בת־שבע פומרנץ (63), עוסקת בכתיבת תיעודית בעברית ובאנגלית ובעריכת לשון באנגלית, נשואה, אם לארבעה וסבתא לנכדים, מתגוררת בירושלים
עלייה ראשונה: נולדתי בשם בת' השקס וגדלתי בבית יהודי אורתודוקסי־ציוני בקווינס, ניו יורק. כשהייתי בת כמעט שנתיים עלינו ארצה והתמקמנו באשקלון. הייתה אז עלייה גדולה מרומניה, שהביאה איתה הרבה רופאים ואבא שלי, שהיה רופא, לא מצא עבודה. אחרי שלושה חודשים חזרנו לארצות הברית, אבל החלום לעלות נשאר.
עלייה שנייה: שנתיים אחרי מלחמת ששת הימים הוריי החליטו שוב לעלות והפעם אבא שלי נסע מבעוד מועד כדי למצוא עבודה. הייתי בת שמונה כשהגענו ארצה והתחילו לקרוא לי בשם העברי שלי, בת־שבע. הגענו למרכז הקליטה בקטמון ט' בירושלים ולמדתי עברית באולפן. הצמידו לי חיילת מקסימה שלימדה אותי עברית. היא הגיעה אליי בקביעות במשך כמה חודשים, קראנו יחד קטעי עיתונות והרגשתי איתה נוח. אם היא במקרה זוכרת אותי, אשמח שתיצור קשר.
קשיי שפה: בשנה הראשונה בבית הספר בכלל לא הבנתי מה רוצים ממני. הייתי ביישנית וחששתי שאעשה טעויות בעברית, אז לא העזתי לדבר. בתקרת האוטובוסים היו פעם חוטים, שהיה צריך למשוך כדי שהנהג יעצור בתחנה, ולא הגעתי אליהם. כל כך התביישתי לבקש ממישהו שימשוך במקומי, שנסעתי עד התחנה הבאה. יום אחד אמא אמרה לי שגם לראשת הממשלה שלנו, גולדה מאיר, יש מבטא אמריקאי כבד. זה עזר לי לשחרר את הלחץ ולזרום יותר. כעבור שנה וחצי הלכתי עם כל הכיתה לרחבת הכותל כדי להתפלל למען אסירי ציון בברית המועצות. שרנו את השיר "כחול ולבן, זה הצבע שלי" והתרגשתי מאוד. הבנתי שאני לא רק ילדה שמתקשה בעברית, אלא גם חלק מהסיפור הציוני כולו ומקיבוץ גלויות.
התבגרות: בכיתה ט' עזרתי בהתנדבות לילדה שעלתה מגיאורגיה והתקשתה בשיעורי בית. זו הייתה הדרך שלי להחזיר על העזרה שקיבלתי מאותה חיילת. עם סיום התיכון עשיתי שירות לאומי כעוזרת למורה במושב בדרום ובהמשך למדתי בלשנות אנגלית באוניברסיטה העברית. בגיל 22 התחתנתי עם דויד, שעלה גם הוא מארצות הברית.
מחשבות על עלייה: לאורך השנים כתבתי לעיתונים ולאתרים באנגלית ולפני 20 שנה התחלתי לכתוב גם בעברית, שזה מבחינתי הישג משמעותי לישראליות שלי. בגיל 40, שזה היה הגיל של הוריי כשעלו ארצה, התחלתי לשאול את עצמי איך הם מצאו את האומץ לעלות ארצה והאם הייתי עולה לישראל כבוגרת אם הם לא היו עולים. הרגשתי שהעלייה שלי הייתה פאסיבית ורציתי לעשות תיקון, אז התחלתי להיות פעילה בעידוד עלייה וערכתי בהתנדבות עלון בנושא.
הגשמת חלום: לפני חמש שנים ציינתי 50 שנה בארץ, עשיתי קידוש בבית הכנסת שלנו ונשאתי דברים. כעבור כמה ימים קיבלתי מחמאות על הדברים שאמרתי בקידוש והציעו לי לכתוב את הדברים. זה היה השלד לספר שכתבתי בשנים האחרונות, כדי לשתף קוראי עברית בקשיים של עולים מארצות הברית. בספר שילבתי גם סיפורים של עולים מארצות אחרות. הספר "מחמישים כוכבים לכוכב אחד" יצא לאור (להשיג באתר הוצאת אופיר־ביכורים וברשתות הספרים), כשהכוכב האחד הוא כמובן מגן דוד. אני גאה שהספר יצא בעברית. אולי בעתיד הוא ייצא גם באנגלית, לטובת יהדות התפוצות.

מה את הכי אוהבת בארץ? "את החום של האנשים".
מה הכי הדהים אותך בארץ? "הדוגריות של אנשים. גם היום אני בהלם כששואלים 'כמה את מרוויחה?' ו'כמה את משלמת משכנתה?'".
איזה הרגל ישראלי מפריע לך? "שאנשים עולים לרכבת הקלה לפני שאחרים יורדים ממנה".
מהו המקום האהוב עלייך בארץ? "ירושלים, במיוחד תצפיות ממקומות גבוהים, כמו מצפה רותם בשכונת גילֹה או הר הצופים".