השפעת הכאב והמגע בפגייה
פעולות מצילות חיים עלולות להשאיר עקבות פוסט-טראומטיות שילוו את הפגים לאורך חייהם. מה אפשר לעשות כדי להקל עליהם ועד כמה המגע של ההורים עשוי לעזור?
הוריה חיפשו שם לתינוקת הקטנטנה שלהם שנולדה בלידה מוקדמת ושרדה למרות סיכוייה הקלושים. לבסוף "נחושה" כבש את ליבם, שם שמלווה אותה גם היום ארבעה עשורים אחרי. היא מילדי הביבי-בום של מלחמת יום הכיפורים. אחרי מספר חודשי היעדרות חזר אביה הביתה מהמילואים. שבעה חודשים מאוחר יותר נולדה נחושה. כשנולדה היה כל אורכה ככף ידו של אביה ועוד קצת. קטנטונת.
הלידה החלה בירידת מים, האם אושפזה. הצוותים הרפואיים ניסו לשמר אותה ככל הניתן בבטן אך כעבור מספר יממות התפתחה לידה פעילה. למרות גודלה הייתה זו לידה ארוכה שלבסוף הקטנטונת הזו נמשכת לעולם מרגליה והועברה מיד לפגייה. כתוצאה ממשיכה זו נפגעה אחת מרגליה. שיקום הפגיעה ליווה אותה במהלך שנותיה הראשונות.
נחושה הכירה את סיפור הלידה שלה. אמה נהגה לספר אותו מדי פעם. בכל פעם שסופר חשבה על הוריה, על אמה. "איזה מסכנים הם היו. בטח ממש לא פשוט שיש לך ילד בפגייה", אך מעולם לא חשבה על עצמה ואיש לא הניח שקיימים בה תסמינים מאותה לידה ומהשהייה בפגייה.
עד שיום אחד טולטלה היטב כשליוותה חברה קרובה ללידה. הלידה הסתבכה והתינוקת שנולדה לאותה חברה הובהלה לטיפול רפואי. כשסיפרה על אותה לידה השתנקה, לא הצליחה לנשום ובוודאי לא לסיים לספר. נחושה נבהלה ולא הבינה מה קרה לה.
"השתדלתי לא לנשום"
"לאורך כל חיי הרגשתי חלשה, עדינה, רגישה מדי", סיפרה. "כילדה וכנערה בכיתי המון, התפרקתי לא מעט. בבית קראו לי 'הבכיינית' עד שלימדתי את עצמי לשלוט בבכי. עדיין בכיתי מדי פעם, בוכה ומתפרקת. עד שהשבוע אחרי המפגש שלנו בכיתי לא מעט אבל לראשונה בחיי לא נבהלתי ממנו".
כשסיפרה גם לי על לידת החברה השתנקה שוב. חסרת נשימה החלה לבכות. נראה שגופה ביקש לחזור ארבעים ומשהו שנים לאחור ולאפשר ביטוי ללידה שהיא עצמה נולדה בה ובעיקר לארבעת השבועות בהם שהתה מחוברת לצינורות בפגייה.
קראו עוד:
לגדל שלישייה: "ויתרנו על הריהוט בסלון"
ההורים שבחרו באפס הפרדה אחרי הלידה
"חזרתי מחופשת לידה והחלטתי להתפטר"
פתאום החלו להיווצר בקרבה חיבורים. "מאז שאני זוכרת את עצמי, גופי מכווץ כשאני ישנה. פלג גופי העליון מוחזק ממש. הוא כואב שנים, באופן כרוני. למדתי לחיות עם הכאב, ועכשיו כשאת מבקשת ממני לנשום לתוכו זו חוויה מוזרה. נשימה עבורי הייתה תמיד מקור לסבל. השתדלתי לא לנשום, כי זה פשוט כאב.
"בזמנים של מתח אני מרגישה שהצלעות שלי כאילו לחוצות במלקחיים. זה כואב נורא. ודרך אגב, כשאני בלחץ או בחוסר שקט אני ממש לא יכולה לשאת מגע ולו הקטן ביותר. אין מצב. חייבת להזיז את הרגליים או לקום וללכת, אפילו באמצע הלילה. קה ומסתובבת, רק לא להרגיש את הכאב, רק לנשום".
הסתבר שנולדה עם כלי נשימה לא בשלים לנשימה עצמונית מחוץ לרחם, סגורים. אמה ספרה שחרחרה כמו יונה. לא האמינו שתשרוד. "במעברים אני לא מתפקדת. לא אוהבת שדברים משתנים מרגע לרגע. צריכה לדעת מראש מה מצפים ממני. זה עצר לי תמיד את הנשימה. אפילו במעבר מעמידה להליכה הנשימה נעלמה. בעצם כל דבר מפחיד, לא נוח עוצר לי את הנשימה".
הקושי להירדם
באחד המפגשים שיתפה נחושה שרוב חייה לא הצליחה להירדם בלי יד או כריות קטנות על העיניים. כשעצמתי עיניים הפסקתי לנשום וכשפקחתי אותן חזרה הנשימה. שנים זה היה או לעצום או לנשום.
כששאלה את אמה התברר שבמהלך שהותה בפגייה שכבה מתחת למנורות שחיממו את גופה. על עיניה הניחו כרית קטנה להגנה. כשהתקשתה לנשום או להירדם, כשכאבה או תוסכלה נהגה נחושה להתנדנד לנוע מצד לצד באופן מונוטוני. תנועות שאיפשרו לה לערסל ולווסת את עצמה, שיריים מאותם ימים ארוכים בפגייה.
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
בשנות ה-70 עדיין לא הבינו את חשיבות המגע לפגים הקטנים. האימהות יצאו הביתה לאחר התאוששות מהלידה וילדיהן הקטנטנים נותרו בבית החולים. היו הורים שבאו לבקר את הפג שלהם מדי כמה ימים ואחרים הגיעו כשהודיעו להם שהוא כשיר לצאת הביתה.
ההבנה שהמגע חיוני להתפתחות ולבריאות הפגים הגיע לעולם במקרה. עשור מאוחר יותר, בשנות ה-80 סבלה פגיה אחת בקולומביה ממחסור באינקובטורים. יצירתיות של אחד מאנשי מהצוות ילדה רעיון מהפכני. הוא הצמיד את הפגים לאימהותיהם במאונך סמוך לשדיהן במגע ישיר עם עורן.
שיטת הקנגרו
כך במשך 24 שעות ביממה, האימהות הפכו ל"אינקובטורים אנושיים". חום גופה של האם חימם ושימר את טמפרטורת גופו של הפג שלגופו חיתול בלבד, ותרם להישרדותו.
בהמשך גילה הצוות כי פגים שהוחזקו על גוף אימם נזקקו לפחות חמצן, סבלו פחות מהפסקות נשימה, עלו מהר יותר במשקל, אושפזו זמן קצר יותר ואף שיעור ההנקה בקרבם היה גבוה יותר, מפגים שלא הוצמדו לאימהותיהם. פתרון מהפכני זה הפך לשיטת טיפול המוכרת היום כ"שיטת הקנגורו" או "skin to skin care".
בשנות ה-40 וה-50 של המאה הקודמת ניתחו תינוקות תוך שימוש בהרדמה. רוב התינוקות ניזוקו, גופם הזעיר לא עמד בעוצמתה. מיואשים החלו הרופאים לתהות אם נדרשת הרדמה בגילים הצעירים הללו?
התערבות רפואית
נוירופסיכולוגית קלינית אמריקאית בשם מרטל בירם מקג'רו טענה מתוך מחקריה שתינוקות אינם רגישים לכאב. לפחות לא באופן דומה למבוגרים. ממצאיה הפכו להנחת עבודה בקרב אנשי הרפואה. במהלך שלושת העשורים הבאים ניתחו תינוקות ופגים ללא אלחוש כלשהו. עד שבשנת 1985 נולד במרילנד, ארה"ב, תינוק קטנטן בלידה מוקדמת ונזקק לניתוח מורכב בליבו.
מספר שבועות לאחר הניתוח ג'פרי נפטר. במהלך הניתוח הוא קיבל תרופה להרפיית שרירים בכדי שלא יזוז ויפריע לרופאים. כך נשאר ער, מרותק למקומו וחשוף לכאב לאורך כל הניתוח. התינוק מת מהלם מעקבות עוצמת הכאב שחווה בניתוח. הפג הקטן הזה הוכיח באופן חד משמעי שפגים, עוברים ותינוקות חשים גם חשים בכאב. ולמרות הידע, גם היום עדיין מתבצעים לעיתים תהליכים חודרניים בפגים ללא הרדמה או שיכוך כאבים.
התפתחות הטכנולוגיה הרפואית מאפשרת לשמר פגים בגילים צעירים יותר בחיים. שימור חיים דורש אינספור התערבויות רפואיות. פרופ' ורדה גרוס-צור, פרופ' לנוירולוגיה של הילד, מבית החולים שערי צדק, הניחה בהרצאתה בכנס בריאות התינוק שנערך בנובמבר 2017, שפג השוהה מספר שבועות בפגייה חווה מאות התערבויות רפואיות, חלקן חודרניות במהלך אשפוזו. רובן ככולן נרשמות במוחו ככאב.
עוד שיתפה גרוס-צור שחוויית הכאב של הפג איננה מובחנת. כשאדם בוגר מקבל מכה באצבעו מערכת העצבים שלו יודעת לסמן במדויק את אזור הפגיעה. כשפג נדקר בעקבו, מערכת העצבים שלו טרם הבשילה במלואה וחוויית הכאב שלו כוללנית יותר. מבחינתו אותה דקירה עשויה לעצבב ככאב את הרגל כולה.
פגים רגישים לכאב ולמגע
כיום יודעים שאפילו פעולות יום-יומיות, כמו לכסות פג בחיתול או להפוך אותו מבטן לגב ולהיפך, עלולות להירשם במוחו כהתערבות כואבת שלא לדבר על בדיקות דם, הכנסת זונדה ודומיהן.
אלה אמנם מצילות חיים אך עלולות להשאיר עקבות פוסט-טראומטיות שילוו את הפגים לאורך חייהם. פרופ' גרוס-צור הציגה בהרצאתה צילומי הדמיות מוח של פגים, בהם אזורים מסוימים היו חסרי פעילות בדומה מאוד לצילומי הדמיות מוח של מבוגרים אשר אובחנו כסובלים מפוסט-טראומה (PTSD).
ההשלכות של ממצאים אלו מלמדות כי הטיפול הניתן לפגים במהלך אשפוזם צריך לקחת בחשבון שפגים רגישים מאוד לכאב ולמגע. הדי השהות בפגיה עשויה ללוות אותם עוד שנים רבות. ונכון יהיה לאפשר להם, ככל הניתן, מגע מותאם מהצוותים ומגע הורי מווסת, חם, קרוב ארוך, רציף וקבוע.
נכון להתייחס אליהם כאל אנשים קטנים, לאפשר להם לישון ללא הפרעה, להנמיך את עוצמת האורות והצפצופים ולחזק ככל הניתן את ההתקשרות הבריאה שלהם עם הוריהם. קשר חיוני אשר יכול לגרום להם לרצות לחיות, להחלים ולגדול.
"בפעם הראשונה שהרגשתי איזושהי תחושה של מסוגלות פיזית ורגשית הייתה בלידת ילדיי", סיפרה נחושה. "פתאום יכולתי! ילדתי מספר פעמים אפילו ללא אפידורל. יכולתי לשאת כאב. ידעתי שהכאב הזה, כאב הצירים מטרתו הבאת חיים חדשים לעולם, ויכולתי לו. תחושת המסוגלות הזו הפכה את חיי ואת הדימוי העצמי שלי מקצה אל קצה".
שנים רבות נשאה נחושה את עקבות לידתה המוקדמת ושהותה בפגייה. סבלה מתופעות מגוונות מבלי לדעת מהו מקורם. לידה מוקדמת ושהות בפגייה הן חוויות מאוד מטלטלות לפגים שכנראה לא עוברות מעצמן. נכון לתת עליהן את הדעת ולטפל בהן כפוסט-טראומה בגילים המוקדמים.
* הסיפור האישי על המטופלת פורסם באישורה.
הכותבת היא מטפלת בתנועה (DMT) ובשיטות לטיפול ממוקד גוף בטראומה (Somatic Experiencing ו-EMDR), עם התמקדות בפריון, הריון והלידה.
לפנייה לכתב/ת 
