המזכירה מכניסה לי פקס שהגיע ממכון ה-CT. דחוף לידי ד"ר עמוסי, כתוב בכתב יד שמקלקל את האזורים הלבנים, הריקים של המסמך. טוב זה לא הולך להיות. אני מחפש את שם המטופל ומגלה שמדובר בטניה י'. בת 79, אלמנה בזוגיות שאני מחבב ביותר. היא נשלחה ל-CT בטן בשל תלונות על כאב בטן וירידה קלה במשקל. גידול בן 23X35 מ"מ בראש הלבלב. שיט. אני מבקש להזמין אותה אחרונה ברשימה, לשעה 19:15, למסירת בשורה מרה.
עוד טורים של ד"ר עמוסי:
נעמה ב', בת 56, עוברת בירור לממצא ריאתי לא ברור בצילום חזה, שביצעה בשל שיעול ממושך. ביצעה CT חזה וממתינה לפענוח. בעברה כריתת מעי גס בשל גידול והחשש הוא שהממצא שרואים בצילום החזה הוא גרורה. פענוח ה-CT הגיע הבוקר למרפאה, ואכן נראה שמדובר בגרורה. היא מטלפנת למרפאה ומבקשת לדבר איתי. למסור לה את הבשורה בטלפון או לזמן אותה למרפאה?
עמוס ע', סטודנט בן 26, מגיע לבדיקה בשל אי נוחות באשך, אותה הוא מרגיש כבר כמה חודשים. ללא סיפור של חבלה. ללא תלונות על כאב בהשתנה או בשפיכה, ללא עליית חום או צמרור. בבדיקה אני ממשש אשך קשה ולא חלק. מרגיש כמו כדור גולף. ברור שזה לא טוב. הבשורה המרה אצלי בכף היד. איך אני מבשר לו אותה, בלי הכנה או זמן להתארגן?
אלסה ד', בת 62, התאשפזה במחלקה כירורגית בשל כאב בטן והפרעה בתפקודי כבד. בבדיקת US בטן שבוצעה במיון נמצאו אבנים בכיס מרה וגוש בראש הלבלב. התורן העמוס בחדר המיון נמנע מלבשר את הבשורה הקשה, וגמגם משהו על צורך בהמשך בירור באשפוז. בסיבוב הבוקר במחלקה, קבוצת רופאים עברה ליד מיטתה של אלסה, ותורן הלילה הציג אותה לשאר הרופאים. "בת 62, התקבלה הלילה לבירור גידול בראש הלבלב". זו הדרך שבה שמעה אלסה לראשונה על מחלתה.
האם לזמן את טניה י' למרפאה בסוף היום, לפי כל כללי הטקס, או לשלוח לה הודעת ווטסאפ בה אבשר שיש לה גידול בלבלב? האם להזמין את נעמה ב' למרפאה או לדבר איתה בטלפון על פענוח ה-CT, שאת משמעותו היא מבינה היטב?
מסירת בשורה מרה היא חלק בלתי נפרד מעבודתו של הרופא, כל רופא כמעט. רבות ומגוונות הן הסיטואציות שבהן אנו נדרשים לבשר אבחנה, כזו שלא פעם משנה את חיי החולה. אנו משקיעים הרבה מחשבה, לימוד ותרגול במציאת הדרך הנכונה למסירת הבשורה, שתקל הן על המטופל והן על הרופא. מסירת בשורה מרה נחשבת לפסגת מיומנויות התקשורת של העוסקים ברפואה, ואנו מלמדים ומתרגלים את הנושא בשנת הלימודים האחרונה בבית הספר לרפואה. בתרבות המערבית מייחסים הרבה חשיבות לרגע הבשורה, הכל כך מוכר מסצנות בקולנוע, בסדרות טלוויזיה או בספרות.
המושג "בשורה מרה" מורכב משתי מילים. הראשונה היא בשורה, ומתייחסת לדרך העברת המידע. המלה השנייה היא מרה, ומתכוונת לתוכן הרע של הבשורה. החלק המר הוא מר. אין ביכולתנו לשנות את עוצמתו, הסובייקטיבית, בעזרת דרך מסירה כזו או אחרת. האם לזמן את טניה י' למרפאה בסוף היום, לפי כל כללי הטקס, או לשלוח לה הודעת ווטסאפ בה אבשר שיש לה גידול בלבלב? האם להזמין את נעמה ב' למרפאה או לדבר איתה בטלפון על פענוח ה-CT, שאת משמעותו היא מבינה היטב? האם דרך המסירה תשפיע באיזשהו אופן על מהלך המחלה, על הרגשתו של המטופל, או שכל העניין הוא שמירה על הרגשתו של הרופא? ייתכן בכלל שמדובר בשימור, לא מודע, של הרופאים את עצמם כמשמעותיים בחיי המטופלים?
האם יהיה הבדל במהלך המחלה של טניה י' או של אלסה ד' בשל צורת קבלת הבשורה? לשתיהן גידול בראש הלבלב. טניה זומנה למרפאת הרופא בסוף היום, ושמעה את האבחנה לפי פרוטוקול סדור ואמפטי. אלסה שמעה על האבחנה באגביות במחלקת בית החולים. לשתיהן מצפה מסע ארוך וקשה של בדיקות, ניתוחים, טיפולים וסיבוכים. בהחלט ניתן לומר שחייהן עומדים להשתנות לאור האבחנה, לאור אותו גידול בראש הלבלב שהתפתח בחודשים או בשנים האחרונות בבטנן. האם דרך מסירת הבשורה משפיעה במשהו על המסע שמצפה להם? שאלות, שגם אחרי שנים במקצוע ועשרות בשורות, לא ממש ברורות לי. אאחל לכל מטופליי, תלמידיי ואחיי למקצוע בשורות טובות, יותר מאשר מרות.
