוא איש מכירות עצמאי שעובד בארצות הברית ואמא הקימה חברה של מרכזי חוגים", אומרת גולדמן אצלאן. "אצלנו בבית דיברו על איך עושים כסף וכמה חשוב לא להיות תלויה בשום גבר. ראיתי אמא שעושה כסף, והיה ברור שגם אני אעשה".
יעקובי: "אני גדלתי בבית עם חינוך רוסי, שבו צריך לעבוד בשביל כסף ולשמור עליו. הוריי עבדו קשה כמהנדסים, ומבחינתם חינוך היה מעל הכול".
בכל זאת, איך סכומי העתק שהרווחתן השפיעו על חייכן?
גולדמן אצלאן: "אף אחת מאיתנו לא קנתה פורשה וזה גם לא יקרה. אני נסעתי עם המשפחה לתאילנד לשלושה שבועות. לא התחלנו להשתגע ולקנות דברים. אנחנו פרקטיות מאוד ועם רגליים על הקרקע".
יעקובי: "הבאתי לארוחה משפחתית בקבוק שמפניה, הקשתי עם מזלג, והודעתי להם על העסקה. זה הכול. תצטרכי להאמין לי שלא הייתה לי שאיפה להיות מיליונרית. בעלי ואני חיינו טוב גם קודם. לא הייתה לי משכנתה לסגור. כיף לדעת שיש כסף בחשבון הבנק, אבל אין לי תוכניות איך לבזבז אותו".
גולדמן אצלאן: "אצלנו בבית דיברו על איך עושים כסף וכמה חשוב לא להיות תלויה בשום גבר. ראיתי אמא שעושה כסף והיה ברור שגם אני אעשה"

ואיך הסביבה הקרובה הגיבה להישג?
יעקובי: "ברגע שהיה אפשר לפרסם, סיפרתי לחברות שהתרגשו וחיבקו אותי. אמא שלי מיד שלחה את הידיעה שהתפרסמה בעיתון לכל החברות שלה. בעלי סיפר בעבודה, והבת שלי, שלומדת רפואה, גאה בי. הייתי רוצה מאוד שנשים ילמדו מקצועות טכנולוגיים ורפואיים".
הענין הוא שהיום כבר יש מספרים גבוהים יחסית של נשים בחוגי ההנדסה, אבל רובן לא הופכות ליזמיות.
גולדמן אצלאן: "נכון. כשהייתי מגיעה לפגישות עם משקיעים, הייתי האישה היחידה, וכשהייתי מגיעה עם ארנון תוסיה־כהן, שליווה את הפרויקט שלנו, היו מדברים אליו ולא מסתכלים עליי. לפעמים הייתי צריכה לספר על הרקע שלי כדי שייקחו אותי ברצינות. גם בעולמות ההון סיכון יש מחסור בנשים, אבל המצב משתנה. כבר לא בושה לשאול קרנות בחו"ל בכמה חברות של נשים השקעתן, להפך. היום קרנות רוצות חברות כאלה בפורטפוליו שלהן. אני לגמרי הייתי שואלת את המשקיעים שהגעתי אליהם לפגישות כמה חברות של נשים יש להם, ושמעתי שממש מחפשים באופן אקטיבי לגוון את תיק ההשקעות בסטארט־אפים של נשים. מבחינה תדמיתית קרן לא נראית טוב אם אין לה חברות שמובלות על ידי נשים".
יעקובי: "כשאני התחלתי ללמוד, על כל 100 סטודנטים היו שתי סטודנטיות, אבל הן היו המצטיינות בכיתה. תשמעי, אני גדלתי בלי מחשב. אחי היה זה שקיבל מחשב. בתיכון הייתה בחירה בין קורס מחשבים לקורס תפירה. בגלל שלא היה לי מחשב בבית הלכתי לתפירה ולמדתי לתפור כרית. למחשבים נחשפתי רק באוניברסיטה, כשהאינטרנט נכנס בתחילת שנות ה־90. נשים בגיל שלי לא נולדו עם מחשב או עם סמארטפון ביד. תחשבי על החינוך שאני קיבלתי, בלט ופסנתר וחוג דרמה. איפה אני ואיפה הנדסה? אבל הנה, עשיתי את זה".
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
The Butterfly Button