מעטים החוקרים שהמחקרים שלהם שינו את החיים הפרטיים שלהם מקצה לקצה. זה בדיוק הסיפור יוצא הדופן של החוקרת ד״ר ברנה בראון, שעבודת הדוקטורט שלה על פגיעות ובושה שינתה את חייה. כל חייה של ד״ר בראון השתנו בעקבות המחקר שלה: האמונות הבסיסיות שלה, האופן שבו היא עובדת והאופן שבו היא מחנכת את ילדיה.
כשהמחקרים של ד״ר בראון פורסמו, הם שינו את חייהם של מיליונים בכל העולם. הרצאת ה־TED שלה היא אחת מחמש ההרצאות הנצפות ביותר בכל ההיסטוריה של TED עם יותר מ־50 מיליון צפיות ותרגום ל־38 שפות. ההרצאה שלה עוסקת בנושא נפיץ מאוד בחיי כולנו - בושה. מתברר שהרגש החמקמק הזה שקיים אצל כולנו הוא אחד המכשולים הגדולים בחיים.
לדברי ד״ר בראון, אין אדם שלא מרגיש בושה אלא אם כן הוא פסיכופת ולא יכול להרגיש אמפתיה. אבל הרגש הזה גם מכשיל אותנו וגורם לנו לפחד לנסות כדי לא להיפגע. כדי להדגים זאת היא מציעה לכולנו לדמיין תינוק שמנסה ללכת. הוא נופל בפעם הראשונה ומנסה שוב. נופל שוב ומנסה ומנסה עד שהוא מצליח ללכת. אם באותו מעמד הוא היה חושב לעצמו אחרי הנפילה הראשונה: "אני כזה כישלון, בטח כולם צוחקים עלי, אני לא מוכן לנסות שוב", והבושה הייתה משתלטת עליו, הוא אכן כפי הנראה לא היה הולך לעולם. למרבה המזל, תינוקות לא חושבים כך, אבל בקרב המבוגרים הבושה משתקת, מפחידה וגורמת לרבים מאיתנו לא להגשים את הפוטנציאל שלנו.
בלי בושה
העניין בהשפעת הבושה על חייה התחיל במהלך הלימודים האקדמיים של ד״ר בראון בעבודה סוציאלית. מאז ומעולם היא עסקה ביחסים בין אנשים, אבל במהלך הלימודים היא החליטה להתמקד בתחושה מסקרנת שאף אחד לא עסק בה - תחושת הבושה שאנשים רבים סיפרו לה שהם מרגישים לעתים קרובות. היא החליטה להקדיש שנה מהמחקר שלה לחקר הבושה - מה גורם לה להתעורר ואיך היא מגבילה את צעדינו? שנת המחקר, שכללה ראיונות עומק עם אלפי אנשים, הייתה כה מרתקת, שהיא הפכה לשש שנים רצופות של מחקר שהפכו בסופו של דבר ל־12 שנים של מחקרים רבים שכללו גם עבודת דוקטורט על הרגש המרתק שמשנה את חיינו. לרעה. תמיד לרעה.
אחרי הרצאת ה־TED הפופולרית פרסמה ד״ר בראון ספר בארצות הברית שנמכר ביותר משני מיליון עותקים ולאחרונה תורגם לעברית ויצא לאור בהוצאת כנרת זמורה דביר, ונקרא ״האומץ להעז – כיצד האומץ להיות פגיעים משנה מן היסוד את האופן שבו אנחנו חיים, אוהבים, מנהיגים ומגדלים את ילדינו״.
ד״ר בראון מספרת שהיא גדלה במשפחה עם תפיסת עולם המקובלת במשפחות רבות. ״המוטו שלנו בבית היה רתיעה מחשיפה רגשית והימנעות מפגיעות״, היא כותבת. לדבריה, ההתנהלות החברתית שלה מילדות הייתה מבוססת על התפיסה הבאה - שמרי מרחק מכולם ושתמיד תהיה לך אסטרטגיית יציאה. האסטרטגיה הייתה יעילה מאוד מבחינת ההימנעות אבל לוותה במחיר כבד. לטענת ד"ר בראון, כשנמנעים מלהרגיש אי אפשר להחליט להימנע רק מרגש אחד, וכך אנחנו בעצם מפסיקים להרגיש ובמידה רבה מפסיקים לחיות חיים מלאים. הבושה והפחד מפגיעה גורמים לאנשים לא לממש את החלומות שלהם ולא לנסות להצליח. הנה כמה מהרעיונות והתפיסות שהיא מציגה בספר לחיים נטולי בושה ומלאי משמעות.
פגיעות היא לא חולשה
המיתוס שפגיעות היא חולשה גורם לאנשים רבים לברוח ממנה. אבל כשאנחנו מבלים את חיינו בניסיון להרחיק מעלינו רגשות של פגיעות ולהגן על עצמנו מפניהם בגלל החשש מה יחשבו או מה יגידו עלינו - אנחנו לא מממשים את עצמנו. במקום להעריך את האומץ ואת ההעזה שמאחורי הפגיעות אנחנו מאפשרים לפחד ולאי הנוחות שלנו להפוך לגורם המוביל בחיינו.
הבושה אינה רציונלית, היא רגש שמפעיל אצלנו את מנגנון ההישרדות הידוע: ״הילחם או ברח״, ולכן היא נוטה להשתלט עלינו
פגיעות היא הלב של כל הרגשות שלנו: להרגיש פירושו להיות פגיעים. לכבות את הרגש בגלל הפחד שהמחיר יהיה גבוה מדי פירושו להפנות עורף לדבר המרכזי בחיינו שנותן להם תכלית ומשמעות. הרבה פעמים אנחנו דוחים מעלינו את הפגיעות שלנו ומעדיפים לא להסתכן בחיים מכיוון שאנחנו מקשרים את הפגיעות לרגשות כמו פחד, אשמה, עצב ואכזבה. מה שרובנו לא מבינים הוא שפגיעות היא הרגש שאליו אנחנו משתוקקים. פגיעות היא המקום שבו נולדים האהבה, תחושת השייכות, החדווה, האומץ, האמפתיה והיצירתיות. היא המקור לתקווה, לאחריות ולאותנטיות. אם אנחנו מחפשים תכלית עמוקה וחיים משמעותיים יותר, פגיעות היא הדרך.
פגיעות היא סיכון וחשיפה רגשית. להוציא אל העולם את האמנות שלנו ואת הרעיונות שלנו בלי שיש לנו הבטחה כלשהי שיקבלו ויעריכו אותם. פגיעות היא להוריד את המסכה ולקוות שהאני האמיתי שלי לא מאכזב מדי. אנחנו אוהבים אותנטיות אצל אנשים אחרים אבל חוששים לחשוף את האני האמיתי שלנו. אנחנו חוששים שהאמת שלנו לא מספיקה, שמה שיש לנו להציע לא שווה מספיק בלי עריכה ובלי לנסות להרשים. במילים אחרות: אנשים אוהבים את הפגיעות של אנשים אחרים אבל שונאים או לא מקבלים את הפגיעות שלהם.
לחיות חיים של ערך
לטענת ד"ר בראון, ההרגשה שאנחנו לא טובים מספיק מונעת מרבים מאיתנו לחיות חיים של ערך. למה הכוונה? חיים של ערך הם טיפוח האומץ והחמלה והאפשרות לקום בבוקר ולחשוב: לא משנה מה אספיק ומה לא, טוב לי כמו שאני. לחשוב שכן, אני לא מושלמת, פגיעה ולפעמים מפוחדת אבל טוב לי כמו שאני, וכל זה לא משנה את העובדה שאני אמיצה וראויה לאהבה והשתייכות. כדי לחיות חיים אותנטיים עליכם לאמץ את עשר הדיברות לחיים שהם מושלמים כמו שאנחנו:
1. לטפח אותנטיות: להרפות ממה שאנשים חושבים.
2. לטפח חמלה לעצמנו: להרפות מהפרפקציוניזם.
3. לטפח רוח איתנה: להרפות מחוסר האונים והקהות.
4. לטפח שמחה והכרת תודה: להרפות מהצמצום ומהחוסר, להרפות מהפחד מפני החושך.
5. לטפח אינטואיציה ואמונה באמונה: להרפות מהצורך בוודאות.
6. לטפח יצירתיות: להרפות מההשוואות.
7. לטפח משחק ומנוחה: להרפות מהתשישות כסמל סטטוס ומהפרודוקטיביות כערך עצמי.
8. לטפח שלווה ורוגע: להרפות מהחרדה כדרך חיים.
9. לטפח עבודה משמעותית: להרפות מהספק העצמי ומה״אני אמור/ה ל...״.
10. לטפח צחוק, שירה וריקוד: להרפות מהניסיון לשמור מרחק ולהיות ״תמיד בשליטה״.
אפשר, וצריך, להתגבר על תחושת ה״אף פעם לא מספיק לי״
כולנו סובלים מהבעיה הבאה ברמה כזו או אחרת - אתם מתעוררים בבוקר, והמחשבה הראשונה שעולה בראש היא: לא ישנתי מספיק. המחשבה שבאה אחריה היא: אין לי מספיק זמן. בין אם זה נכון ובין אם לא, אנחנו משקיעים שעות רבות במחשבות על מה אין לנו מספיק. עוד לפני שאנחנו הולכים לישון בלילה אנחנו כבר חושבים על מה שלא הספקנו, כמה אנחנו בפיגור, כמה אנחנו מפסידים. המחשבות האלה על צמצום וחוסר מובילות לקנאה ולהרגשה שלאחרים יש הרבה יותר מאיתנו והן מקור לסבל רב, וגם לחוסר יכולת להיות אני עצמי כי אני לא מספיק טוב.
ההערכה וההשוואות הבלתי פוסקות מחבלות בחיינו כי פעמים רבות אנחנו משווים את הזוגיות שלנו, המשפחה, הקהילה למצגים בלתי סבירים של שלמות שמוצגת לפנינו ברשתות החברתיות ומשווים בין מציאות חיינו לתיאור לא אמיתי ובדוי של חיים של אנשים אחרים. גם נוסטלגיה היא סוג של השוואה מוטעית, שהרי לעתים קרובות אנחנו משווים את חיינו לגרסה החיובית והיפה שערכנו בזיכרון ולמעשה אף פעם לא התקיימה במציאות.
מודעות לבושה מקטינה את השפעתה
לבושה יש כוח רב בחיינו והיא שואבת את כוחה הרב מהעובדה שאף אחד לא אוהב להביא אותה למודעות ובטח שלא לדבר עליה. הבושה, למעשה, היא בושה בעצמה, והדרך לפרק אותה מנשקה היא להיות מודעים אליה. כשמדברים על הבושה, היא קטֵנה. אחת הדרכים היעילות היא להפנים את העובדה שאנחנו לא יכולים להיות מבועתים ממה שאנשים אולי יחשבו עלינו. המחשבות על מה שיחשבו עלינו מונעות מאיתנו להיות פגיעים ולהתחבר.
אם יצרתם יצירה כלשהי שאתם רוצים לחלוק עם העולם, הבושה תחבר את הערך העצמי שלכם עם האופן שבו יקבלו את התוצר שלכם, או במילים פשוטות: אם יאהבו את היצירה שלכם - יש לכם ערך. אבל אם לא יאהבו את היצירה, אתם חסרי ערך.
בשלב הזה יקרה אחד משני הדברים הבאים: ברגע שאתם מאמינים שהערך העצמי שלכם הוא היצירה שלכם, רוב הסיכויים שלא תחשפו את התוצר שלכם בגלל החשש מביקורת. ובמקרה שדווקא כן תחשפו את היצירה, סביר שתנסו להוציא ממנה את השכבה הכי יצירתית וחדשנית כדי שהחשיפה תהיה מסוכנת פחות. יותר מדי מוטל על הכף ואתם לא יכולים להרשות לעצמכם להוציא את היצירות הכי פרועות שלכם לעולם ולהסתכן בלהיות אנשים חסרי ערך.
אם החלטתם בכל זאת להציג את היצירה שלכם בצורה היצירתית ביותר אבל היא לא התקבלה כמו שציפיתם, אתם עלולים למצוא את עצמכם במצב נפשי שביר. היצירה שהצעתם לא שווה כלום וגם אתם לא שווים כלום. אין כמעט סיכוי שתבקשו לחזור על התהליך שוב ולנסות שוב. הבושה מרימה את ראשה ואומרת לכם שלא הייתם צריכים לנסות מלכתחילה. הבושה אומרת לכם שאתם לא מספיק טובים ושהייתם צריכים להבין זאת מראש.
ובמקרה שאנשים אוהבים את היצירה שלכם – מצבכם עלול להיות גרוע יותר. לקחתם את הערך של עצמכם והפקדתם אותו בדעתם של אחרים. זה אמנם הסתדר פעם או פעמיים, אבל עכשיו אתם מכורים לדעת הקהל. הפכתם רשמית לאסירים שתכליתם להשביע רצון, להעמיד פנים ולהביא לכלל שלמות.
איך כדאי לנהל את התהליך של חשיפת היצירה שלכם? כל תהליך החשיפה יתנהל אחרת אם תהיו מודעים לבושה. אתם עדיין תרצו שאנשים יתפעלו ממה שיצרתם, יעריכו ויכבדו אותה, אבל הערך העצמי שלכם לא יהיה מונח על השולחן. אתם יודעים שאתם יותר מהציור הזה, מהרעיון החדשני הזה. כן, זה עדיין מאכזב לגלות שהקולגות לא מתלהבים מהיצירה שלכם או שהדברים לא מתנהלים כמו שציפיתם, אבל זה לא אומר משהו על הערך העצמי שלכם. התוצאה לא משנה, כי אתם כבר העזתם ובכך פעלתם בצורה שעולה בקנה אחד עם הערכים שלכם ועם מי שאתם רוצים להיות.
תחושת הערך העצמי – גם אם נכשלתם – מראה שאתם אנשים אמיצים ופגיעים. אם לא הייתם מנסים, הבושה הייתה משאירה אתכם קטנים, נוטרי טינה, ביקורתיים ומבוהלים.
הבושה משתמשת בגרמלינים מרושעים
הגרמלינים מקומדיית האימה של סטיבן ספילברג, ״הגרמלינים״, הם מפלצות קטנות ירוקות ומרושעות שזורעות הרס בכל מקום. לפי ד"ר בראון, הגרמלינים הם סרט הבושה של כל אחד ואחת מאיתנו. כשאתם תקועים עם משהו שאתם רוצים לעשות ולא מצליחים, תשאלו את עצמכם: מי הם הגרמלינים שלכם? ד״ר בראון מספרת בספר שכאשר היא מתקשה לסיים מאמר היא שואלת את עצמה מה אומרים הגרמלינים בראשה? ״יש לי כמה כאלה״, היא כותבת. ״אחד מהם אומר לי שהכתיבה שלי זוועתית ושלאף אחד לא אכפת מהנושאים האלה. גרמלין אחר אומר לי שימתחו עלי המון ביקורת - ובצדק. והגרמלין הגדול אומר: כותבים אמיתיים לא מתאמצים כל כך. כותבים אמיתיים לא משאירים משפט בלי נושא.
אם לא נבין את הגרמלינים שלנו, לא נתגבר על הבושה. לפעמים הבושה מתעוררת כשאנחנו מריצים סרטים ישנים שנוצרו בילדות שלנו. כדי להעלים את הגרמלינים צריך לדבר איתם ולהיות מודעים להם: מאיפה הם הגיעו? מי אמר לנו את המשפטים האלה? האם זו מורה מהילדות? ככל שנדבר עם הבושה, כך היא תיעלם. ממש כמו שחשיפה לאור הייתה קטלנית לגרמלינים בסרט – שפה מחסלת בושה.
3 צפייה בגלריה
סרט הבושה של כל אחד ואחת מאיתנו. הגרמלינים
(צילום: Eamonn M. McCormack, אימג'בנק/ GettyImages)
כשהבושה (או: מה אנשים יגידו) שולטת בכם - אתם משותקים
אם החלטתם להיות נועזים ולהציג לעולם את היצירה שלכם, תתכוננו לאכזבות. רבים מהאנשים המצליחים ביותר בעולם מספרים שהרעיונות שלהם נכשלו - ולא פעם אחת - עד שהגיעה ההצלחה. תמיד יהיו כישלונות וטעויות וביקורת. אם אנחנו רוצים להיות מסוגלים לצלוח את האכזבות הקשות, את הכאב ואת שיברונות הלב הבלתי נמנעים מחיים מלאים אמיתיים, אסור לנו לחשוב שתבוסה פירושה שאיננו ראויים לאהבה, להשתייכות או לאושר. אם נחשוב כך, לעולם לא נציג שוב רגל בזירה. הבושה מחכה לנו בחנייה בתקווה שנצא מהזירה מובסים ונחושים לא להסתכן עוד לעולם. הבושה מחכה לנו ואומרת: אמרתי לך שזו טעות, ידעתי שאת לא מספיק טובה.
התרופה לבושה היא לומר לה: זה כואב, זה מאכזב ואולי נורא ממש. אבל הצלחה, הכרה ואישור הם לא הערכים שמניעים אותי. הערך שלי הוא אומץ, והנה הפגנתי אותו.
בכל פעם שאתם נמנעים מלחלוק רעיון שיש לכם, אפשר להיות בטוחים שהבושה משחקת שם תפקיד. הפחד העמוק שיש לכולנו מפני האפשרות שנטעה, שיזלזלו בנו ונרגיש פחותי ערך הוא זה שמונע מאיתנו לקחת את הסיכונים ההכרחיים כדי להניע את עצמנו קדימה. מחשבות כמו אל תעזי, את תטעי, את לא מספיק טובה, תפסיקי לחשוב את עצמך – הן הקולות הכי מכשילים.
השאיפה: להפוך להיות ״האדם בזירה״
הנאום המפורסם של נשיא ארצות הברית לשעבר תיאודור רוזוולט (בשנת 1910) הוא מקור השראה לרבים עד היום. רוזוולט אמר אז שהמבקרים הם לא חשובים, מי שחשוב הוא זה שמעז ונמצא בזירה: ״לא המבקר הוא שחשוב, לא האיש המצביע על כישלונו של החזק או המעיר כיצד היה אפשר לעשות את הדברים טוב יותר. האשראי שמור לאיש שנמצא בזירה, האיש שפניו מוכתמים באבק, בזיעה ובדם. זה שנאבק בגבורה, שטועה, שמועד ומחטיא פעם ועוד פעם – כי אין מאמץ בלא שגגה וכישלון. זה החותר לעשייה של ממש, המכיר את הלהט הגדול, את המסירות העצומה, המכלה את כוחותיו למעט מטרה ראויה. זה שטועם, במקרה הטוב, את פרי ההצלחה, ובמקרה הרע, אם העלה חרס בידו, לפחות נכשל לאחר שהפגין את האומץ להעז״.
יש אנשים שפיתחו חסינות לבושה (ויש להם שיטה)
כל האנשים כאמור מרגישים בושה, אבל יש אנשים רבים שמצליחים להתגבר עליה. הם מתייחסים אליה בביקורתיות ולא מאפשרים לה לשלוט בהם. הבושה אינה רציונלית, היא רגש שמפעיל אצלנו את מנגנון ההישרדות הידוע: ״הילחם או ברח״, ולכן היא נוטה להשתלט עלינו. האנשים שמצליחים להתגבר על הבושה מודעים לכך ובוחרים לא להשתתף במשחק. כשהבושה לוחשת לאישה שנוסעת לחו״ל מטעם העבודה: את לא אמא טובה כי את עומדת להחמיץ את המופע של הבן שלך, היא עונה לבושה: אני שומעת אותך, אבל האימהות שלי גדולה ממופע אחד של הילד שלי ואין לי עניין להמשיך בשיחה הזאת״.
אנשים עם חוסן מפני בושה הם אלה שאימצו את ההרגלים הבאים:
- הם מזהים את הבושה, ומנסים להבין מה הטריגרים שלה. המטרה היא לזהות איפה תחושת הבושה נמצאת בגוף בניסיון להבין אילו מסרים גרמו לה להופיע בחייכם.
- הם מבקרים את הבושה. הם בוחנים בראי המציאות את המסרים שגורמים לבושה לשגשג ושואלים: האם אנחנו באמת לא טובים? לא ראויים?
- הם מפקפקים בבושה. הם שואלים את עצמם: האם מה שאני רוצה להיות הוא מה שאנשים אחרים חושבים שאני צריך להיות, או שעדיף לי לפתח את הרצונות שלי ולהיות נאמן לעצמי בלי תלות במה שאנשים אחרים חושבים על כך?
- הם מדברים על הבושה. מה הם מרגישים כשהיא משתלטת עליהם ואיך להתגבר עליה, כי ברור שהבושה היא מכשול בדרך להיות מה שאנחנו רוצים וחולמים להיות.
פורסם לראשונה: 08:06, 26.11.23
