היה זה סתם עוד יום שגרתי כשליז סעדיה (42) יצאה להליכה בפרדס חנה, עיר מגוריה. בקפה השכונתי היא נתקלה בידיד, שישב שם עם חבר נוסף שלו. "עצרתי את ההליכה וניגשתי לומר שלום. למחרת, אותו ידיד התקשר אליי ושאל אותי מה אני חושבת על מוטי, הבחור שהוא ישב איתו בבית הקפה. בדיעבד, הבנתי שהוא שאל במקביל גם את מוטי מה הוא חשב עליי, אבל שנינו לא הבנו באותו הזמן על מה הוא מדבר. זה היה סתם שלום על הדרך שאף אחד מאיתנו לא ייחס לו חשיבות".
אז חשיבות יתרה לא הייתה שם, ובכל זאת השניים התחילו להתכתב בפייסבוק ומשם הם עברו לטלפון. "אני זוכרת שהייתי חולה בדלקת ריאות ולא יכולנו להתראות, אבל המשכנו לדבר. הייתי כבר שנתיים אחרי גירושיי, עיכלתי את משבר הגירושים והייתי פנויה לזוגיות". בחלוף שבוע מוטי דיין (46) הזמין את ליז לצאת למסיבת יום הולדת של חברים שלו. זה היה הדייט הראשון שלהם.
"במשך חודשיים מאותו הרגע לא נפרדנו. עשינו הכול ביחד, כמו זוג", ליז משחזרת בהתרגשות, "אבל משהו עצבן אותי בקשר הזה - בכל פעם כשהיינו פוגשים מישהו חיצוני, מוטי היה אומר שאני ידידה שלו. באחת הפעמים, כשהוא שוב נתן את התשובה הזאת, התרגזתי עליו ממש. באותו הרגע הבנתי שיש לי רגשות אליו. אמרתי לו שאם אני ידידה שלו, אני מבקשת שהוא יפסיק להתקשר אליי, שאין שום סיבה שנדבר כל יום, ושהוא לא יכול לבוא אליי יותר הביתה. התנתקנו ליומיים, ואז מוטי שלח לי הודעה, 'רציתי להגיד לך שאני אוהב אותך'. מאז עברו 14 שנים".
מוטי, למה דאגת לומר שליז היא רק ידידה שלך?
"האמת היא שלא היה לי כוח נפשי גם לזוגיות וגם לגדל את הבנות, זה היה קשה", הוא אומר ומוסיף שהכיר את ליז ארבע שנים אחרי גירושיו, ולפניה היתה לו מערכת יחסים אחת.
עם ליז הצלחת להחזיק 14 שנים. איך אתה מסביר את זה?
"ליז בחורה אמיתית ומצחיקה, אבל יש ימים שאני לא יכול לראות אותה", הוא צוחק.
"לא בחרתי להיות אמא לארבע בנות"
ליז היא אמא לשתי בנות שעובדת כסוכנת מכירות של רהיטי תאורה לבית, ומוטי הוא אב לתאומות בנות 20, והוא עצמאי בתחום הגינות והפרגולות. שניהם גרים בפרדס חנה. כדי לתאר את הזוגיות ביניהם, ליז מבקשת לצטט שורה מהשיר 'שלמים' של עידן רפאל חביב, אותו כתבו אבי אוחיון ועקיבא תורג'מן: "כמה בדרך עברנו, הפכנו להיות שלמים, זה ממש אנחנו, עברנו הרבה קשיים בדרך".
ספרי לי.
"כשהכרנו, התאומות שלו היו בנות שש, והוא היה איתן 7-24. שתי הבנות שלי היו בגילים דומים, והבנות פשוט לא הסתדרו ביניהן. ההתמודדות עם ארבעתן לא הייתה לנו פשוטה, בלשון המעטה. מצאנו את עצמנו מפרידים כוחות בלי הפסקה. הרגשנו כמו יס"מ וימ"ר כל היום".
אוי.
"בקושי הצלחנו לבוא בהרכב מלא למקומות. הרגשנו שזה בלתי אפשרי לצאת עם כולן ביחד מרוב מריבות, וכשיצאנו לחופשה, לא ידענו איך היא תתחיל ואיך היא תיגמר. כל הזמן הלכנו על ביצים, שומרים שלא תתלקח מלחמה. בנוסף, שנינו היינו במצב כלכלי לא פשוט. לא היו לנו אפילו מאה שקלים כדי לצאת למסעדה לבד, וגם רבנו בינינו לא מעט. מה שהחזיק אותנו יחד הוא שלא משנה מה עברנו, תמיד אהבנו זה את זו ושום דבר לא הצליח להפריד בינינו. שרדנו".
"שנינו היינו במצב כלכלי לא פשוט. לא היו לנו אפילו מאה שקלים כדי לצאת למסעדה לבד, וגם רבנו בינינו לא מעט. מה שהחזיק אותנו יחד הוא שלא משנה מה עברנו, תמיד אהבנו זה את זו ושום דבר לא הצליח להפריד בינינו. שרדנו"
איך באמת שרדתם?
"במהלך השנים שמרנו כל הזמן על בתים נפרדים. אף פעם לא עברנו לגור ביחד, זה גם היה בלתי אפשרי, אבל גם זה לא הספיק. יום אחד, בחלוף ארבע שנים ביחד, אמרתי למוטי שאני לא מסוגלת יותר. הרגשתי שעם כל האהבה הגדולה שלי אליו, לא בחרתי להיות אמא לארבע בנות. הייתי כל הזמן מוטרדת ומודאגת מהריב הבא. כל הזמן חשבתי מה יהיה בשבת? מה יקרה עכשיו? הייתי עסוקה כל הזמן בארוחות ערב, במקלחות ובוויכוחים. כל היום היו התעסקויות של מי אמרה מה למי, לא היה לנו שקט. הרגשתי שאני לא יכולה יותר, ונפרדנו".
מוטי: "הכול היה מורכב מאוד. גם אני הרבה פעמים רציתי להרים ידיים. לא היה לי כוח כי גם אני רציתי את השקט שלי. אבל ליז החזיקה אותנו, עד שהיא ויתרה".
קשה.
ליז: "היה לנו קשה מאוד, אבל לא באמת הצלחנו להיפרד, ואחרי חודשיים החלטנו לחזור אבל בתנאים אחרים. הבנו שאנחנו לא חייבים להיפגש כל הזמן בהרכב מלא. לפני כן היינו נפגשים מדי יום אצלי או אצלו, מתקתקים ארוחת ערב ומקלחות. כבר לא הייתה זוגיות, נהייתה איזו רוטינה כזאת והיה לי מאוד קשה, הרגשתי שאין לי את הזמן שלי לבד. לכן כשחזרנו, שמתי את כל הדברים על השולחן ואמרתי למוטי שהבנות שלו והבית שלו – הם שלו, ושהבנות שלי והבית שלי – הם שלי, ושזה לא מובן מאליו שכל יום יש ארבע בנות בבית. ביקשתי ממנו לבדוק איתי מראש בכל פעם כשהוא רוצה לבוא אליי אחרי העבודה, ולוודא שזה מתאים לי. החלטנו למשל שלא נוסעים יותר ברכב אחד כדי למנוע ויכוחים בדרך. ברגע שהייתה הפרדת כוחות, המפגש בין הבנות כבר היה אחר. עם השנים הן גדלו, מוטי למד להיעזר בהוריו ולהשאיר את הבנות קצת איתם, כדי שיהיה לנו זמן לבד לשנינו".
ליז מספרת שלא משנה מה הם עברו, האהבה הגדולה אל מוטי החזיקה אותה בקשר הזה. "בעיניי הוא אדם מיוחד מאוד, אין הרבה אנשים כמוהו. הוא סבלני, מכיל ונדיב, ואף אחד לא יכול היה להכיל אותי חוץ ממנו. אני אנרגטית, קולנית, מלאת נוכחות ונמצאת במרכז העניינים בכל מקום שאני נמצאת. אני האש והוא המים. תמיד אומרים לו שבטוח לא משעמם לו איתי אף פעם. גם רבנו הרבה מאוד במשך השנים. האמת היא שעד היום כשיש ריבים, הם חזקים. אני הדציבלים והרעש בקשר, אני זאת שנובחת ומתעצבנת, יוצאת מהכלים ומנתקת את הטלפון, ומוטי יותר מכיל ורגוע. הוא לא מתרגש ולפעמים אפילו לא עונה".
"אני לא מתייחס בכלל", מוטי מאשר.
"עד היום כשיש ריבים, הם חזקים. אני הדציבלים והרעש בקשר, אני זאת שנובחת ומתעצבנת, יוצאת מהכלים ומנתקת את הטלפון, ומוטי יותר מכיל ורגוע. הוא לא מתרגש ולפעמים אפילו לא עונה"
איך נראית הזוגיות שלכם היום?
ליז: "אנחנו מדברים כל היום בטלפון. אני בספק אם יש זוגות שמדברים כמונו ומשתפים אחד את השנייה בכל דבר. אבל כמה שאנחנו חברים טובים, אנחנו עדיין יכולים להגיע לטונים גבוהים, לא לדבר יומיים ואז לחזור כרגיל".
מה מקפיץ אותך?
"הכול!", צוחקת ליז. "אם מוטי מגיע אליי ישר אחרי העבודה למשל, עם בגדי עבודה, יושב בספה ונרדם, אני יכולה להתפוצץ. בעיניי זאת זוגיות של אנשים שחיים ביחד, אבל אני לא חיה עם גבר בבית".
מה דעתכם באמת לגבי מגורים משותפים?
"שואלים אותנו לא מעט איך אחרי כל כך הרבה שנים, אנחנו עדיין לא גרים ביחד. זה גם לא כלכלי, אבל היום אני מרגישה שאני לא יכולה אחרת. איך חיים ביחד בכלל? זה נראה לי בלתי אפשרי. אני לא רוצה להיות ביחד 7-24 או לישון ביחד כל לילה. אני אוהבת את השקט שלי מאוד. זה גם יוצר געגוע".
המשקעים נותרו מאחור
מוטי וליז משתפים שהם שומרים על יחסים טובים עם הגרושים משני הצדדים. "המשקעים נשארו מאחור, גם הבנות גדלו. אין כבר על מה לריב", אומרת ליז. "אנחנו עושים חגים ביחד, לפעמים הגרוש שלי מגיע אליי לארוחת שישי ולפעמים אנחנו הולכים אליו בשבת, עושים על האש או יושבים ביחד בים".
כשהתחלתם לצאת לא חשבת לעצמך - מה אני צריכה כביכול את התיק הזה?
"בהתחלה ממש לא ידעתי לאן אני נכנסת, אבל כשנכנסתי זה כבר היה מאוחר מדי. אם הייתי יודעת לאן אני נכנסת, חד-משמעית לא הייתי נכנסת לזה. עכשיו זה כבר אבוד, יש רגשות, וכבר עברנו הכול. גם בסביבה שלנו שאלו אותנו למה אנחנו נשארים ביחד. זה היה כל כך מורכב".
עד כמה הסביבה השפיעה?
"היא בהחלט השפיעה. היו הרבה פרידות בדרך. עברנו מהמורות, אבל בכל פעם בחרנו זה בזו מחדש. ניסינו ללכת למקומות אחרים – ותמיד חזרנו בחזרה. היום זה אחרת, יש רק אותנו".
מה הדבק שמחזיק אתכם יחד?
מוטי: "אנחנו פשוט אוהבים האחד את השנייה, האהבה לא נגמרת".
מה למדתם על זוגיות בפרק ב'?
ליז: "בזוגיות בפרק ב' אני מציעה לבדוק אם יש מקום להכיל משפחה נוספת. אם אין מקום כזה, לא להיכנס לשם. אם היה לי את השכל של היום, הרבה דברים הייתי עושה אחרת. מצד שני, למדתי לא לוותר".
מוטי: "בזוגיות כמו שלנו, יש לא מעט נפילות בדרך. צריך הרבה כוח, סבלנות ואמונה הדדית".
