יום שלישי לפני שבועיים, שרב של תחילת האביב. חזרתי מהמרפאה בסביבות ארבע ויצאתי להליכה בחוף. הים השתטח לכבוד השרב, ויצר תמונה מרהיבה של משטח חלק עם פס אש המוביל לשמש השוקעת. בעודי מתחבר לאוזניות, מתכנן צעידה יחפה לאורך קו המים הקרים, צעידה שתחבר אותי לאדמה ותנתק אותי מכל ההבלים, אני מזהה ממרחק את כרמית ה', חברת ילדות שלא ראיתי זמן רב. על פניה מבט מופתע ומחויך. "חסכת לי שיחת טלפון, אני רוצה לדבר איתך כבר יומיים", היא אומרת לפני שהיא מניפה ידיים לחיבוק.
אני מחייך, שולף את האוזניות, ובמהלך הדקה שחלפה עד השלמת החיבוק, עוברות לי המון מחשבות בראש. מעניין מה קרה לה? אני זוכר שמזמן, באיזה טיול במדבר, כרמית סיפרה לי על סרטן שד שבו חלתה. אני אפילו זוכר מי רופא המשפחה שלה והדרך שבה הוא בישר לה על הגידול. אני זוכר מי ניתח אותה וכמה היא העריצה אותו. מאז לא שמעתי ממנה. מקווה שאין לה הישנות. היא נראית בריאה לגמרי. מעניין מה היא רוצה. אני מקווה שהכול בסדר.
עוד טורים של ד"ר עמוסי:
לאחר דקה בה אנו מתפעלים מהים, מהשמש ומהשקיעה שעומדת להגיע, היא מספרת שהיא מתכננת מסיבה. מסיבת עצמאות. היא מזמינה את האנשים הקרובים אליה, אלה שמשפיעים על חייה לטובה. אשלח הזמנות בהמשך, אבל החלטתי להזמין כל אחד בצורה אישית, ופתאום אני פוגשת אותך בחוף, זו לא נהדר? היא ממשיכה לספר על המסיבה. על מה ולמה (פרידה מבעלה לאחר 30 שנה ויציאה לחירות) ועל התוכן שלה (רק ריקודים!).
אני נושם לרווחה על זה שהיא החלימה מהישנות סרטן השד, שאבחנתי לה בראשי. ואני מתבאס מתבניות המחשבה שסיגלתי לעצמי. איך ייתכן שחברת ילדות שמחפשת אותי, מיד תתורגם לצורך בעזרה רפואית? מה, המקצוע השתלט לי על החיים? כל פנייה אליי היא פנייה לעזרה, גם בחוף הים, רגע לפני שקיעה?
נראה שהמקצוע הזה, רופא, שונה מכל מקצוע אחר. האם גם עורך דין, קבלן שיפוצים, מורה או חקלאי היו מפרשים מפגש עם חברת ילדות בחוף הים כפנייה לעזרה? האם המקצוע שיבש את מחשבתי, או אולי זו אישיותי המשובשת?
בפנטזיות על לימודי רפואה איש לא מספר על הטוטאליות שבמקצוע. באנטומיה של גריי, אפוס טלוויזיוני ששלח הרבה צעירים ללימודי רפואה, מצליחים להעביר את העומס שבחדר המיון, את האינטנסיביות או התסכול שבעבודה במחלקות. אבל לא נראה שהם מצליחים להעביר את זה שאתה נשאר בתפקיד גם לאחר שפשטת את החלוק
כבר עשרים שנה באים אליי אנשים עם צרות. צרות גדולות ומסכנות חיים כמו אבחון מחלה גידולית, או צרות קטנות, ממררות חיים, כמו בעיות באישור טופס 17 או צורך בימי מחלה. זה קורה בשעות קבלת הקהל במרפאה, מטופל אחר מטופל, ונמשך בפניות אונליין, בשיחות עם חברים ובני משפחה, ואצל הירקן והקצב בסופר. תוכל להציץ בבדיקות הדם של האחיין שלי? מה אני עושה עם הבצקת הזו ברגל? מכיר מומחה טוב לדלקת מפרקים שחוזרת לי שוב ושוב?
האם זה מאפיין את כל המקצועות הטיפוליים? האם גם קלינאית התקשורת או האח במחלקה הפנימית חווים את זה? האם שאר חבריי הרופאים חווים את זה? חבר אורתופד סיפר לי פעם שהוא מתחבא סביב מקצועו המצומצם -החלפת מפרקים. הוא לא מוכן לענות אפילו על שאלות בנושאים אחרים באורתופדיה. רופא משפחה מבין מעט בכל תחומי הרפואה, ובמה שאינו מבין, הוא אמור לדעת לאן להתקדם, כך שאין אפשרות מילוט, למעט שינוי התנהגותי שאולי אני צריך לסגל.
בפנטזיות על לימודי רפואה איש לא מספר על הטוטאליות שבמקצוע. באנטומיה של גריי, אפוס טלוויזיוני ששלח הרבה אנשים צעירים לבתי הספר לרפואה, מצליחים להעביר את העומס שבחדר המיון, את האינטנסיביות, רוממות הנפש או התסכול שבעבודה במחלקות. אבל לא נראה שהם מצליחים להעביר את זה שאתה נשאר בתפקיד גם לאחר שפשטת את מדי חדר הניתוח והחלוק. דיון במה שקורה מחוץ למרפאה הוא פחות סקסי מעצירת דימום מסוכן ופחות מרגש מליווי אדם הנוטה למות, אבל זה נוכח בחיינו הרבה יותר. חשוב לספר על אורח חיי הרופא לסטודנטים הצעירים ולדון ולעבד את אותו אורח חיים עם הרופאים הוותיקים.
