גבר שר אצלי באמבטיה

המקום שאליו אני חולמת לחזור בסופו של כל יום עבודה ארוך ומייגע הוא האמבטיה שלי. אני יודעת שאין לי סיכוי לצנוח אל חיקה לפני השעה עשר בלילה, אבל הפנטזיה הזו על הפגישה עם המים החמים, הסבון הריחני ועם השקט, אוי, השקט, מצליחה להחזיק אותי בחתיכה אחת למשך רוב שעות אחר הצהריים והערב.

וירג'יניה וולף חלמה על חדר משלה, ואני, בדירת שלושה חדרים וחצי, סטנדרטית, בהחלט מכריזה: מצאתי אותו. את החדר האינטימי שלי. אחרי שהגמדים הקטנים יילכו לישון, לי תהיה האמבטיה שלי.

נכון שבערבו של יום, אחרי שעברו בו גבר מפוזר, עדת ילדי הבית ואולי גם כמה אורחים נמוכי קומה שבאו לביקור של אחר הצהריים, חדר האמבטיה שעליו אני חולמת נראה יותר כמו אזור קרבות בעיראק, אבל מי אמר שחלומות מתגשמים בקלילות? ומתברר שאני לא לבד. סקר שערכה חברת "איקאה" בישראל מדווח שהישראלים מתלוננים על כך שחדר האמבטיה הוא החדר שבו הכי צפוף להם בבית.

האמת היא שברוב הבתים המשותפים, לפחות באלה שנבנו באלף הקודם, חדרי האמבטיה הסטנדרטים הם לעיתים כה זערוריים, עד כי לשוהה בתוכם נדמה כאילו הוא מתקלח בתוך מזוודה של לואי ויטון (אלא אם כן גנבתם כמה מטרים מהסלון או המטבח לטובת הרחבת מתחם הדוש).

למה השארת, למה את מתלוננת

מי לא מכיר את הסיטואציה: תכשיר הגילוח עומד קרוב מדי לדיאודורנט כך שמדי פעם את מתיזה על עצמך קצף לבנבן, בלי לשים לב, מספיקה תנועה לא זהירה אחת כדי שקולקציית הסבונים והפינוקים תאיים לצנוח אפיים ארצה מהדופן הצרה של האמבטיה, המגבות תמיד מוצאות את דרכן איכשהו אל הריצפה (וחונקות את להקת הברווזים הצהובה שרק עמדה לחניית ביניים קצרה מתחת לכיור), ואפרופו כיור, שימו לב שכמעט אף פעם אנחנו לא מצליחים לעמוד מולו שניים-שניים, כפי שדורשת ההיערכות הצפופה של הבוקר הישראלי הלחוץ. מתי, מתי נלמד לקום חצי שעה קודם?

אפרופו שניים-שניים, כאן אני רוצה ברשותכם לפנות לגברים שמשתמשים מדי פעם בחדר השני הכי קטן בבית (טוב, לא בכל הבתים, אבל ברובם): שמישהו יסביר לי סוף סוף למה כשגברים יוצאים מהאמבטיה, החדר הריחני והססגוני הזה נראה כמו חדר הלבשה של ריאל מדריד אחרי שאוהדי ברצלונה עשו בו סיבוב? ואיך זה שתמיד כשהם נוטשים את הזירה הם משאירים מאחורי הדלת מין פיתה כזאת שמורכבת מעיגול מקומט ושטוח של תחתוני בוקסר, מכנסיים וגרביים שמתאחדים לכדי מקשה אחת, בלתי ניתנת להפרדה?

כשאלוהים ברא את האדם הוא שכח לחנון אותו באינסטינקט הבסיסי הזה, באותה תנועה מבורכת של איסוף הפיתה מאחורי הדלת, הרמתה לאוויר משל היתה כדור בייסבול נחשק והטלתה באחת לתוך סל הכביסה.

עכשיו ניצבות (שלא לומר משוטחות) בפנייך שתי אפשרויות: להשאיר את הפיתה מאחורי הדלת ולהסתכן בכך שחברותיה יצטרפו אליה מחר ומחרתיים עד כדי יצירת סדרה שלמה של מגשים מוכנים שיצעדו באופן עצמאי לשווארמה של שמש, או מריבה קולנית בסגנון עדות הפמיניזם של "למה השארת, למה אתה לא מסוגל להרים, למה את תמיד מתלוננת, למה תמיד אני ומי לעולם לא יזיז את הגבינה שלי". במחשבה שלישית, באמת הרבה יותר פשוט לזרוק את הפיתה לסל, וחסל.

התנועה של ההתכופפות

יש הרבה דברים שגברים מסוגלים לסגור בצ'יק צ'ק. למשל, שהערב נוסעים לעודד את בית"ר זימבבואה במגרשה הביתי במקום להתלוות אלייך לאסיפת הורים, שצריך ועכשיו מסך פלזמה חדש בשירותים, שחייבים לעקוף את הבנזונה עם המרצדס גם במחיר של קליק עם המצלמה המשטרתית. באמת, סגירות מדוייקות, מהירות, חלקות, כמו סכין של נעלי החלקה על המשטח הלבן בכיכר האדומה באמצע פברואר.

אבל יש משהו אחד, פעוט, זעיר, שברירי, שלא יעזור בית דין ושלושים אימיילים מאנג'לינה ג'ולי בשפת הסימנים: הם לעולם לא יהיו מסוגלים לסגור את הפקק של מברשת השיניים והיא לנצח תיוותר, אחרי שהם ביצעו בה את זממם, אנסו אותה בכוח ולעולם לחצו אותה מהאמצע (למה, למה אף פעם לא מהסוף? למה תמיד מהאמצע?), פעורת פה ומקומטת על שפת הכיור.

כשאת נכנסת אחריהם לחדר הרחצה (בטח אחריהם, תמיד זה אחריהם, מישהו חייב להשכין סדר לקראת מחר בבוקר) תמיד יש לך מין תנועה כזו של ההתכופפות כדי שביד אחת תוכלי לקחת את הפיתה (ע"ע) מאחורי הדלת, וביד השנייה לסגור את הפקק של המשחה ולהחזיר לכוס את המברשת סמורת השיער. פרס קולגייט לזוגיות שפויה למי שימציא קפסולות חד פעמיות של משחת שיניים: מבתקים, לוחצים, משפשפים וזורקים. כמו שהחבר'ה אוהבים.

להשחיל גליל נייר?

אם חדר האמבטיה כולל גם שירותים, בואו רגע נסתכל על הזוגיות שלנו מהפריזמה של נייר הטואלט. נכון שאין סיכוי שבעולם שאיזשהו גבר ישים לב שגליל נייר הטואלט עומד להיגמר, ילך מיוזמתו השפויה והמשוחררת לעבר ארון השירות, ישלוף גליל חדש, יוביל אותו כלאחר כבוד אל עבר מתקן התלייה, ינתק אל הגיליוטינה מתוך צמד החורים, יחליף את הגליל ויזרוק את המשומש לפח? נכון שאין סיכוי?

הכי רחוק שהיינו לוקחות את הסיטואציה זה עד לנקודה בה הגבר מתיישב על האסלה, מגלה שאין נייר, מניח את מדור הספורט על הריצפה, קם, הולך להביא גליל חדש ומניח אותו על גבי המתקן המכיל עדיין את הגליל הגמור. להשחיל? גליל של נייר טואלט? מה אין להם מה לעשות בחיים?

• ענת לב-אדלר היא מחברת רב-המכר "סודות של אמהות עובדות", הוצאת ידיעות אחרונות

לעוד טורים של ענת לב-אדלר: