כתבים מצייצים - לכל הציוצים >

ריקי כהן ממליצה: תעשו ילדים!

ותוך כדי היא גם עונה למתקפת הטוקבקיסטים שקראו לה להזדכות על הילדים כי היא אמא פשוט נוראית. מסתבר שאפשר גם לקטר על הילדים וגם לאהוב אותם יותר מהכול

ריקי כהןעדכון אחרון: 05.12.06 , 07:15

שמונה בערב, מוצאי שבת. בן זוגי קורא לי לקום מכיסא המחשב, עליו התיישבתי רק זמן קצר קודם, אחרי יום מפרך. "את חייבת לראות משהו", הוא אומר, ונימת הקול שלו מזניקה אותי לגשת לחדר השינה שלנו. על המיטה שני ילדינו, אשר רגע קודם נאספו אל השינה במתיקות אין קץ, מכונסים בתוכה עמוקות כמו שילדים יודעים, גופם משוחח אח עם אחותו בקרבה שמצמררת אותי. אני עומדת שם דקה ארוכה וביני לבינם אין עור ואין תלאות היום. סימביוזה מוחלטת.

כשהחיים כתבו בשבילי את פרק השנים הכי טובות, כשהם ניסחו ופירקו את מושג האושר עבורי, הם פשוט הציגו את התמונה הזו. יש לי ביום-יום עוד די הרבה תמונות כאלו שמעליהן מתנוססת הכותרת - "שווה הכל".

הדבר הכי חשוב עבורי

בטור הזה אתם רגילים לקרוא טקסטים שמדברים על הקושי, המטלות, הקונפליקטים, ואני מנסה עכשיו לתאר לכם את הצד השני ולגמרי לא בטוחה שאצליח. יש בתיאורים הקטנים של האושר הפרטי שלי משהו חושפני ואינטימי לא פחות מתיאורי הקושי. אולי יותר. ויש בהם כמובן סנטימנטאליות גדושה. סנטימנטאליות לא ממש באופנה עכשיו.

למה אני עושה את זה? כי הגיע הזמן, וכי אני תמיד נדהמת לקרוא בתגובות לטור הזה שרוב המגיבים לוקחים את הדיון שלי על תסכולי ההורות בלי פרופורציות, גווני אמצע ובעיקר, כמה נורא, בלי ההנחה הבסיסית שההורות היא הדבר הכי חשוב עבורי, האתגר הכי גדול בעולם שלי, שאינו עני בשאיפות נוספות, במרכזי עניין אינטנסיביים.

בסדר, כמעט כל הורה יגיד תמיד ובכל מצב, שהילדים הם הדבר הכי חשוב לו בעולם. זה אלמנטרי, אבל אני מנסה לגעת פה במהות שמעבר לתגובה האוטומטית.

מגיב מספר 44

"תגידי, ריקי, מישהו הכריח אותך להיות אימא? הורות זו בחירה!", כתב לי מגיב מספר 44 בטור הקודם. הורות היא אכן בדרך כלל בחירה, ודאי עבורי שעד גיל 32 חשבתי והצהרתי שלא אביא ילדים לעולם, ואז קרו דברים שהובילו אותי למסע פנימי לא קל שבמהלכו החלטתי שאני רוצה ילד או ילדים.

אז איש לא הכריח אותי, כמובן. ההחלטה שלי הגיעה מתוך עצמי, בלי קמצוץ של לחצים זרים, מהחברה או מהמשפחה, ואפילו בלי בן זוג באותה עת. ולמרות הרצון הזה, אני מודה, לא הייתי מוכנה הכרתית לטלטלה שזה יעביר אותי, את האישיות שלי ואת העולם כפי שהכרתי.

יש לי ספק כמה מאיתנו מוכנים לזה באמת, גם כשהם כותבים בטוקבקים שהורות זו בחירה. אחת התופעות החוזרות בתגובות לטור הזה היא של אנשים שעדיין לא הפכו להורים, וכותבים שהוידויים האלו מאוד מפחידים אותם. בצדק, הם מפחידים, אבל הפחד והקושי שיבוא אחר כך אינו סיבה לוותר על ילדים.

זה לא סוד שיש במניעים להביא ילדים לעולם גם אגואיזם. ילדים הם האנטי-טטנוס המופלא ביותר לניכור, לחספוס ולציניות שמנהלים את חיינו בתקופה המטורפת הזו. כשכל העוגנים האחרים שוחררו בים הטורף של החיים, כשהנישואים באים עם תווית תפוגה פוטנציאלית, וגם האהבה שהבטיחו לנו פעם, שלא לדבר על מקום עבודה בטוח. הילדים נשארים הקשר היחיד הנקי ממדידה בלתי פוסקת של ההישגים שלך, לפחות בשנים הראשונות. אומרים לי שזה מתקלקל אחר כך, אבל אני בינתיים לא רוצה לשמוע על זה.

למציאות יש תוכניות משלה

אנשים מספקים כל מיני סיבות כששואלים אותם למה הם רוצים ילדים. הראשונה שבהם היא "דור המשך". אבל השבוע, כשהילד שלי, בקושי בן חמש, שאל אותי "אמא, למה רצית להיות אמא" (באמת, באמת שאל), לא דיברתי איתו על המשכיות הגנים שלי או של העם היהודי. עניתי לו שרציתי ילדים לאהוב אותם, ולתת להם כל מה שאני יכולה, וזה הניח את דעתו, בינתיים.

בספר הילדים החדש והנפלא של דורית רביניאן, "אז איפה הייתי אני", מנסים הורי הילדה נועה להסביר לה שלמרות שלא נוצרה בטרם הרו אותה, היא התקיימה ברצון שלהם, בהשתוקקות שלהם לילדה כמוה, כלומר בדמיון. אצלי לא היו ילדים מדומיינים, וממילא גם אימהותי לא דומיינה, ואולי לכן הטייפון היה גדול כל כך עם הילד הראשון.

אבל גם מי שכן דמיינה איך תהיה האימהות שלה יודעת שלמציאות יש תוכניות משלה והן בדרך כלל ממש לא נראות כמו בסצנות מהסרטים בהם ההורים מכבים את האור באושר נשגב על הילדים המקסימים שנרדמים אחרי סיפור ונשיקה. אבל בין הדמיון האוטופי והשקרי הזה ובין המציאות המורכבת של האימהות שלי, אני מעדיפה את האחרונה. גם כי אלך בגיא המהמורות שלה, היא מלמדת אותי על עצמי, על מהותה של נתינה אמיתית ועל הכוח שלי, הרבה יותר מכל ניסיון אחר שחוויתי.

בכל זאת, לפעמים כל כך נפלא לצפות בהם נרדמים ככה, כמו בתמונה מתחילת הטקסט הזה. כבר אמרתי שזה שווה הכל.

לטורים האחרונים בסדרה: