מותה של אמי לפני כשנה, והעיסוק במיון וזריקה של חפצים בכמות לא סבירה, הניע אותי לרצות יותר או נכון יותר, הרבה פחות עבור עצמי.
שנים להתמחות בבתים, באנרגיה ובפנג שואי, לשחרר אחיזה ממה שאין בו צורך, ללמד את זה, לייעץ את זה ואז לגלות שעד כמה שהדברים נשמעים פשוטים למדי, הם לא באמת כפי שהם נחווים.
כי בינינו, עד כמה אנחנו באמת משחררים אחיזה רגשית, פיזית, מנטלית ופחדים ממה יהיה?
ואז מצאתי את עצמי בהפתעה גמורה, נחה, מסדרת, ממיינת, מארגנת, מנקה מתנקה בסדר אלוהי בסנכרון מופלא עם כל הפלנטה.
כששבתי לארץ אחרי כשבע שנות מגורים בלונדון, לקחתי איתי משם כל מה שרק אפשר, שלא יחסר. מי היה מאמין שצריך שפע כוסות של יין, ברנדי, ויסקי, קוניאק ואחרות, כשלכל כוס יש את העיצוב שלה? ואני בכלל לא שותה אלכוהול. שפע כוסות חיכו שנים בארון לאירוח יעיל, אך חוץ מפעמים ספורות – כלום, העלו אבק על המדף. הכוסות הן דוגמה כמובן לשאר הכלים שהובאו גם הם – וישבו בנחת על המדפים מחכים לשימוש שלא בא.
החיים המשיכו ונושא הפנג שואי נכנס לחיי עם שפע ספרים, מתנות, קורסים, מזכרות מהמזרח ועוד חפצים. מידי שנה נהגתי לזרוק, למיין ולסדר - כך לפחות חשבתי. עד שהבנתי, ממש בשבועיים האחרונים, שיותר סידרתי וכנראה זרקתי מעט מאוד, אם בכלל.
משנה לשנה רוקנתי ובעיקר הוספתי : ספרים, כתבות, מתנות, מכתבים, כל התמונות שאי פעם צולמתי בכל החופשות עם המשפחה - והשלל גדל ברמות שלא הבחנתי.
ואז הגוף ביקש לנוח שבועיים-שלושה במיטה, ויחד עם זאת לארגן את הבית. האנרגיה שלי אמרה די. והחלה לעבור פינה-פינה בבית, במטבח, בסלון, בחדרי שינה, באמבטיה, בפינות נסתרות. כל אזור בבית התרוקן ובמידת הצורך שבתי אליו להשלמות ולניקוי יסודי ביום למחרת. הכל נעשה מעצמו, אני פשוט הייתי שם בתשוקה וביעילות ומתוך ידיעה שלזה באמת חיכיתי ולזה באמת התכוונתי כל השנים כשלימדתי ויעצתי. למדתי שיש רמות תודעה שונות לניקוי וסדר.
הסידור האלוהי הזה נעשה באופן לא צפוי עבורי בכל שעה ביממה והפעם נטול אחיזה רגשית, מנטלית, פיזית. הגוף לא הרגיש כלום, למשל, כשזרקתי את תמונות ילדותי האהובות והנדירות, נערותי, חתונת הורי ועוד.
שרונה פומסצילום: נוח שחרתוך כדי מיון זיכרונותיי, דברים נתגלו לי בדרך חדשה, וכך מצאתי את עצמי נדחפת לרוקן באינטנסיביות ובריקוד. העברתי הכל לקופסאות, שעברו לשכנה, ששמחה לקבל ולהעביר למי שצריך ולפח הנייר המרכזי שקיבל הכי הרבה.
הסתכלתי על השידה, שרכשתי בחנות עתיקות באנגליה לפני 25 שנים, שנים שקלתי לאן להעביר ובאיזה צבע לצבוע, אבל אז הבנתי שהרומן עם השידה נגמר, כמו כל השאר.
ההרגשה הייתה שכל היקום עצר עבורי וכל האנרגיות משרתות אותי בתהליך הפנימי הזה שנחווה מעצמו. החלק הפיזי היה קל יחסית והמשוואה הייתה פשוטה: חפצים שאני לא צריכה, אני מעבירה ויש מי ששמח לקבל.
החלק ה"מטלטל" היה לקחת 95% מהזיכרונות: תמונות, דיסקים, ספרים, מכתבים ומזכרות מאנשים אהובים, מאמא שלי, תעודות, הערכות, ברכות, היומן שלי שנמצא איתי מגיל 12 ונכתב בהשראת היומן של אנה פרנק ,שנשמר בקפידה ובסוד שנים, מלווה בחוויות תמימות, תשוקות ואכזבות נסתרות - הכל נזרק לפח. השארתי תמונות בודדות למזכרת וזהו.
ואז כשכבר חשבתי שאין יותר מה לזרוק, הגיע שלב אישי ואינטימי הרבה יותר. אחרי שהשלכתי את כל המידע שאספתי משפע קורסים שלמדתי, השארתי לי את שפע המידע שעסק במטאפיסיקה הסינית ואז לפנות בוקר שחררתי את השאר. רוקנתי 80% מהמידע, שפע של חוקים ושיטות וחוברות ודיסקים והשארתי כ20% שאני אוהבת ללמד, בעיקר אסטרולוגיה .
את המידע עם החוקים המתקדמים, זה שנאלצתי לשלם עליו הרבה יותר בשל המומחיות המקצועית שמחתי להשליך לפח. השקל היה כה כבד .פעם המידע הזה שירת אותי, הגן עלי והביא לי הנאה, אך לא עוד. כששבתי לישון הרגשתי התרחבות בריאות, במיינד, בגוף. הזהות הישנה שלי כמו התפוגגה בעיני עצמי ועבורי ואין מאושרת ממני.
נולדתי מחדש כמה פעמים בגלגול הזה, כמו עכשיו. האם אוכל להמליץ לאחרים לעשות את זה או איך לסדר ומה לזרוק? איזו משמעות יש לזה אם התודעה שלו לא שם? שנה חדשה החלה עבורי מבפנים.
שרונה פומס, פנג שואי
