אומרים שהיה פה שמח: לאן היו יוצאים בשנים הראשונות לקום המדינה, כשכמעט ולא היו בתי קפה, מסעדות וברים? בזמן שבימינו, מרבית הדייטים נולדים באפליקציות וברשתות החברתיות, כמעט קשה להאמין שפעם מחזרים היו מתקשרים לביתה של המיועדת, ומשכנעים את אביה לאפשר לה לצאת איתם לאכול פלאפל. חזרנו למנהרת הזמן של החיזור הישראלי, מ"ימי אנו באנו" ועד לתופעת ה"גוסטינג" בטינדר.

שנות ה-50: "הגברים היו צופים בנו רוקדות, מתאהבים ומבקשים חברות"

אברהם וציפורה אסקפה (86,90) מתארים את עולם ההיכרויות בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה כ"פשוט, צנוע ותמים". אברהם, שעלה לארץ לבדו מטורקיה ב-1948, כשהיה בן 16 בלבד, החל כבר אז לבחון את השטח הזוגי ולא רק המדיני: "בתקופה ההיא הכירו בנות זוג דרך קבוצות נוער. אני הגעתי בגיל 18 לקיבוץ גברעם ושם הייתה קבוצת נוער ממרוקו, כך הכרתי את אשתי שהייתה אז בת 14. אנחנו כבר 70 שנה ביחד", הוא מספר בגאווה.

9 צפייה בגלריה
אברהם וציפורה אסקפה בצעירותם
אברהם וציפורה אסקפה בצעירותם
אברהם וציפורה אסקפה בצעירותם. "ידעתי שהיא תהיה אשתי"
(צילום: אלבום משפחתי)

9 צפייה בגלריה
אברהם וציפורה אסקפה
אברהם וציפורה אסקפה
אברהם וציפורה אסקפה בימינו. חגגו לאחרונה 70 שנות זוגיות
(צילום: אלבום משפחתי)

מה קרה בקבוצות הנוער האלה?
"בני נוער היו נפגשים יחד בערבים במועדון, רוקדים, אוכלים ומדברים. ערב אחד, ציפורה נכנסה למועדון ומבטנו הצטלבו. כבר אז ידעתי שהיא תהיה אשתי. חבר הביא אותה לאוהל שלי כדי שנדבר אבל היא לא ידעה לדינו ואני לא ידעתי צרפתית, אז עשיתי לה סימנים עם הידיים שאני רוצה להיות חבר שלה", הוא נזכר ומתפקע מצחוק. "הגברים היו צופים בנו רוקדות", מוסיפה ציפורה. "הם היו מתאהבים ומבקשים מאיתנו חברות. כך היה נהוג".
"ערב אחד, ציפורה נכנסה למועדון ומבטנו הצטלבו. כבר אז ידעתי שהיא תהיה אשתי. חבר הביא אותה לאוהל שלי כדי שנדבר אבל היא לא ידעה לדינו ואני לא ידעתי צרפתית, אז עשיתי לה סימנים עם הידיים שאני רוצה להיות חבר שלה"
אברהם מוסיף שלא היו משפטי פתיחה או חיזור מקדימים, כי הכול היה ענייני, ומסתבר שגם לא ממש היה לאן לצאת: "הייתה זו תקופת הצנע. רוב הדייטים שלנו היו במתבן (אזור של חביות חציר, ס"ק"א) או בבניין בית הקירור, כשהבילוי העיקרי היה ריקודי עם במועדון או לשבת באוהלים ובצריפים שבהם התגוררנו. היום יורדים מיד למקלט", הוא צוחק ורומז כיצד הזמנים השתנו מבחינת המתירנות המינית. לדבריו, עד שההורים הכירו, היה נפגש הזוג לבד ובסתר, ורק לאחר שההורים אישרו זוגות יכלו לצאת בפומבי. "היו מתחתנים יחסית מהר אבל רק אחרי הצבא".

9 צפייה בגלריה
אברהם וציפורה אסקפה
אברהם וציפורה אסקפה
אברהם וציפורה אסקפה. "היום ישר יורדים למקלט"
(צילום: אלבום משפחתי)

שנות ה-60: דייט בדוכן הפלאפל השכונתי

יהושוע אסייג (81) מתל אביב, עלה לארץ ממרוקו בשנת 1962, כשהיה בן 18. הוא מתאר חיים מלאים ותוססים של רומנטיקה והיכרויות: "היינו מכירים בכל מקום - בתנועות הנוער, בעבודה, בלימודים ובמסיבות ריקודים, כשהחיבור היה נוצר באופן אוטומטי. אפשר להגיד שהיו המון בחורות ובלי סוף, וידענו היטב איך לכבוש את ליבן".
להבדיל משנותיה הראשונות של המדינה, אסייג כבר מתאר חיי דייטים מלאים בבתי קולנוע, בתי קפה, הצגות ואפילו בדוכני הפלאפל. "רוב הבחורות נמשכו לגברים ממולחים ובעלי חוש הומור וזה יישאר כך לנצח כי כולם רוצים לשמוח", הוא מספר משועשע. "היו אז בחורות מצרפת, אוסטרליה ואמריקה, ובשבילן לפגוש בחור מרוקאי ממדינה ערבית היה קוריוז. המעמד בסביבה החברתית היה הכול וקדם ליופי ולאינטליגנציה. אני הייתי מדריך אז המון רצו לצאת איתי, אבל לא ידעתי איך לחזר אחר בחורה ישראלית כי הייתה גזענות ואמרו עליי שאני שחור".

9 צפייה בגלריה
יהושוע אסייג
יהושוע אסייג
יהושוע אסייג. התיירות התעניינו בו, הישראליות התגזענו
(צילום: שי לי עוזיאל)

את אשתו, שעלתה לארץ בגיל שלוש מהונגריה, הכיר רק בגיל 28, והוא מתאר זאת כגיל מאוחר מאוד לאותם הימים: "לא נהוג היה להחליף הרבה חברות והיו מתחתנים מוקדם ומהר. אני התחתנתי עם אשתי תוך שלושה חודשים, לא כמו היום שלא מתחתנים בכלל", הוא צוחק.
"היו אז בחורות מצרפת, אוסטרליה ואמריקה, ובשבילן לפגוש בחור מרוקאי היה קוריוז. אני הייתי מדריך אז המון רצו לצאת איתי, אבל לא ידעתי איך לחזר אחר בחורה ישראלית כי הייתה גזענות ואמרו עליי שאני שחור"

שנות ה-70: "היו זורקים הערות כמו 'חתיכונת' או 'ילדונת'"

אבי אבולעפיה (72) מתל אביב מספר שבסבנטיז נהגו להכיר בני זוג פוטנציאליים ב"סגנון קיבוצי", שכלל תנועות נוער או חבורות של חברים שהיו יוצאים יחד לדיסקוטקים ולמועדונים: "ערכו הרבה מסיבות ביתיות וימי הולדת. רקדו לצלילי תקליטים כמו אלביס פרסלי. זה היה הכיף של אותה התקופה". גם אז המצב הסוציו-אקונומי בארץ היה קשה ולא היו הרבה אפשרויות בילוי יקרות: "הכול היה צנוע וכך גם הדייטים. אם היה קצת כסף אז שילמנו לאוטובוסים או למוניות ונסענו לדיזינגוף או לאלנבי, לשבת על ספסל או מקסימום לשתות קפה ולאכול טוסט".
ככל הנראה, משפטי פתיחה עדיין לא התפתחו, אך שריקות והערות – שלא היו עוברות בימינו - בהחלט היו: "היו זורקים לבנות הערות ביניים כמו 'חתיכונת' או 'ילדונת', והן היו מתלהבות מכך, זוקפות צוואר וראש וממשיכות ללכת". הוא מודה שגם אז היו את "הפרחחים שאהבו להשוויץ", אבל רוב הגברים לדעתו דווקא היו רציניים: "היו פחות מערכות יחסים ארוכות לעומת היום. יצאו לתקופה קצרה וסגרו עניין מהר מאוד. מי חשב על קריירה בכלל? הכול היה פשוט. אנשים בנו את עצמם ביחד. לא כמו היום כשמתחתנים מאוחר רק אחרי שיש כבר תואר ומקצוע".
"אנשים יצאו לתקופה קצרה וסגרו עניין מהר מאוד. מי חשב על קריירה בכלל? הכול היה פשוט. אנשים בנו את עצמם ביחד. לא כמו היום, כשמתחתנים מאוחר רק אחרי שיש כבר תואר ומקצוע"
לדבריו, לא היה דבר כזה תופעה של "בררנות יתר": "לא היה 'צ'ק-ליסט'. רובנו הגענו ממשפחות מרובות ילדים וחיינו מהיד לפה. לא הכסף עניין ומי מביא מה, אלא מאיזו משפחה הגעת והאם אתה בחור טוב. היו אהבות תמימות".

9 צפייה בגלריה
אבי אבולעפיה ואשתו
אבי אבולעפיה ואשתו
אבי אבולעפיה ואשתו. "לא היה אז צ'ק-ליסט"
(צילום: אלבום משפחתי)

אהבתו הראשונה של אבי הפכה מהר מאוד לאשתו: "חבר ילדות נתן לי מספר טלפון של בחורה, אז יצאתי החוצה לטלפון הציבורי כדי להתקשר אליה. קבענו להיפגש בגן הפסגה ביפו, התיישבנו על ספסל מול הים, ודיברנו אל תוך הלילה. ומאז הכול היסטוריה", הוא משתף וניכר שסיפור אהבתו עדיין מרגש אותו.

שנות ה-80: "הייתי מביא פרח כמחווה של חיזור"

דני (62), נשוי בשנית מנתיבות, מספר שעולם ההיכרויות באייטיז לעומת ימינו הוא כמו ההבדל בין שמיים לארץ. "פעם אנשים היו עדינים, ביישנים ואיכותיים, אבל יותר מכל - רציניים. לא היה מקובל סתם לצאת עם בחורה. אם יצאת עם בחורה, אז הייתה ציפייה להתחתן ואם הכרת אותה להורים, אז בכלל. לא היה טעם להעביר את הזמן כמו היום", הוא מכריז. "בשנות ה-80 לא היו רשימות מכולות כי לא היו תובנות על החיים. אנשים התחתנו צעירים. כשאני התחתנתי לראשונה בגיל 20, לא באמת ידעתי משהו על עצמי או על העולם".
"הייתי מציע לבחורה שנלך יחד לטייל בים, לראות את הנוף, למשל את ההדרים או המטעים, והייתי מביא פרח כמחווה של חיזור"
לדבריו, עולם ההיכרויות בפריפריה היה שונה מזה של תל אביב, שהייתה ליברלית יותר: "כמעט ולא היו בפריפריה בתי קפה ודיסקוטקים. יצאנו פעם אחת בשבוע, במוצאי יום שבת. בנתיבות היה מרכז עירוני עם קולנוע ולשם הגיעו צעירים מכל המושבים. לבשנו את הבגדים הכי חגיגיים שלנו וחלק מאיתנו שרקו לבחורות", הוא מגחך. "מכל דבר היו עושים מסיבה ומזמינים את כל החבר'ה, דודים ומשפחה.
היו יוצאים לבלות בקבוצות של בנים ומתחילים עם קבוצות של בנות. התביישנו לגשת באופן ישיר, אז היינו מפתחים שיחה חברית ואם היה חיבור, זה היה מתגלגל למשהו רומנטי". הדייטים המועדפים עליו נערכו בחיק הטבע: "הייתי מציע לבחורה שנלך יחד לטייל בים, לראות את הנוף, למשל את ההדרים או המטעים, והייתי מביא פרח כמחווה של חיזור".
גם בשנות ה-80, ברוב המקרים האהבה הראשונה הפכה לזוגיות היחידה: "אם ישבת עם בחורה ודברתם כל הלילה, שם גם עצרת. זה לא כמו היום כשכל יום מתאהבים במישהו אחר. הרוב היו מתחתנים עם החבר הראשון. מה גם שאצלנו לא היה נהוג להרבות במגע, אז תוך כמה חודשים כבר הייתה חתונה".

שנות ה-90: "מי שביקש את הטלפון שלך היה רציני. לא היו משחקים"

רוני לארסן (53) מגבעתיים, מספרת שבתחילת שנות ה-90 הכירו בעיקר במסיבות. "היו מסיבות ענק של מאות משתתפים במועדונים כמו הקוליסאום ובמסיבות חוף. גברים נהגו להתחיל גם ברחוב, ברמזור ובמעבר החצייה. היו מבקשים טלפון ומתחלקים כל החברים בזכירת המספר", היא צוחקת.

9 צפייה בגלריה
רוני לארסן
רוני לארסן
רוני לארסן. "גברים נהגו להתחיל גם ברחוב, ברמזור ובמעבר החצייה"
(צילום: רוני לארסן)

בניגוד להיום, רונית טוענת שבחורים היו מתקשרים כבר למחרת קבלת המספר, ומכיוון שלא היו טלפונים ניידים, השיחות נענו לרוב על ידי כל בני הבית: "היה אז טלפון עם חוט שלא היה אפשר אפילו לקחת לחדר. כולם בבית הקשיבו לשיחות של כולם. לא הייתה פרטיות אלא חקירות תמידיות של 'מי זה היה? מה הוא רוצה?'".
"היה אז טלפון עם חוט שלא היה אפשר אפילו לקחת לחדר. כולם בבית הקשיבו לשיחות של כולם. לא הייתה פרטיות אלא חקירות תמידיות של 'מי זה היה? מה הוא רוצה?'"
לדבריה, לא הייתה פתיחות כמו היום, כשהילדים ואפילו ההורים, במידה והם גם מחפשים זוגיות, מראים זה לזה תמונות של הדייט הפוטנציאלי. ההורים היו עסוקים במשק הבית ובפרנסה. "כשהייתי חיילת הכרתי במסיבה קצין מנורבגיה. כשהוא התקשר אליי הביתה לדבר, אבא שלי ענה לו באנגלית, 'איי קיל יו!", כי הוא לא היה ישראלי'", היא משתנקת מרוב צחוק. "גם לא היו דירות רווקים כמו היום. הייתה דירה קטנה ומשפחה ענפה שגרה בה. היו עושים כיסאות מוזיקליים בחדר - כשהחבר מגיע, האחים יוצאים לסלון ולהיפך".

9 צפייה בגלריה
רוני לארסן
רוני לארסן
רוני לארסן. אבא שלה איים על הבחור הנורבגי כי לא היה יהודי
(צילום: רוני לארסן)

כשאני שואלת מה היו משפטי הפתיחה הנפוצים, היא משיבה: "לא היו כאלו כי הייתה תמימות וישירות. מי שביקש את הטלפון שלך באמת רצה להתקשר אלייך. הגברים היו רציניים וידעו לחזר. הייתה אותנטיות ולא היו משחקים או 'מקבולים'". היא מודה שלאנשים בגילה שנאלצו לחזור לסצנת הפנויים-פנויות של ימינו, קשה מאוד בשל ההבדלים הבין-דוריים: "אנחנו גדלנו בדור תמים וישר. לא הייתה לנו תרבות של שפע וריבוי בחירה. הייתה אמת באוויר ולכן תופעות כמו 'מקבול' ו'גוסטינג' הן תופעות זרות שרק הדורות החדשים חווים. כשהתגרשתי, חשבתי שאני בפארק היורה. הייתי תמימה כמו ילדה בת 12, אבל בסוף למדתי ומצאתי זוגיות נפלאה".

דור המילניום: פריחת הגברים ה"לא רציניים"

עדי ממון (43) מראשון לציון מתארת את סצנת ההיכרויות של תחילת המילניום כהמשכיות של הדור לפניה: "היו יוצאים למועדונים ולמסיבות, והיו גם המון מפגשים חברתיים בבתים. היינו יוצאים כמה חבר'ה שהיו קוראים לחברים אחרים שלהם, וכך הכרנו בני זוג פוטנציאליים".
עדי מסבירה שבאותה התקופה התחילו לצוץ אתרי ההיכרויות הראשונים, בהם ג'יידייט למשל, אבל גם הם עדיין לא היו פופולריים מדי. "יצאתי בעקבות ג'יידייט לדייטים בודדים, אבל כבר אז הרגשתי שלהכיר דרך המסך זה קר ומנוכר, ואילו כשאנשים נפגשים פנים מול פנים הקסם קורה".
"אנחנו גדלנו בדור תמים וישר. לא הייתה לנו תרבות של שפע וריבוי בחירה. הייתה אמת באוויר ולכן תופעות כמו 'מקבול' ו'גוסטינג' הן תופעות זרות שרק הדורות החדשים חווים"
עדי מוסיפה שגם אז, ההורים לא הכירו את בני הזוג עד שחתונה נצפתה באופק: "אנשים היו יוצאים גם הרבה לשטויות. אני כל הזמן חיפשתי את הגבר הרציני ונתקלתי בהרבה גברים שפחות רצו להתחייב. אבל מי שבאמת רצה היה מחזר, ממש כמו שעשו בדורות הקודמים - שולח פרחים, בלונים, קונה מתנות ועושה שלל מחוות רומנטיות".
"אני כל הזמן יצאתי", היא מודה ביושר. "נישקתי הרבה צפרדעים כדי להגיע לנסיך שלי, ואם לא הייתי מעוניינת, דאגתי להרים טלפון בצורה מכבדת ולחתוך, מה שלא קורה היום". לדבריה, בשנות האלפיים כבר היה מקובל לצאת למספר מערכות יחסים עד שמתחתנים, כי אנשים כבר פיתחו לעצמם רשימת מכולת ענפה של דרישות.

2010 - ימינו: "הפחד מהחמצה מנהל אותנו"

יגל לוי (29) מבאר שבע, מרגיש שהדור שלו יושב על קו התפר: "גדלנו בלי טכנולוגיה, אבל מהר מאוד היא תפסה תאוצה והשתלטה על חיינו". לדבריו, השינוי באינטראקציה האישית התרחש לאחר התיכון, כשאפליקציות היכרויות כמו טינדר נכנסו למשחק: "הכול היה חדש, גם הרשתות החברתיות ובמיוחד אינסטגרם, אז שילבנו בין סגנון היכרות אישי למקוון באופן די שווה", הוא מסביר.

9 צפייה בגלריה
יגל לוי
יגל לוי
יגל לוי. "באפליקציות המאצ'ים חסרי משמעות והמשכיות ולא מובילים לדייט"
(צילום: אלבום משפחתי)

ובכל זאת, נדמה כי דבר לא השתנה מאז קום המדינה, כי גם יגל כמו אחרים, עדיין מעדיף את ההיכרות האישית: "נקודת הפתיחה טובה יותר כשנפגשים פנים מול פנים, כי אז מגלים חיבור ומכנה משותף. באפליקציות המאצ'ים חסרי משמעות והמשכיות ולא מובילים לדייט, ועל אחת כמה וכמה לא לקשר רציני".
יגל מאמין כי המגוון הרחב והמדומה של בני זוג פוטנציאליים הוא שמונע מאנשים להתמסד: "פעם בחורות חוו הרבה פחות פניות במעגל החברתי האישי, אז היה להן קל יותר לבחור. היום לעומת זאת יש אלפים ברשתות ובאפליקציות, ונוצרת אשליה של שפע ממנו קשה מאוד להשתחרר. זאת תחושה של FOMO בקיצור (החשש להחמיץ, ס"ק"א)".
"הפחד מהחמצה מנהל אותנו. אם פעם היו נפרדים כי היה גרוע, היום נפרדים כי יכול להיות יותר טוב"
הוא גם מתאר את תופעת המקבול המגונה, שהחלה להיות נפוצה יותר ויותר בעשור האחרון: "יש אנשים שמקבלים הרבה מא'צים ומדברים עם חמישה ולפעמים גם עם 10 בני זוג פוטנציאליים במקביל, ואז קמים בבוקר, שוכחים מהכול ומתחילים לחפש מחדש".
גם "רגליים קרות" הן חלק בלתי נפרד מהסצנה: "ברוב המקרים, כשמישהו מנסה לקחת צעד קדימה אז השני לוקח צעד אחורה. אנשים אוהבים למשוך החלטה עד שזה מאבד את הטעם הטוב". הוא מסכם את סצנת הדייטים בצורה הבאה: "הפחד מהחמצה מנהל אותנו. אם פעם היו נפרדים כי היה גרוע, היום נפרדים כי יכול להיות יותר טוב".
גם ליהי חקאק (23) מאשדוד מתוודה שהדרך העיקרית להכיר היום בני זוג פוטנציאליים היא ברשתות החבריות ובעיקר באינסטגרם. "אם יראו אותי איפשהו, אז לא ייגשו אליי אלא ינסו לאתר אותי באינסטגרם. הייתי מעדיפה שידברו איתי באופן אישי, אבל גברים היום מסתתרים מאחורי המקלדת כדי להימנע מדחייה אישית וכואבת יותר".

9 צפייה בגלריה
ליהי חקאק
ליהי חקאק
ליהי חקאק. גברים מסתתרים מאחורי המקלדת
(צילום: ליהי חקאק)

רוב ההודעות שליהי מקבלת ברשתות הן "היי", אבל לפעמים יש גם הודעות פחות שגרתיות: "אם את פה אז מה נשאר בגן עדן?", כתב לה אחד, אבל זה לא מרשים אותה. "אני לא כל כך עונה להם. מפחיד אותי לצאת עם מישהו זר. גם אם זה במקום ציבורי, עדיין קיים חשש".
"בן אדם נכנס לאפליקציה ותוך 10 דקות שולח הודעה ל-100 בנות. מי רוצה לצאת עם בחור כזה?! גם אם הייתי רוצה, הייתי צריכה לעבוד בזה וזה מייגע"
חרף גילה הצעיר, היא פחות מתחברת לאפליקציות כמו טינדר ובאמבל. הן מרגישות לה כמו גן עדן לטורפים מיניים: "לא התחברתי לשוק הבשר הזה", היא אומרת. "פעם נכנסתי ותוך יום וחצי קיבלתי מעל אלף הודעות ונלחצתי. הרגשתי כמו טרף בקטע מפחיד. וואלה, בן אדם נכנס לאפליקציה ותוך עשר דקות שולח הודעה ל-100 בנות. מי רוצה לצאת עם בחור כזה?! וגם אם הייתי רוצה, הייתי צריכה לעבוד בזה וזה מייגע".
ליהי מזועזעת מההתנהלות השוטפת בתוך הקשרים הקיימים היום: "אנשים ביחד כבר ארבעה חודשים, אבל מבחינתם הם עדיין לא מגדירים את הקשר שלהם. הם קוראים לזה 'יוצאים'. איפה הרצינות? זה ממש פרדוקס הבחירה - הגבר מדפדף בתמונות באפליקציה וחי בסרט שיש לו מלא אופציות, אז הוא לא רוצה להתחייב. מי אמר שכל אלו בכלל רוצות אותך?", היא תוהה בקול רם.
"אנשים לא יודעים שובע. הם רוצים הכול, אז הם מפחדים להתחייב. תראי את הבנות המצליחות והיפות שעדיין רווקות ומשתתפות בריאליטי, זה אומר דרשני על הדור שלנו. זה מלחיץ כי זה יכול לקרות לכולנו. משהו בעולם ההיכרויות של היום פשוט לא עובד טוב", היא מסכמת בתסכול. יש מצב שהיא צודקת.
חג עצמאות שמח!