נעמי שטרית אזולאי (52) משדרות, מאמנת כושר ומנהלת חדר כושר בנתיבות, חברת קבוצת ריצה, נשואה ליובל, אמא לאופק (26), טל (23) ושחר (19); נרצחה במהלך ריצת בוקר עם שניים מחבריה לקבוצת Sderot front Runners, שרק אחד מהם שרד, פצוע.
"התמונה הזו, של נעמי, מראה אותה באחד מרגעי האושר הגדולים שלה: סיום מרתון טבריה, לפני מספר חודשים", מספר בעלה, יובל. "ריצה הייתה אהבתה הגדולה. היא התחילה עם הספורט רק בגיל 47, אבל מאז – ממש התמכרה והתאמנה עם קבוצת הריצה שלה לפחות שלוש פעמים בשבוע.
נעמי הייתה אדם נפלא: חרוצה, נחושה, רעיה מפרגנת, אמא לביאה, חברה נהדרת, תמיד שמחה ועם חיוך כובש. כשהייתה נכנסת למקום כלשהו, מיד הוא היה מואר.
נעמי נולדה בנתיבות, בת שמינית במשפחה של עשרה ילדים. היכרנו כשהיא הייתה בת 25 ואני בן 23 וחצי. אחרי שנה התחתנו והיא עברה לגור אתי, בשדרות, עיר הולדתי. בעיר נולדו וגדלו שלושת ילדינו. שרדנו את הקסאמים והרקטות, ואף שהבית שלנו נפגע כמה פעמים, חשבנו שאנחנו מוגנים.
בשבת הארורה היא יצאה לריצה, בחמש וחצי בבוקר, וכדרכה לא העירה אותי. התעוררתי מאזעקה והתקשרתי אליה, אבל לא הייתה תשובה. ואז נכנס הבן הבכור שלנו, שחזר מבילוי, אמר 'יש מחבלים!', וסיפר שאסף פצוע ברחוב.
מאותו הרגע היינו מבועתים. לא ידענו איפה הם. אחרי כשעתיים, רם חיון – אחד מחבריה לריצה – שלח לקבוצה את המיקום שלהם והתחלנו לחפש. בשעה 11:00 נעמי התקשרה מהטלפון של רם ואמרה 'אנחנו בסדר, התחבאנו מתחת לשיחים, המחבלים עברו מעלינו ולא ראו אותנו. אנחנו עם חיילים'. היא הרגיעה אותנו. ואז, אחרי שעתיים או שלוש, חייגנו לטלפון שלו עדי לדעת מה קורה, וענה לנו פרמדיק: 'אנחנו מפנים אותו לבית חולים!', הוא אמר. כששאלתי אותו מה עם נעמי, הוא ענה: 'אני לא יכול לדבר!'. אז הבנו, שקרה משהו נורא.
כשלא הגיע אות חיים ממנה, החלטתי לנסוע לבית החולים 'ברזילי' באשקלון. מצאתי את רם פצוע, בחדר המיון. בדיעבד התברר, שאכן היו אתם ארבעה חיילים, אבל אז הגיעו מחבלים וירו בכולם, כולל בנעמי. זיהו אותה לפי קעקוע של עין מצרית כנגד עין הרע, על הרגל".
