סיפור השבוע: "מחסן של אהבה"
הנה סיפור נוסף לשיפוטכם, שנשלח אלינו עבור "ספר הסיפורים הגדול שלנו". אתם תחליטו האם הוא מתאים להיות ה'סיפור לפני השינה' הפרטי שלכם. איך עושים את זה? נותנים לו ציון באמצעות השאלון מימין. הסיפורים האהובים ביותר יתפרסמו בפרויקט "ספר הסיפורים הגדול של גולשי ynet"
מַחְסָן שֶׁל אַהֲבָה
כָּל אֶחָד נוֹלַד עִם מַחְסָן שֶׁל אַהֲבָה.
בְּכָל מַחְסָן יֵשׁ מַדָּפִים, שקים ומגירות.
בְּכָל פַּעַם שֶׁמְנַשְּׁקִים, מִצְטָרֶפֶת עוֹד נְשִׁיקָה לַמַדָּף.
בְּכָל פַּעַם שֶׁמְחַבְּקִים, מִצְטָרֵף עוֹד חִבּוּק לְשַׂק הֶחִבּוּקִים.
בְּכָל פַּעַם שֶׁמְחַיְּכִים, מִצְטָרֵף עוֹד חִיּוּךְ לַמְגִירָה.
הָיָה הָיְתָה מִשְׁפָּחָה אַחַת שהֲמַחְסָן שֶׁלָהֶם הָיָה קָטָן
הַאָחוֹת לֹא אָמְרָה לַאָח שָׁלוֹם.
הַאָח לא חִבֵּק אֶת הַאָחוֹת.
הַאָב לֹא צָחַק וְהָיָה טָרוּד בעיסוקיו.
הַאִם עָבְדָה כָּל הַיּוֹם ובערב הָיְתָה עייפה.
וְכָּךְ קָרָה שהַמַחְסָן שלהם הִתְרוֹקֵן.
זאת לא היתה מִשְׁפָּחָה רָעָה.
זאת היתה מִשְׁפָּחָה רְגִילָה, שָׁרַק שָׁכְחָה שֶׁאִם לֹא שָׂמִים לֵב, מַחְסָן הַאַהֲבָה קָטֵן.
יוֹתֵר מִדַּי פְּעָמִים בְּמִשְׁפָּחָה הָזו לֹא אָמְרוּ אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ או אוֹתְךָ, לֹא חִבְּקוּ וְלֹא צָחֲקוּ.
בִּמְקוֹם שֶׁנְשִׁיקוֹת יִצְטָרְפוּ לְמַדָּף הַנְשִׁיקוֹת, הוּא הִתְרוֹקֵן.
בִּמְקוֹם שֶׁחִבּוּקִים יִצְטָרְפוּ לְשַׂק הַחִבּוּקִים, הוּא הִתְרוֹקֵן.
בִּמְקוֹם שֶׁחִיּוּכִים יִצְטָרְפוּ למגירת הַחִיּוּכִים, הִיא הִתְּרוֹקְנָּה
וְהֲמַחְסָן שֶׁלָהֶם נוֹתַר רֵיק.
בשבת כֻּלָּם יָשְׁבוּ בַּסָלוֹן וְהָיָה לָהֶם עָצוּב.
עַד שֶׁלְפֶתַע אבָּא דִּבֵּר.
הוּא סִפֵּר לָהֶם שֶׁיֵשׁ אַרְמוֹן רָחוֹק. אַרְמוֹן שֶׁל הַאַהֲבָה.
מִי שֶׁהַמַחְסָן שֶׁלוֹ מִתְרוֹקֵן, יָכוֹל לְחַפֵּשׂ אֶת ארמון הַאַהֲבָה, לָלֶכֶת אֵלָיו
וְשָׁם הוּא יָכוֹל לְמַלֵּא אֶת הַמַחְסָן שֶׁלוֹ.
יֵשׁ שָׁם שׂקים שֶׁל חִבּוּקִים
וְמַדָּפִים שֶׁל נְשִׁיקוֹת
ומגירות שֶׁל חִיּוּכִים.
וְאָז הֵם הֶחְלִיטוּ לָצֶאת לְמַסָּע גָּדוֹל,
לַמַסָּע אֶל הַאַרְמוֹן וכשהם ימצאו אֶת הַאַרְמוֹן הֵם יְמַלְּאוּ אֶת הַמַחְסָן שֶׁלָהֶם.
בְּיוֹם הַרִאשׁוֹן למסע הֵם הִתְעוֹרְרוּ וְכָּרָגִיל לֹא אָמְרוּ בֹּקֶר טוֹב אֶחָד לַשֵׁנִי.
אִמָּא אָרְזָה אוֹכֵל וְשְׁתִיָּה וְכָּעֲסָה כִּי אף-אחד לֹא עָזַר לָהּ.
הֵם הֵחֵלּוּ לָלֶכֶת לְכִּיווּן הַשֶׁמֶשׁ,
לְעֵת עֶרֶב, הֶחְלִיטוּ לַעֲצֹר וְלְהָקִים אֹהֶל.
פתאום אַבָּא הִתְחִיל לָשִׁיר.
לְאַט לְאַט כֻּלָּם הִצְטָרְפוּ אֵלָיו, עַד שֶׁשִׁירָה עַלִּיזָה מילאה את החושך.
בְּבֹקֶר הַיּוֹם הַשֵׁנִי הֵחֵלָּה נוֹשֶׁבֶת רוּחַ קָרָה והחל לרדת גשם.
אַבָּא הבחין בְּמְעָרָה חבויה והם מִהֲרו לרוץ אֶליה.
בּפְנִים הָיָה קַר, ולא היוּ עֵצִים למְדוּרָה.
אַבָּא הִצִּיעַ שֶׁיְחַבְּקוּ אֶחָד אֶת הַשֵׁנִי חָזָק חָזָק.
חום נעים הֵחֵל לְהִתְפַשֵּׁט וכעבור מִסְפָּר דַּקּוֹת שָׁקְעוּ בְּשֵׁנָה.
בְּיוֹם השלישי נִגְלָה לָהֶם יַעַר עָבוֹת.
הֵם נִכְנְסוּ אֶל הַיַעַר וככל שֶׁהֶעֱמִיקוּ הָלַךְ ופחת אור הַשֶׁמֶשׁ.
לִקְרַאת צָהֳרַיִם (אוֹ אוּלַי הָיָה זֶה כְּבָר לַיְלָה) הֶחְלִיטוּ לעצור.
הילדים מצאו גרגירים ועלים מהם הֵכִינו תֵּה ומָרָק.
כשכולם אכלו בשקט עברה אמא בֵּין אֶחָד לַשֵׁנִי וְנָשְׁקָה עַל מצחו.
כְּשֶׁהִתְעוֹרְרוּ הֵם הִמְשִׁיכוּ לִצְעֹד בַּיַעַר בְּעֲלָטָה הַגְּדוֹלָה.
הֵם תָּעוּ בדרכם וְלֹא הָיָה לָהֶם מֻשָּׁג כֵּיצַד לְהַמְשִׁיך.
ואז אַבָּא אמר:
אַתֶּם זוֹכְרִים שׁכשׁרַק יָצָאנוּ לַמַסָּע רַבְנוּ כָּל הַזְמַן, הָיִינוּ עֲסוּקִים אִישׁ בענייניו
וְלֹא הקדשנו זְמַן אֶחָד לַשֵׁנִי?
אוּלָם בזמן שֶׁחָלַף רְאוּ מַה קָרָה:
נִזְכַּרְנוּ כַּמָּה טוֹב לָשִׁיר וְמַה נָעִים מגעו שֶׁל חִבּוּק.
רָאִינוּ כִּי עֶזְרָה הֲדָדִית מחזקת ונְשִׁיקָה קְטַנָּה השִׁיבָה לָנוּ אֶת כוחנו.
קֶרֶן אוֹר חָדְרָה אֶת עלטת הַיַעַר, מְאִירָה שְׁבִיל שנסתר מעיניהם,
הֵם הֵחֵלּוּ פּוֹסְעִים בִּשְׁבִיל שֶׁהָלַךְ וְהִתְרַחֵב עַד שבבת אַחַת הגיחו מְהַיַעַר.
מוּלָם בְּבוֹהק מְסַנְוֵר נִצַּב אַרְמוֹן יְפֵהפֶה.
בְּחָלָל הַאַרְמוֹן ניצבו מַדָּפִים וְעָלֶיהֶם אֲלְפֵי נְשִׁיקוֹת.
ארונות ובהם מגירות עִם חִיּוּכִים.
ובכל פִּנָּה הָיוּ פזורים שקים עִם חִבּוּקִים.
אִמָּא פָּתְחָה אֶת הַתַּרְמִיל וְנִגְּשָׁה לְמַלֵּא אוֹתוֹ בְּנְשִׁיקוֹת.
אוּלָם בַּרֶגַע שֶׁנָגְעָה בַּמַדָּף, נֶעֶלְמוּ הַנְשִׁיקוֹת.
הַיְלָדִים מִהֲרוּ לַאָרוֹן וְפָּתְחוּ מְגִירָה.
אוּלָם בַּרֶגַע שֶׁנָגְעוּ בָּהּ, נֶעֶלְמוּ הֶחִיּוּכִים.
הֵם גילו שכל מַה שֶׁהֵם נוֹגְעִים בּוֹ נֶעֱלַם וְאִי אֶפְשָׁר לָקַחַת כְּלוּם.
הַאִם כָּל הַדֶּרֶךְ שֶׁעָשׂוּ הָיְתָה לְחִנָּם?
הם החזיקו ידיים עַד שנוצר מַעְגָּל, יָד בְּתוֹךְ יָד,
מַעְגָּל שֶׁל אַהֲבָה.
לְפֶתַע הֵבִינוּ שכשהם בְּיַחַד הֵם שְׂמֵחִים
כְּשֶׁהֵם בְּיַחַד הֵם צוֹחֲקִים וְמִתְחַבְּקִים
כְּשֶׁהֵם בְּיַחַד הֵם אוֹהֲבִים.
הֵם לֹא צְרִיכִים אַרְמוֹן וְשָׂדֶה שֶׁל אַהֲבָה.
הֵם מָצְאוּ אֶת הַדֶּרֶךְ לְמַלֵּא אֶת הַמַחְסָן שֶׁלָהֶם בְּעַצְמם.
כְּשֶׁקָמוּ, הִתְחַבְּקוּ וְיָצְאוּ לַדֶּרֶךְ חֲזָרָה,
הַמַחְסָן שֶׁלָהֶם כְּבָר הָיָה מָלֵא.
את הסיפור הזה כתבתי לבתי הבכורה אריאל. מצאתי עצמי מחפש ספר לילדים שיעביר מסר פשוט שכביכול ברור לכל משפחה - להביע אהבה. לפעמים הדבר שחסר לכל אחד מאיתנו הוא להגיד את המובן מאליו, את הברור, לכן כתבתי את הסיפור.
"מחסן של אהבה" מדבר על משפחה ששכחה לחייך, לתת נשיקה, לחבק ולומר - אני אוהב. לכל אחד מאיתנו יש מחסן של אהבה וכולנו, הורים וילדים, חשוב שנדאג לשמור אותו מלא.
אשר לי, שמי אבישי שרלין ואני אב לשתי בנות, אריאל ואביב, ובעל להילה. בעיסוקי אני איש היי-טק.
רוצים לקרוא עוד סיפורים?
