ויז'ואל/פוטוס
ספר: ציונה, אחות של נפתלי, עושה קקי בסיר
"עד היום אני מרגישה שאני לא מבינה שום דבר על העולם ומתפעלת מהכל", מספרת אלונה פרנקל לאריאנה מלמד, מסבירה למה לנפתלי יש פתאום אחרי שלושים שנה אחות, מגלה מיהו נפתלי במציאות ומספרת איך מנכ"ל המשרד לאיכות הסביבה דרש ממנה לשנות את הסוף של "סיר הסירים"

לא מזמן, כשאלונה פרנקל הלכה לטיול על שפת הים בתל אביב, הגיח לעברה פתאום מאי-בזה "גבר מגודל, חצי עירום, שעיר נורא ומלא קעקועים, אפילו קצת מפחיד כזה", היא אומרת "והוא התנפל עלי בשמחה בקול רם וצעק: 'אלונה פרנקל! אלונה פרנקל! אני מת על 'סיר הסירים'!'.

 

היא מספרת לי את הדברים בטלפון ומצחקקת: אני מאמינה שלא נבהלה באמת, אלא חייכה אליו חיוך ענק, ושהוא ראה מיד עד כמה היא יפה, ואיך היא עדיין מתבוננת בעולם בפליאה ענקית כאילו הכל חדש לה, כאילו היתה עדיין בגובה של נפתלי. או של ציונה.

 

להתראות בים

לפני שנכיר את ציונה, צריך לומר שבני שלושים פלוס, נרגשים כפעוטות ביום הראשון בגן, עדיין מבקשים מאלונה פרנקל חתימה על עותקים מהוהים. חלקם מגדלים דור שני לעשיית צרכים מוסדרת בסיר באמצעות הספר המלבב, המצחיק הזה, שמתוכו יצאה השורה בת האלמוות "שלום קקי, שלום פיפי, אמר נפתלי - להתראות בים, אמרה אמא של נפתלי".

 

שלושים שנה (וקצת, אבל מי סופר) מלאו לרב המכר הגדול ביותר של ספרות הפעוטות העברית, ובאיחור ממש לא מובן יוצאת לאור אצלנו גרסת-הבת שלו. מי שגדל על נפתלי ישמח לשמוע שיש לו אחות, ציונה, שנראית כמעט כמוהו, אבל היא מצויידת בשמלה קטנה ובמין קוקו-צמה סורר שכזה, שלא מצליח לחולל סדר ומשמעת בתלתלי-הפחם השובבים שלה.

 

וגם ציונה מתיישבת על הסיר החדש שלה ומגלה שזה לא פשוט, אבל אחרי כמה נסיונות זה בהחלט אפשרי, וציונה ואמא של ציונה נורא שמחות, והטקסט וגם האיורים נותרו כשהיו בחלוף השנים: יפהפיים ומאירי-עיניים, כתובים בדיוק לגובהו הנכון של הילד שבחיתול. רק שבחיתולים של ימינו כבר אין סיכות.

 

איך אומרים נפתלי בקוריאנית?

"סיר הסירים" הוא רב מכר ענק, ועם הצלחה לא מתווכחים, אלא מנסים לאמוד את היקפה. מתברר שזה לא פשוט. "בארצות הברית נמכרו יותר ממליון עותקים", היא אומרת. באתר של הסוכנות האמריקנית שלה אומרים שיותר מארבעה מליון, כולל ערכות מסודרות עם וידאו, בובות, ספר וסיר מצוייר.

 

הספר תורגם לשפות רבות, ביניהן הונגרית, הולנדית, יפנית וקוריאנית – והיא באמת לא יודעת עד כמה הצליח. "האמת בטח באמצע, איפושהו בין מליון לארבעה, והאמת היא שאני בכלל לא יודעת שום דבר על מספרים. אפילו את לוח הכפל אני לא יודעת. עד היום. ובכל זאת הצלחתי להגיע לגיל שבעים כמעט, אז כנראה שזה לא נורא. אני יכולה להגיד רק שאני אסירת תודה על הספר הזה, כי הוא פרנס אותי ואפשר לי לעשות דברים אחרים שרציתי".

 

"דברים אחרים", הם יותר משלושים ספרי ילדים שכתבה, עשרות רבות של ספרי ילדים שאיירה, ואולי גם "ילדה", האוטוביוגרפיה המדהימה שזיכתה את פרנקל בפרס ספיר, והיא ספר זכרונות-השואה הטוב ביותר שקראתי מעודי. טוב, מפני שבתבונתה, בתפיסת העולם הייחודית שלה, פרנקל לא העמיסה עליו את הבנותיה המאוחרות, אלא צללה לתוך זכרון של מי שהיתה פעם, ילדה קטנה מדי בפולין בזמן הלא-נכון, בעולם מסוכן מדי וכמעט בלי סיכוי לשרוד.

 

ג'ושואה עושה קקי

אבל "סיר הסירים" עשה לה עוד דבר חשוב. "זה הספר הראשון שכתבתי", היא אומרת. "עד אז מעולם לא עלה על דעתי שאני בכלל מסוגלת לכתוב. אולי מפני שהייתי מעורבת מדי בספרות בתור קוראת סקרנית מאד, וגם אף פעם לא חשבתי שאני יודעת עברית די הצורך לכתוב נכון. עובדה, עדיין יש לי שגיאות כתיב ואני בכלל לא מזהה אותן. רק כשאחרים כותבים בשגיאות אני רואה אותן".

 

אז מתברר שלא צריך לדעת את לוח הכפל כדי ליצור ספרות מקסימה לפעוטות, ופרנקל מנסה להסביר מה הפך את "סיר הסירים" לקלסיקה: "קודם כל, הוא היה הראשון מסוגו. עד שכתבתי אותו, התקיים איזה קשר שתיקה סביב פיפי וקקי, וזה במקרה הטוב. הורים רבים מדי נגעלו, אחרים היו נבוכים מעצם הדיבור על הנושא, ובספרות הילדים לא התייחסו לזה בכלל, בוודאי לא כסוג של עונג.

 

"נפתלי – באנגלית קוראים לו ג'ושואה – היה פרצופון כללי כזה, מין אייקון שילדים יכולים לזהות בקלות, ובכוונה לא ציירתי אותו מפורט מדי או מובחן מדי, וגם זה עזר לו להתחבב על הורים וילדים בכל מיני מקומות. היום יש כבר המון ספרי פיפי-קקי, ואני מוכרחה לומר שיש ביניהם גם טובים מאד. ובכל זאת, לשמחתי, עדיין אוהבים את נפתלי".

 

ציונה בכלל לא היתה בראש שלי

אז למה חיכית שלושים שנה עד שיצרת את ציונה?

"ציונה נולדה בארצות הברית. מיד אחרי שנפתלי התחיל להצליח ביקשו שאעשה גרסת בנות, ואני בכלל לא חשבתי שצריך. מה, כל ספר צריך התאמה מגדרית? הרי אין לנו צורך ב'מסיה בובארי', נכון? אבל האמריקנים שכנעו אותי, וכך נוצרה פרודנס, היא ציונה, שבכלל לא היתה בראש שלי כשחשבתי על נפתלי. אולי זה מפני שאני אמא של שני בנים, וכשאני חושבת על ילד, אני חושבת על בן. בכלל לא יודעת איך זה לגדל ילדה".

 

המיתולוגיה יודעת לספר שכתבת את הספר לבנך הבכור כשהיה בגיל החיתולים...

"לא, זה קרה הרבה אחרי זה. הוא כבר היה נער. ואני בכלל לא חושבת על ילדים כשאני כותבת. אני רוצה לחבק את עצמי, ואני רוצה לספר סיפור שיישב טוב בפה כשמקריאים אותו ושיהיה נעים לאוזן ולעין, וזהו. לא חושבת על הספר כמכשיר לפתרון בעיות, ולא חשבתי אז שפיפי וקקי הם בעייה גדולה. אם אני צריכה לשחזר את הגרעין שלו. הוא בכלל קשור לילד של שכנים שהיו לי. ילד נכה, שכבר היה בגיל בית הספר, ויום אחד חזרתי הביתה ובמעלה חדר המדרגות עמדה צחנה, וכשעליתי עוד קומה היא התגברה, והתברר שהילד הזה יושב בתוכה, בלי מפתח לבית, והוא עשה במכנסיים.

 

"לקחתי אותו אלי הביתה, עזרתי לו להתפשט, עשינו אמבטיה, החלפנו בגדים, שתינו שוקו, ואני חושבת שהושבתי אותו מול הטלויזיה, ולא עשינו עניין גדול בכלל. לא הזכרנו את זה אפילו. ואת יודעת מה? זה לא בגלל שהוא ילד. כמי שיודעת עד כמה אנשים זקוקים לחמלה לפעמים, אני יודעת שאין לצורך הזה קשר לגובה או לגיל. גם על מבוגרים אני חומלת".

 

אולי בגלל זה את כותבת נפלא. ואולי זה גם בגלל שהצלחת לשמר את הראייה הילדית שלך, למרות שהילדות עצמה היתה איומה.

"לא יודעת, אבל מה שנכון הוא שעד היום אני מרגישה שאני לא מבינה שום דבר על העולם ומתפעלת מהכל. וכל יום מחדש כשאני רואה משהו שמקסים אותי אני קופצת משמחה ומיד רוצה שכולם יראו ויידעו ויתפעלו – אז אם ראייה ילדית היא חמלה והתפעמות מיופי, אז כן, זה נשאר".

 

והבנה שכשאתה ממש קטן, גם פיפי וקקי הם סיבה להתפעמות.

"אצל ילדים, ודאי. המבוגרים יותר בעייתיים. יש לי בבית קלסרים שלמים של תגובות למשפט 'להתראות בים'. אמרו שזה לא חינוכי, שזה לא יפה, שזה משדר מסרים מעוותים לילדים – אבל לאן הלכו הפיפי והקקי באמת, אם לא לים התיכון? השיא היה כשיום אחד קיבלתי מכתב רשמי עם לוגו של מדינת ישראל ובחתימה של מנכ"ל המשרד לאיכות הסביבה, שפשוט דרש ממני להוציא את המשפט מן הספר. אז כתבתי לו שאם הוא ידאג לים כמו שאני דואגת לספר, אני אשמח להיעתר לבקשתו.

 

"נו, חולפות שנים – ומגיע עוד מכתב! הפעם מזמינים אותי לבריכות החמצון החדשות לראות שהעניין טופל, וכבר הייתי מוכנה לשנות את סוף הספר, ופתאום פרצה מגיפת חולירה והתברר שמקורה בין היתר ביותר מדי פיפי וקקי בים. אז יכול להיות שאמת איננה אסתטית במיוחד או חינוכית, אבל גם לא יפה לשקר לילדים, וכך נשאר המשפט הזה, ואני אוהבת אותו ולא מתיימרת לחנך. חוץ מזה, תמיד טוב להיות קצת אנרכיסטית כשאת מדברת לילדים. העולם שלהם ממילא יותר מדי ממושטר".

 

היית אמא אנרכיסטית?

"הייתי אמא שהילדים שלה ידעו שהם יכולים לסמוך עליה. עד היום הם יודעים. חשבתי אז, אולי עוד לפני שזה היה ידוע להמוני הורים, שצריך תמיד לקיים הבטחות לילדים, וצריך להתכופף כשמדברים אליהם, ואם אני רוצה שיקשיבו לי עדיף גם לחבק, ובכלל צריך לחבק המון וודאי לא לדבר מגבוה: ואף פעם לא הכרחתי אותם לסדר את החדר שלהם. כשזה היה בלתי נסבל, סידרתי בעצמי – ובכל זאת הם גדלו להיות בני אדם יותר מסודרים ממני ויותר מוצלחים ממני".

 

מוח שלא קולט מחמאות

קשה לה לומר דברים טובים על עצמה. זו לא פולניות, זו צרה אחרת: "אני חושבת שבמוח שלי אין קולטנים למחמאות", היא צוחקת, ובאמת הודפת כל נסיון שכזה: כיוון שקראתי את רוב ספרי הילדים שלה בהנאה עצומה, כיוון שכמה מהם מככבים בבית, ובגלל ש"ילדה" עדיין מפליא אותי בעוצמותיו ואיכויותיו, אני מנסה לספר לה שהיא סופרת נפלאה, אבל היא אפילו לא יכולה לקרוא לעצמה "סופרת". "זה לא יושב טוב בפה", היא מתלוננת.

 

קולה הנערי ויופיה לא מסגירים את הגיל. פרץ היצירה האחרון שלה בעברית כולל ארבעה ספרי ילדים שרואים אור ממש יד ביד, בהוצאת שונות. לבד מציונה, יש גם "סבתא של נפתלי בישלה דייסה", ו"סיפור על עיזה וגדיים שבעה" וגם "סיפור על יאיר" של לאה גולדברג שאיירה.

 

סיפורה של העיזה ושבעת הגדיים – אחת מן המעשיות העתיקות ביותר לילדים, בהמון תרבויות – הוא סיפור שאמא שלה סיפרה לה. הספר מוקדש לאמא שהלכה לעולמה, ומובא במלואו גם ב"ילדה". בגרסה המקורית, הגדי השביעי הקטן מסתתר בתוך שעון, מין אורלוגין של פעם.

 

אצל אלונה פרנקל הוא מתחבא בתוך ארון. כן, היא יודעת שזה דומה לארון בו נחבאה מפני זאבי-אדם בזמן מלחמת העולם השניה, הארון שהציל את חייה. עם כל ההתפעמות שבעולם, עם כל חדוות-היופי, היא עדיין יודעת שהעולם הוא מקום מאוד מאוד מסוכן לילדים – וכדי לבלבל אותם עוד יותר, דמותם של הזאבים משתנה מדי פעם.

 

עכשיו, בצורה לא לגמרי מסודרת ומבלי לדעת בכלל מה ייצא לה, היא יושבת לכתוב את "נערה", מין המשך ל"ילדה", שיגולל את סיפור השנים הראשונות בישראל, שהיו "קשות עוד יותר משנות המלחמה, למרות שלא היתה סכנה פיזית. קשות בגלל ההלם של ההגירה ובגלל המודעות שהיתה שם, ולא היתה לי כשהייתי ילדה וקיבלתי את העולם כפשוטו ובלי טענות".

 

היא כותבת לאט, בלי אילוצים של דד-ליין, ובלי תחושה שצריך למהר ולסדר הכל ולספר הכל. ואם תהיתם, אז ההזדקנות מתקבלת דווקא בסדר גמור, אבל, היא אומרת, "למות זה עדיין נראה לי אבסורד. לא יודעת איך אני אתייצב לזה. לא מזמן חלמתי שמוציאים אותי להורג, ובטח בגלל שקראתי יותר מדי על זה, יצא שבחלום זה היה אמור להתרחש בעריפת ראש על גבי בול עץ".

 

ומה עשית בתוך הזוועה הזאת?

"אני חושבת שהתנהגתי בסדר. הנחתי את הראש ולא עשיתי פיפי".

בספר הבא, אני מקווה, תחבק את עצמה שוב.

 

  • סיר הסירים - ילדה, כתבה וצירה: אלונה פרנקל, הוצאת מודן.

 

לכתבות נוספות בסדרה:

 


פרסום ראשון: 18.01.07 , 23:56
    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ספר: ציונה, אחות של נפתלי, עושה קקי בסיר
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ספר ילדים
    סיר הסירים של ציונה
    איור: אלונה פרנקל
    ynet ספיישל
    תמר אלפיה
    נירית צוק
    אלי זוהר ניב
    ליאת קרן
    חיים עמית
    גיל ונטורה
    דני גיל
    דפנה תייר
    ענת לב אדלר
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים