שלוש נשים בנות 103 ו־104, שכל אחת מהן נושאת סיפור חיים יוצא דופן, מגלות מה באמת חשוב כשמסתכלים לאחור.
חיים בלי אהבה אמיתית לא שווים כלום
מרים אורן, בת 104
מקצוע: חשבת שכר, עבדה במשך 40 שנה במפעל "עלית" ברמת גן
("בהתחלה חישבתי משכורות ל־600 עובדים בלי מחשב") ובהמשך הייתה בעלת פרפומריה בגבעתיים ("סגרתי בגיל 84 והלכתי ללמוד חקר המוח באוניברסיטת בר־אילן") .
מצב משפחתי: אלמנה כבר 19 שנה, אמא לבן ("פסיכיאטר בן 78, שעדיין עובד"), סבתא לשניים וסבתא־רבתא לשניים, מתגוררת בדיור מוגן ברמת גן, נעזרת במטפלת ישראלית מטעם הביטוח הלאומי.
מי אני: "נולדתי בשנת 1922 בשם מאשה שיין בעיירה שידלובייץ בפולין, כבת להורים שהיו חברים בתנועת החלוץ. בשנת 1925 עלינו ארצה והתמקמנו ביפו. בהמשך עברנו לבניין שדוד שלי בנה ברחוב שינקין 3 בתל אביב. כשהגעתי לגן הילדים, הגננת אמרה: 'פה זה לא פולניה, מעכשיו את מרים'.
"ברחוב שינקין 7 גרו האחייניות של ביאליק, והוא היה בא לשתות איתן תה כל יום בשעה חמש. השכנות ואני היינו משחקות קלאס על המדרכה, וביאליק היה מזיז אותנו הצידה עם המקל שלו. פעם אפילו הייתי אצלו בבית. גם את דיזנגוף, ראש עיריית תל אביב הראשון, הכרתי, הוא היה מאוד אהוב. אפרופו דיזנגוף, כשסללו את הרחוב על שמו, אחד השכנים שלנו שהיה אינסטלטור אמר לאבא שלי, 'בוא איתי, הרחוב שאני אראה לך עכשיו יהיה הרחוב הכי יפה של תל אביב. אני קונה פה מגרש'. אבא שלי חזר הביתה אדום ומיוזע ואמר: 'הוא השתגע? אפילו גמל לא עובר שם! אני לא משקיע כסף בחולות'. כמובן, האינסטלטור צדק - הוא קנה את המגרש של קפה רוול".
זוגיות: "בעלי אליהו היה נציג הבונדס בדרום אמריקה והכניס הרבה כסף למדינה. הכרנו כשהיה המדריך שלי בהגנה. גבר גבוה ויפה, כל הנערות רצו אותו. אני לא הבעתי בו שום עניין, להפך, התרחקתי, אבל כנראה דווקא זה קסם לו".
"הגנטיקה שלי כנראה טובה, אמא שלי הגיעה לגיל כמעט 90. מבחינה מנטלית, גם במצב הכי גרוע, תמיד שמרתי על אופטימיות זהירה"
אירוע שלא אשכח: "כשהייתי בבית הספר היסודי שלחו אותנו להתרים עם הקופסה הכחולה של קק"ל. אמרו לנו במפורש לא להיכנס לבתי קפה, אבל כשעברתי ליד אחד מבתי הקפה, ראיתי דרך הזגוגית קצין בריטי בדרגה גבוהה מנסה לשכנע אישה מקומית לצאת איתו. החלטתי להיכנס. ניגשתי אליו וביקשתי תרומה לקק"ל. הוא שלף ארנק בורדו מעור קרוקודיל, הוציא שטר של חמש לירות שטרלינג, קיפל והכניס לקופסה. רצתי למנהלת בית הספר ואמרתי: 'אני את היומית שלי עשיתי'. היא שאלה: 'למה?', עניתי: 'תפתחי ותראי'. היא הייתה המומה. זה היה הון עתק".
זיכרון קשה: "הבית שלנו בשינקין היה קרוב לשוק הכרמל, ולפני קום המדינה ערבים מהשוק היו באים לרחוב ותוקפים אותנו. לא היה לנו נשק, ואבא שלי היה מגרש אותם עם צינור ההשקיה של החצר או עם מערוך".
בריאות: "אני לא מתעמלת, לא עושה שום ספורט ומעולם לא לקחתי כדורים. אוכלת רק מה שאני אוהבת, הרבה שוקולד וגלידה, לא מעניין אותי מה בריא ומה לא. הגנטיקה שלי כנראה טובה, אמא שלי הגיעה לגיל כמעט 90. מבחינה מנטלית, גם במצב הכי גרוע, תמיד שמרתי על אופטימיות זהירה".
משמעות בחיים: "אהבה היא מרכיב חשוב מאוד. חיים בלי אהבה אמיתית לא שווים כלום. היום אני מחכה לאיטלקי שייראה כמו הדוור שהייתי רואה במילאנו, כשהבן שלי למד שם רפואה. למרות שהוא הרוויח משכורת מינימום, הוא לבש חולצה לבנה מגוהצת, נעל נעליים מצוחצחות, מבריקות כמו מראה, והלך עם תיק עור. אם תמצאי לי איטלקי אמיתי כזה, הגיל שלו לא ישנה לי".
החיים בגיל מופלג: "אם הייתי יודעת שאגיע לגיל הזה, הייתי פחות בזבזנית. היה לי כסף, נסעתי הרבה לחו"ל וישנתי במלונות הכי טובים. אני לא מפחדת מהמוות, להפך. אני מדברת איתו ושואלת: 'סלח לי מאוד, עד מתי אני צריכה להיות על האדמה הזאת? אני צריכה להכין את עצמי'. ומלאך המוות עונה: 'תגידי, אי פעם השארתי פה מישהו? אף אחד לא נשאר פה לנצח'".
רותי המטפלת מוסיפה: "מלאך המוות לא לוקח אותה, הוא מפחד שהיא תעשה לו בלגן למעלה".
מגיל שש אני עושה ספורט כל יום
אסתר פיינר, בת 103
מקצוע: אגרונומית, לשעבר בעלת משתלת "בכרך" ברמת גן.
מצב משפחתי: אלמנה כבר 26 שנה, אם לשניים, סבתא לארבעה וסבתא־רבתא לעשרה.
מגורים: כמעט 16 שנה מתגוררת בדיור מוגן בצפון תל אביב עם מטפלת צמודה: "זו הייתה החלטה מצוינת שבאתי הנה. אני לא חושבת שאפשר להגיע לגיל כזה אם נשארים לבד בבית".
מי אני: "נולדתי בגרמניה בשנת 1923. כשהיטלר עלה לשלטון, הוא הקים מחדש את הצבא. ההורים שלי שמעו שלוקחים לצבא בחורות יהודיות צעירות והופכים אותן לזונות צבאיות, אז הם שלחו מהר את אחותי ארצה עם עליית הנוער. אבא שלי שאל את אמא שלי: 'את יודעת שאת שולחת אותה למלחמה?', ואמא ענתה: 'זו המלחמה שלנו'. יום אחד תלו במכולת מולנו שלט: 'יהודים לא רצויים פה', ואמא שלי אמרה: 'אני לא רוצה להיות איפה שלא רוצים אותי' – והתחלנו להתארגן לעלייה ארצה.
"הגענו בשנת 1936, ידעתי קצת עברית, אבל היה לי קשה מאוד בבית הספר. כל יום בכיתי בגלל היחס של הילדים. קראו לי יקית וצחקו על העברית שלי. שנה אחרי שהגענו, אבא שלי קנה שלושה דונם וחצי ברמת גן והקים משתלה, שגרנו ממש בתוכה. לימים מכרנו שתילים לכל הארץ, כולל לראש עיריית שכם ואפילו לראש עיריית רבת עמון. בסוף כיתה י' עזבתי את הגימנסיה ועברתי לבית הספר החקלאי לבנות בנהלל, שהקימה חנה מייזל שוחט. שם פרחתי. חנה סנש, שהייתה מבוגרת ממני בשנה, הייתה חברה טובה שלי ועשינו מהומות יחד. בהמשך עבדתי בחקלאות בגליל מטעם ההגנה. כשבגרתי הצטרפתי לעבודה במשתלה המשפחתית ולא הפסקתי עד גיל 80. כשיצאתי לפנסיה, התחלתי ללמוד מדעי הטבע וזה היה התענוג הכי גדול".
"גיל הזהב זה ביטוי אידיוטי, פשוט ההפך מהנכון. אני חושבת שאני לא צריכה להיות פה יותר, זה נגד הטבע. כל מי שלמד ביולוגיה יודע שזה לא נכון ולא נורמלי לעבור את גיל 100"
זוגיות: "יעקב היה חקלאי ועבד איתנו במשתלה. הוריו הכירו את הוריי וכך נוצר הקשר".
אירוע שלא אשכח: "הקמת המדינה. שמענו את בן גוריון ברדיו, הלכנו למרכז רמת גן, רקדנו ושמחנו כמעט כל הלילה. כל הארץ רקדה".
טראומה: "הלידה הראשונה, הטראומה היחידה בחיי ולא ארחיב בנושא".
בריאות: "אני מאמינה שהגעתי לגיל 103 וחצי ("כל יום זה מלחמה") בזכות גנטיקה טובה. אבא שלי הגיע לגיל 95, אמא - לגיל 96, שניהם היו בבריאות טובה ובמחשבה בהירה. למרות שהם לא באמת ידעו מה בריא ומה לא, הם תמיד אכלו בריא. מאבא למדתי שמותר לאכול הכול, אבל במידה. מעולם לא עישנתי ולא שתיתי. בגיל 83 היה לי סרטן המעי הגס, עברתי ניתוחים ונאבקתי בו במשך שנה. מאז אני לוחמת ושורדת".
ספורט: "מגיל שש אני עושה ספורט כל יום. כיום אני עושה מדי יום חצי שעה התעמלות בבית - בשכיבה, בישיבה ובעמידה והולכת חצי שעה בעזרת הליכון".
החיים בגיל מופלג: "גיל הזהב זה ביטוי אידיוטי, פשוט ההפך מהנכון. אני חושבת שאני לא צריכה להיות פה יותר, זה נגד הטבע בכלל. היום חיים יותר מדי שנים בזכות התרופות. לרפואה יש גם צדדים שליליים. כל מי שלמד ביולוגיה יודע שזה לא נכון ולא נורמלי לעבור את גיל 100. אני לא מדברת רק על עצמי, אני לא היחידה פה שרוצה למות. היו כאן הרבה אנשים שפשוט הפסיקו לאכול כדי לקרב את המוות. בעבר רציתי לעזור לבנות את המדינה לעם היהודי ולתקן דברים סביבי. היום המצב די מייאש וזו אחת הסיבות שכל כך קשה להמשיך".
משמעות בחיים: "כיום מה שמעניק לי משמעות זה המשפחה שלי, אנחנו קרובים מאוד. גם חיי החברה כאן בדיור המוגן חשובים לי. אני אוהבת לדבר עם אנשים ולהאזין להרצאות ובנוסף אני מטפלת בגינה שבמרפסת שלי וזה נותן הרבה הנאה וסיפוק".
כל לילה לפני השינה אני מאזינה למוזיקה
שפרה בר־און, בת 103
מקצוע: אחות לשעבר, עבדה במשך 30 שנה כאחות ומנהלת מרפאה.
מצב משפחתי: אלמנה כבר שש שנים, אמא לשלושה, סבתא לעשרה, סבתא־רבתא ל־18, מתגוררת במושב היוגב בעמק יזרעאל עם מטפלת צמודה.
מי אני: "נולדתי בווינה בדצמבר 1922 בשם סילביה ובּר. כשהייתי תינוקת קוזאקים התנפלו על סבתא שלי בפולין ואנסו אותה. היא קיבלה שבץ וקראו לאמא שלי לבוא אליה מהר, כדי לטפל בה. אמא ואני נסענו לפולין ונשארנו שם תקופה. בהמשך חזרנו לווינה ושם גדלתי. בנובמבר 1938 היה ליל הבדולח ושמענו את הרעש של הזגוגיות הנשברות ואת הצעקות ממש מקרוב. למחרת הלכתי לבית הספר כמו עכבר, בשקט־בשקט, צמודה לקיר. בשנת 1939 עליתי ארצה בעליית הנוער. בינתיים אבא שלי חשב שנשים יהודיות יהיו בטוחות בווינה, אז הוא החליט לעזוב לבד לרוסיה. אמא שלי ואחותי היו אמורות לנסוע לאנגליה, אבל המלחמה פרצה, הגבולות נסגרו ולמרבה הצער הן נספו בשואה.
"כשהגעתי ארצה, אמרו לי שאני צריכה לבחור שם עברי ובחרתי בשם שפרה, על שם סבתי. הגענו לכפר ויתקין ומשם עברנו להכשרה חקלאית בבאר טוביה. ב־1943 הקמנו את היישוב בית אשל, שנהרס במלחמת העצמאות. בהמשך הקמנו את מושב היוגב, שבו אני מתגוררת עד היום".
טראומה: "הפרידה מהוריי בגיל 15, לפני שעליתי ארצה, הייתה קשה במיוחד. לא ידענו מתי נתראה שוב, אבל הייתה לנו תקווה שזה יקרה. בדרך לתחנת הרכבת, שממנה נסעתי לנמל טריאסטה, אבא שלי הרגיע אותי ובירך אותי על מזלי הטוב, שאני זוכה לעלות. הוא שרד את המלחמה ברוסיה ועלה ארצה ב־1950. ידעתי שהוא אמור להגיע ארצה אבל לא ידעתי מתי, ויום בהיר אחד הוא הגיע באוטובוס למושב היוגב, יחד עם האישה החדשה שלו. שמחתי לפגוש אותו, אבל גם הייתי עצובה כי הוא בא בלי אמא ואחותי".
"אחת הנכדות שלי, ירדן בר־און, מעלה מדי פעם סרטונים שלי לאינסטגרם. לפעמים יש רבע מיליון צפיות. אני לא מעוניינת להיות כוכבת, אבל לא אכפת לי שהיא מעלה, זה מצחיק ונחמד"
זוגיות: "בעלי דן ניהל את הארכיון של המועצה האזורית עמק יזרעאל ובנוסף היו לנו לולים. הכרנו בעליית הנוער, אבל רק כשהגענו לכפר ויתקין נוצר קשר. הוא היה בין הבחורים הבולטים, והרבה בנות רצו להיות איתו. לא התאהבנו ממבט ראשון. ערב אחד הגיע אלינו עמי אסף, שלימים היה חבר כנסת, לדבר איתנו על הקמת בית אשל, והיה צריך להחזיר אותו בעגלה רתומה לפִּרְדָה. זה היה ליל ירח מלא ודן ישב לידי בעגלה. אני לא יודעת איך, אבל פתאום נתנו ידיים. אחר כך הוא חיזר אחריי והיה מביא לי פרחים אחרי העבודה ביער".
אירוע שלא אשכח: "הרגע הכי מרגש בחיי היה כשהבן שלי אודי נולד, לאחר תינוק שנפטר בגיל כמה ימים".
בריאות: "מעולם לא עישנתי ולא שתיתי, אבל אני אוכלת הכול ואוהבת במיוחד מתוקים. פעמיים בשבוע אני עושה התעמלות במועדון ופעם נוספת בבית, עם מורה שבאה אליי. כל לילה לפני השינה אני מאזינה למוזיקה או להקראה של קטעי שירה. זה מעשיר את הנפש. מעבר לזה, אני שומרת על אופטימיות, סקרנות ופעילות חברתית".
החיים בגיל מופלג: "החיים שלי טובים מאוד, טפו טפו. הילדים שלי גרים פה, וכל יום בא לבקר אותי ילד או נכד. חברות בנות גילי לצערי כבר לא איתנו, אבל הבנות שלהן באות לבקר לפעמים. שלוש־ארבע פעמים בשבוע אני הולכת למועדון של הוותיקים במושב ומדברת עם אנשים. אחת הנכדות שלי, ירדן בר־און, מעלה מדי פעם סרטונים שלי לאינסטגרם. לפעמים יש רבע מיליון צפיות. אני לא מעוניינת להיות כוכבת, אבל לא אכפת לי שהיא מעלה, זה מצחיק ונחמד. אני נהנית להגיד לה את האמת ולראות איך היא מתרגזת".
