שקד מגירא (20), המשרת בשירות סדיר ושחר שטרית (20), בעלת מכון לקוסמטיקה, גרים במרחק של חמש דקות זה מזו, בעיר שדרות. הם הכירו כשהיו בכיתה ז', הייתה ביניהם חברות טובה, אבל כשסיימו את כיתה י"ב, הם הבינו שמה שיש ביניהם זה הרבה יותר מידידות, והפכו לזוג.
שקד התגייס לגולני, שחר התגייסה גם היא כלוחמת, וב־7 באוקטובר נוסף עוד חוט מקשר בין השניים, גורל משותף: שניהם איבדו הורה בשבת השחורה.
השיחה האחרונה
אבי מגירא, אביו של שקד, היה בן 48 בלבד, כשיצא לטיול הקבוצתי המסורתי שלו עם האופנוע. שקד, ששירת אז בגזרת איו"ש, היה בדיוק בשמירה והתעדכן בכל מה שהתחולל ברחבי הארץ. "הבנתי שקורה משהו חריג מאוד, כי היו התראות בכל הארץ והתחילו להגיע אליי סרטונים שמהם מיד אפשר היה להבין שמדובר באירוע לא פשוט. התקשרתי אל אמא שלי עם האזעקה הראשונה והיא סיפרה שהיא והאחים שלי, שלו בת ה־22, עילי בן ה־16 ואורי בן ה־9, נמצאים בממ"ד ושאבא שלי יצא לרכוב על האופנוע. התקשרתי אל אבא שלי והוא היה די רגוע, כי כתושבי שדרות אנחנו יודעים מה זה אזעקות. הוא והחבורה שאיתו שתו קפה בתחנת הדלק, בדרכם לים המלח. בקושי עברו כמה דקות, והתחילו להגיע אליי סרטונים של מחבלים ממש בתוך העיר, מראות שלא הכרנו מעולם. דאגתי לאבא שלי שחשוף באופנוע, ללא כל מיגון. התקשרתי להזהיר אותו מפני מחבלים, הוא ענה לי ואמר: 'אני מיד חוזר אליך' ואלה בעצם היו המילים האחרונות ששמעתי ממנו. זו הייתה השיחה האחרונה שלנו".
באותן דקות, שחר והאחים שלה, אופק (בן 28) וטל (בת 24) היו בבית ואמה, נעמי שטרית אזולאי (בת 52), יצאה כמנהגה לריצת בוקר מוקדמת. "אופק אחי בדיוק הגיע אחרי בילוי לילי מחוץ לעיר וראיתי שהוא בלחץ, ממש באטרף, מתעסק בכספת, מחפש את הנשק שלו. בינתיים, היו מסביב יריות ורעשים וידענו שמחבלים מסתובבים סביב הבית שלנו. פתאום, מזווית העין, קלטתי שיש על אופק כתמי דם. התברר שכשהוא נכנס לשדרות הוא מצא את דולב סויסה ז"ל זועק לעזרה ופינה אותו למד"א. היה המון בלגן מסביב, אופק יצא לחצר עם הנשק, השכנים היו מבוהלים וכולם צעקו. עדיין לא דאגנו מאוד לאמא שלי, כי אנחנו יודעים שהיא רצה מחוץ לעיר ועוד לא עיכלנו שהמחבלים הגיעו לכל האזור ולא רק לשדרות. היא תמיד יצאה ללא טלפון עליה, אז חיפשנו, ללא הצלחה, את האנשים הקבועים שרצו איתה, ולא השגנו אותם. היו לנו יומיים מתוחים וקשים כי לא ידענו אם היא נרצחה או נחטפה ובכלל קיווינו שעם האופי והתעוזה המדהימים שלה, היא הצליחה להתחבא".
באותה השעה, שקד המשיך לעקוב אחר מצבו של אביו. בשעה 7:50 הוא התקשר אליו, והבחור שענה לו סיפר שרוכב האופנוע, הבעלים של מכשיר הטלפון, נרצח. "הייתי אמור להבין את זה באותו רגע, אבל התכחשתי לעובדות, ורק בשעה חמש בערב, כשההודעה על מותו הייתה רשמית, האמנתי והבנתי שזו המציאות".
כבר בבוקר, שחר ושקד היו בקשר טלפוני, סיפרו אחד לשני מה קורה, הם היו מודאגים ומבוהלים אבל עדיין לא ידעו שבשעה הזו, אמא שלה ואבא שלו כבר אינם בין החיים. "בתוך בליל התמונות שקיבלתי בטלפון מהשטח, היו תמונות של רוכב אופנוע שרוע על הרצפה", משחזר שקד. "זיהיתי שזה האופנוע של אבא שלי, אבל זה עדיין לא עזר לי להשלים עם האסון שקרה והייתי מבולבל מאוד. מה גם שכשהתקשרתי לאנשים, הם אמרו לי שרוכב האופנוע מפונה ומבחינתי מפונה זה חי. היו לי תקוות עד להודעה הרשמית והכואבת".
לא זוגיות רגילה
גם נעמי, אמה של שחר וגם אבי, אביו של שקד, היו אנשים ספורטיביים עם רוח צעירה, פעילים וחזקים. "אני ישבתי שבעה על אמא שלי ורק כשקמנו מהשבעה, המשפחה של שקד ישבה שבעה על אבא שלו", מספרת שחר, "כי התהליך של הזיהוי הושלם רק 12 ימים אחרי הרצח. כך, היינו יכולים להיות אחד בשביל השנייה בימי השבעה, שהיו מורכבים מאוד וכואבים מאוד. זו סיטואציה הזויה שעד היום אנחנו לא מבינים אותה".
שקד, היית פנוי להיות שם בשביל שחר בימי השבעה, כשאתה בעצמך חווה אובדן פתאומי וטראגי כזה עם אביך?
"האמת היא שלא הייתי בשביל עצמי כל התקופה הזו. לא הסתכלתי על עצמי. זו צורת ההתמודדות שלי. לא להיות מרוכז בכאב של עצמי. אני לא רואה את עצמי נשאב לאבל כי אין למה. החיים ממשיכים. אין ברירה אחרת. ניסיתי להיות הכי בשביל שחר".
ואת, שחר, קמת מהשבעה והיית צריכה להיות שם בשבילו.
"זה היה קשה מאוד. לא הצלחתי בכלל להבין מה שקרה, גם לאמא שלי וגם לאבא שלו. הם לא היו הורים רגילים. הם היו חברים. החברים שלנו היו מגיעים אלינו, והם זרמו איתם והיו כמו חברים שלהם. הם היו צעירים מאוד גם בגיל וגם ברוח. בהתחלה, היה כזה כאב לאומי, שזה לא היה האבל רק שלנו, אלא של כל המדינה. ככל שחלף הזמן, הבנו יותר מה קורה סביבנו ודברים צפו. זה הרי לא עוזב ביומיום. זה נוכח כל הזמן, כאב אחד מתמשך שאין לו סוף. שקד עזב כעבור כמה זמן את גולני לתפקיד קרוב לבית כדי להיות קרוב למשפחתו, וגם אני עזבתי את התפקיד שלי אחרי תקופה קצרה. זו טלטלה שאי אפשר להסביר".
אתם מדברים על הכאב המשותף?
שקד: "הוא כל הזמן נוכח. לא צריך לדבר על זה בשביל להבין שזה קיים. אני לא צריך להגיד לשחר שאני מבין בדיוק מה היא מרגישה, כי זה כל כך מובן שאני שם, באותו מקום בדיוק".
אחת הדרכים של בני הזוג להתמודד עם הכאב הנורא היא באמצעות עשיית ותרומה. בחודשים האחרונים שקד וחברים עובדים על פרויקט הנצחה בשם "האופנוע האדום" לזכרו של אבי ז"ל, שמטרתו לסייע למשפחות נזקקות (לתרומה לפרויקט).
מאיפה אתם שואבים את הכוח?
שקד: "באופן אישי, אני שואב את הכוח מבורא עולם. התקרבתי מאוד לדת, אני היום מסתובב עם כיפה. מחובר מאוד. שחר ואני שומרים שבת. זה משהו שנותן לנו את הכוח, וכמובן, שחר בשבילי היא העוגן, הכוח שמניע, האנרגיה. זו לא זוגיות רגילה. עברנו יותר מדי, התבגרנו, אנחנו לא מתעסקים בזוטות. אני מרגיש שאנחנו כבר אנשים מבוגרים ממש. אני גם חושב ששרדנו דברים שלא כל זוג היה עובר – וזהו מבחן הזוגיות הכי גדול שאפשר לעבור".
שחר, באחד הפוסטים שלך שכתבת "התיקון שלנו זו הזוגיות שלנו".
"אני באמת מרגישה כך. שקד הוא החבר שלי, חבר הנפש שלי, הראשון שאתקשר אליו ואשתף אותו בכל דבר והוא תמיד יהיה שם בשבילי. מאז אותה שבת, הגישה שלנו לחיים השתנתה, זה ביגר אותנו, אנחנו חושבים קדימה ולא כמו בני 20. בעבר, אהבנו יותר יציאות ומסיבות. היום הזמן יחד הוא איכותי ואחר ועצם הנוכחות של שקד לצידי חשובה לי ולא הדברים החיצוניים. כמובן, שקד הכיר את אמא שלי ואני הכרתי את אבא שלו, אבל לא מספיק, כי שנינו היינו בצבא. שקד כמעט לא היה בבית וגם היינו ממש ילדים ומאוד מבוישים. ברור שהיו לנו רגעים מקסימים ביחד, אבל לא מספיק. היום, כבר מתאפשר לנו להתקרב יותר - המשפחה של שקד היא המשפחה השנייה שלי. אמא שלו היא אמא שלי לכל דבר".
