כמה אנחנו באמת מאפשרים לעצמנו לעצור את הנסיעה בכביש המהיר והמטורף של חיינו? אבל רגע, בשביל מה לעצור? ובכן, פשוט כדי להיות קשובים לעצמנו באמת, למה שהגוף משתוקק, למה שהלב כמה, ללא שום מטרה, ללא ציפיות ובלי שום לחץ.
כמה פעמים, אפילו בחופשה המהנה ביותר, התקשינו לעצור כשהמחשבות עולות לגבי כל מה שהספקנו ואנחנו צריכים לעשות כשנחזור מהחופשה? העצירות הקטנות הללו מעולם לא הביאו לנו שינוי גדול. בודדים מצליחים לעצור כשהם ישנים (ללא התמכרות לתרופות), שעה שהמחשבות מוסיפות להטריד כמו במהלך היום.
הבשורה הרעה היא שזה עוד ימשיך וימשיך עד שהם באמת יעצרו עבור עצמם. הבשורה הטובה היא שיותר מאי פעם אפשר כעת לעצור.
העצירה בזמן וירוס הקורונה הייתה עמוקה והכרחית ליצירת שינוי אמיתי, תוך כדי זה שהיה ביטחון כלכלי אפשר היה לשחרר תפיסות של קורבנות והתפכחות שאי אפשר לסמוך על אף אחד באמת כמו על עצמנו, וכשאף מדינה, אף רופא, אף פוליטיקאי ואף גורו לא יודעים מה באמת קורה ולאן זה הולך. העצירה היא עבור כולם, השינוי הוא של כל מה שאי פעם הכרנו כבר כאן - לעצור כדי לגלות שעשייה מתמשכת לא מביאה אותנו בסופו של דבר לשום מקום, לא עבור עצמנו ולא עבור האנושות.
עצירה לא קשורה למה שאנחנו עושים או לא עושים, אלא במצב הוויה פנימי. יותר ויותר אנשים שאלו את עצמם שאלות ומתוך זה רבים לא שבים לעבודה קשה, עוזבים מערכות יחסים ישנות ומעיקות או בוחרים בהם מחדש. אך זו רק ההתחלה.
מידע נוסף בסרטון:
שרונה פומס על להיות קשובים לעצמנו
שרונה פומס, פנג שואי
