לא קל להיות מתבגר. השינויים הגופניים, ההורמונים שמשתוללים, המסע לגיבוש הזהות העצמית והלחץ החברתי והלימודי הופכים את התקופה הזאת לסוערת ומאתגרת. אם תוסיפו לכך את המציאות החדשה שהכתיבה הקורונה, הכוללת ציפייה ללימוד עצמי, שיעורי זום מרובים וריחוק חברתי, הרי שהמורכבות הזאת מתעצמת שבעתיים. כתוצאה מכך אתם עלולים לראות בבית מתבגרים כעסנים שמזלזלים בהורים, מתעלמים מהמטלות הלימודיות וערים בלילות.
לאה שטרן, מרצה ומנחת הורים מוסמכת מכון אדלר, מציגה את ההתנהגויות שמוציאות אותנו מדעתנו ומספקת הסברים והמלצות שיעזרו לנו לחיות איתם בשלום בית:
קראו עוד:
1. הם רואים בנו מוצג ארכיאולוגי נטול רלוונטיות
בגיל ההתבגרות יוצאים הילדים למסע התפתחות שבו הם נפרדים מאיתנו כדי לגבש זהות עצמאית. זהו גיל המהווה גשר בין הילדות לבגרות, מעין מהדורה מאוחרת של גיל שנתיים (זוכרים את המשפטים: "את לא מחליטה עלי", "אני רוצה לבד"?).
הם לא באמת שונאים אותנו ומזלזלים בנו. הם פשוט חייבים להתרחק מאיתנו לטובת מסע לגיבוש הזהות החדשה שלהם כבוגרים
תפקידנו: להבין שבהתנהגות הזאת אין להם כוונה לצאת נגדנו אלא להיות בעד עצמם. הם לא באמת שונאים אותנו ומזלזלים בנו. הם פשוט חייבים להתרחק מאיתנו לטובת מסע לגיבוש הזהות החדשה שלהם כבוגרים.
מה עושים: אין לנו שליטה על האמירות שלהם, אבל נוכל לשלוט במצב אם נציב להם גבולות ברורים. הם מדברים לא יפה? אמרו להם באופן חד משמעי: "אנחנו נעצור כאן את השיחה. כשתחליטו לדבר בצורה נאותה ומכבדת, נמשיך מהמקום שבו הפסקנו".
2. החדר שלהם מבולגן ברמות (ולא אחת אפילו מטונף)
המתבגרים, באופן אובייקטיבי, חיים בכאוס. לעתים המצב הזה מתבטא גם בנראות החדר. בנוסף עלינו לזכור שהסטנדרטים שלהם שונים משלנו. מבחינתם אם הם "טמנו” את הבגדים הנקיים והמלוכלכים יחד עמוק בארון - החדר מסודר.
תפקידנו: להבחין בין המרחב הציבורי לפרטי. בעוד שבחלל המשותף על המתבגרים להפנים את כללי הסדר והניקיון המחייבים את כל בני הבית, החדר הפרטי מספק הזדמנות ללמוד אחריות על ההתנהגות שלהם. האתגר שלנו הוא להעביר את האחריות אליהם בלי תזכורות ובלי צעקות. הרעיון שהם יבינו שלכל בחירה שלהם יש תוצאה.
מה עושים: מסכמים איתם על יום או יומיים קבועים בשבוע שבהם עליהם לסדר את החדר, ומבהירים להם שאם הם רוצים ליהנות מ"שירותי ניקיון", כמו שטיפת רצפה או החלפת מצעים, יהיה עליהם לסדר את החדר. כך הם ילמדו שהאחריות לכך מוטלת עליהם.
3. עושים עניין גדול בגלל חצ'קון קטן או ג'ינס שלא כובס
כשהמתבגרים הולכים לבית הספר או נפגשים עם חברים, מבחינתם הם כאילו מתהלכים על מסלול דוגמנות וכולם מסתכלים רק על אותו חצ'קון קטן או על הג'ינס שלא כובס.
תפקידנו: להבין שאכן מדובר בדרמה מבחינתם, לכן רצוי לא לזלזל בה, לגלות אמפתיה לקושי ולנסות לנרמל את המצב.
מה עושים: למשל, תוכלו לומר להם, "אנחנו מבינים שהפצעון מטריד אתכם. זה באמת מבאס", ואז לנסות לנרמל את המצב באמצעות שיח. תוכלו להתחיל בשאלה: "גם אתם מסתכלים על כל דבר קטן אצל אחרים?". במקרים שבהם המתבגרים סוערים במיוחד, לא יזיק מדי פעם גם לגלות גמישות ולאפשר להם אפילו להישאר בבית. זאת בתנאי שהם מגלים אחריות להשלים את החסר.
4. מגיבים בהתקפי זעם
מצב הרוח של המתבגרים מושפע לרוב מהלחץ החברתי, מהחששות ומההורמונים. עוצמות הזעם לא תמיד נשלטות, ולעתים אפילו מצליחות להפתיע גם אותם.
תפקידנו: להבין שהחיים שלהם נעים על רכבת הרים, אבל זה לא אומר שאנחנו חייבים להצטרף לנסיעה. דווקא מאיתנו, ההורים, הם מצפים לספק להם קרקע יציבה בזמן הסערה.
מה עושים: בכל פעם שיש הסלמה בהתנהגותם צריך לזכור זאת ולהבין שאם ניכנס איתם לדו קרב, לא רק שנקשה עליהם אלא אף נעודד אותם לסגל התנהגות כוחנית. דווקא התנהגות רגועה, אמפתית ומכילה תהווה עבורם דוגמה כיצד לנהוג נכון במצבי לחץ שונים.
5. מתרשלים בלימודים
הלימודים אצל המתבגרים משולים למקום העבודה אצל המבוגרים. קורה לכל אחד מאיתנו שהתעוררנו בבוקר והחלטנו לוותר על יום עבודה באמתלות שונות. ואם זה לא מספיק, בגלל מגפת הקורונה המתבגרים נדרשים ללמוד יותר לבד ולפגוש חברים תחת מגבלות מחמירות, והמצב הזה אינו פשוט עבורם.
אם תהיו אלה שמזכירים להם כל הזמן מתי יש בחינה או שיעור בזום, לא תהיה להם הזדמנות לאמן את שריר האחריות
תפקידנו: לגדל ילדים שאחראים על המעשים שלהם. אם תהיו אלה שמזכירים להם כל הזמן מתי יש בחינה או שיעור בזום, לא תהיה להם הזדמנות לאמן את שריר האחריות.
מה עושים: כהורים אנחנו צריכים להעביר להם את ההרגשה שאנחנו רשת ביטחון עבורם. נוכל להעיר אותם לפני השיעור בזום אם הם יבקשו, או לעזור להם לפני מבחן אם הם יידעו אותנו בזמן. האתגר של המתבגרים הוא לדעת לנהל את סדר יומם בעצמם, וחשוב להבהיר להם כי ביצוע החובות הוא תנאי הכרחי לקיום הזכויות.
