אנה שילנסקי ואודי מרדכי, שניהם בני 30, היו בני 16 כשאירע האירוע המטלטל ביותר ששינה את חייהם – הפיגוע ב'ברנוער'. אנה נולדה וגדלה ברעננה, אודי הגיע מעפולה. "יצאתי מהארון מול אבא שלי בדיוק באותו שבוע שבו אירע הפיגוע", אומרת אנה. "ביום ראשון נחשפתי מולו ובמוצאי שבת אירע האסון. בשיחה שקיימנו סיפרתי לו שאני הולכת ל'ברנוער' והסברתי לו מה זה. הייתי אז בת 15. הייתי מעורבת ב'איגי', ארגון הנוער הגאה, והיינו מתקבצים בתל אביב, לפעמים סתם לשבת מחוץ למרכז הגאה. ככה גם הכרתי את אודי. ביום הפיגוע היינו אמורים להמשיך משם לשבת עם החבורה שלנו בחוף ירושלים. אודי ואני היינו ממש ביחד באירוע".
אודי: "אני באתי מבית מסורתי. ביסודי הייתי בבית ספר דתי. הכרתי את 'איגי' ואת ה'ברנוער' דרך הפורומים. בהתחלה הייתי מתכתב עם נערים ונערות שהם כמוני, בין היתר גם עם אנה, אחר כך התחלתי לבוא למפגשים. כמובן שזה היה סוד. ההורים שלי לא ידעו שאני נוסע לתל אביב, הם היו בטוחים שאני אצל חברים בעפולה. באותו ערב ספציפי שיקרתי לאמא שלי שאני הולך לחברים. אמרתי לה שאני אשן שם בלילה ואחזור מחר, אבל היא לא הסכימה לי, היה ממש ויכוח. לפני כן היא לא התנגדה, אבל דווקא באותו ערב ספציפי היא סירבה לי, ואחרי שבכל זאת יצאתי, היא עירבה את דודה שלי וביקשה ממנה שתתקשר אליי ותגיד לי לחזור הביתה. נסעתי בכל מקרה, אבל בהרגשה לא טובה.
"קבעתי עם חבר שניפגש בתחנה המרכזית ומשם נלך ברגל ל'ברנוער', שהיה בפינת רוטשילד-נחמני. היה מאוד חם באותו ערב ואני זוכר את עצמי מזיע בטירוף כל הדרך. כשהגענו ראיתי את החברים, את אנה, ובהתחלה עמדנו ודיברנו בחוץ. בסביבות עשר וחצי, עשר דקות לפני שהרוצח נכנס, הייתי צמא ואמרתי להם שאני נכנס להביא לעצמי משהו לשתות. אנה באה איתי, והלכנו לכיוון הבר. ניר שנרצח היה אחראי על הבר, הוא היה מדריך ב'ברנוער'. אני זוכר שביקשתי ממנו כוס תפוזים, הייתי עם הגב לכניסה, ואיך שהוא בא למזוג לי, היה רעש נוראי של בומים. מעוצמת הרעש העיניים שלי נעצמו, אבל אחרי כמה יריות סובבתי את הראש וראיתי מישהו עם מסכה שחורה יורה בכולם, בין היתר גם בי. קיבלתי כדור בבטן, הכדור נכנס שלושה סנטימטרים מתחת ללב ויצא מהגב".
אנה: "אני קפאתי במקום, לא הבנתי מה קורה. אודי פשוט תפס אותי ביד ומשך אותי להתחבא. התחבאנו בחדר צדדי שהיה צמוד לאיפה שעמדנו, הדלתות אליו היו פתוחות. נצמדנו לאחת הפינות של החדר, אודי נשכב, הוא היה פצוע קשה והתחיל להגיד שהוא פצוע אז השתקתי אותו כדי שלא ישמעו אותנו. נצמדתי לקיר, שמענו את מה שהמשיך לקרות, אבל גם כשזה נגמר המשכנו להיות בשקט, כשברקע עדיין נשמעה מוזיקת הרקע שהתנגנה לפני כן. רק אחר כך נסענו לבית החולים".
אודי: "הייתי עם הגב לכניסה, ואיך שהוא בא למזוג לי, היה רעש נוראי של בומים. מעוצמת הרעש העיניים שלי נעצמו, אבל אחרי כמה יריות סובבתי את הראש וראיתי מישהו עם מסכה שחורה יורה בכולם, בין היתר גם בי. קיבלתי כדור בבטן, הכדור נכנס שלושה סנטימטרים מתחת ללב ויצא מהגב"
איך זה מרגיש לחזור לסיפור הנורא הזה ממרחק הזמן?
אנה: "אנחנו כבר קצת מתורגלים בזה. אני אוסיף שאנחנו מצנזרים הרבה ממה שחווינו כשאנחנו מדברים על ה'ברנוער'. יש מראות וזיכרונות מאוד גרפים שנצרבים לך בראש ואתה צריך להמשיך לחיות איתם. אני סבלתי מפלאשבקים במשך כמה שנים. הרבה מאיתנו עדיין עם סיוטים. שנים אחרי כן הרגשתי שיש אקדח שתקוע לי בעורף. שנים ישנתי על הספה כדי שאם הבן אדם הזה יבוא לסיים את העבודה, אז הוא ימצא אותי ראשונה ולא יצטרך לעבור בכל חדרי הבית".
אודי: "אפשר להוסיף שאנה ואני היינו בעצם הכי קרובים פיזית גם לליז וגם לניר, שני הנרצחים. אנה ואני ממש ראינו אותם מקבלים כדור בלב ואחר כך את הגופות שלהם. ממש ראינו את הרצח מול העיניים שלנו. זה מצלק".
אנה: "אנחנו מצנזרים כי אנחנו מפחדים לצלק אנשים אחרים באותה רמה שאנחנו מצולקים. יש גם את המקום של לשמור על הכבוד של ליז וניר ועל הכבוד של המשפחות, לצד הרצון שלנו שההסתכלות על האירוע תהיה פחות פורנוגרפית".
מה זה עשה לחברות ביניכם?
"אחרי האירוע הפסקנו להיות בקשר. רק לפני שנתיים, כשאודי התחיל לעשות את הסרט ופנה אליי, נפגשנו שוב וחודש הקשר. פתאום, איתו, שהוא מצולק באותו אופן כמוני, יכולתי לדבר על מה ששמרתי רק עם עצמי, על מה שמופיע בסיוטים שלי".
אנה: "יש מראות וזיכרונות מאוד גרפים שנצרבים לך בראש ואתה צריך להמשיך לחיות איתם. אני סבלתי מפלאשבקים במשך כמה שנים. הרבה מאיתנו עדיין עם סיוטים. שנים אחרי כן הרגשתי שיש אקדח שתקוע לי בעורף"
שניכם מובילים כעת את טקס הזיכרון שיתקיים היום (ד') במלאת 14 שנים לאירוע הטראומטי.
אנה: "נכון. האירוע יתקיים הלילה בסינמטק בתל אביב. בטקס תדבר איילה כץ, אמא של ניר כץ שנרצח בפיגוע, ויוני בוקס, שנפגע ב'ברנוער' כשהיה בן 13 ונשאר משותק. הוא ישיר שיר שכתב. יהיה גם פאנל בהשתתפות נפגעי האירוע ומי שמלווים אותנו מקצועית. אודי ינחה".
אודי: "במהלך האירוע יוקרן גם הסרט הדוקומנטרי 'בעילום שם', אותו כתבתי וביימתי. הסרט מספר את החוויה שלי כנער ב'ברנוער' ואת הדברים שקרו לאחר מכן".
בימים אלו אתם עובדים על הקמה של ארגון לנפגעי טרור להט"בפובי. תרצו לספר על כך קצת?
אנה: "אני מלווה את ההתארגנות הזאת בשנתיים האחרונות. אנחנו בונים מערך סיוע לנפגעי טרור להט"בופובי, עובדים מול ביטוח לאומי ומשרדים ממשלתיים נוספים כדי לעזור במיצוי הזכויות ובהנגשה של סיוע מותאם. אנחנו גם בונים לובי כדי לקדם חקיקה בנושא. האירוע הלילה הוא גם אירוע התרמה, גם לתמיכה ישירה בנפגעים וגם להקמת העמותה".
3 צפייה בגלריה
אנה שילנסקי ואודי מרדכי, השבוע בסינמטק תל אביב. בונים מערך סיוע לנפגעים
(צילום: אנה שילנסקי)
בכמה נפגעים מדובר?
"ההתארגנות שלנו כוללת את 11 נפגעי ה'ברנוער' ושמונת נפגעי מצעדי הגאווה בירושלים, פצועים משני אירועי הדקירה שהיו שם".
לאיזה תהליך שיקום נדרשתם אחרי הפיגוע?
אנה: "שיקום ארוך ומייגע שעדיין לא נגמר. מיד אחרי הפיגוע הפסקתי ללמוד כי ליוויתי חברים שלנו שהיו מאושפזים במחלקות שונות. בשנים אחר כך הייתי במשבר נפשי עמוק. היה לי קשה למצוא טיפול מתאים למה שעברתי. ההורים שלי מאוד רצו שאלך לטיפול פסיכולוגי, אבל בפועל, כשהגעתי למטפלת וסיפרתי לה על הפיגוע, היא התחילה לבכות ואני הייתי צריכה להרגיע ולנחם אותה".
אודי: "במשך שנים הייתי עסוק בלברוח ובלהדחיק, לאלחש את הכאב. לא טיפלתי בטראומה כמו שצריך, לא נתתי לה את המקום הנדרש כדי להחלים. בעצם, בעקבות האירוע יצאתי מהארון. הבנתי שהמשפחה לא מקבלת אותי וחיכיתי רק לצאת מהבית, לברוח. עברתי לתל אביב והקשר עם ההורים כמעט התנתק. היו לי המון כעסים, הרגשתי שהחיים עוברים לידי. רק לפני שנתיים, כשהתחלתי לעבוד על הסרט שלי, הבנתי שאני חייב לטפל בעצמי, לדבר עם ההורים, לפתור דברים".
איזה סיוע, תמיכה ומענים, קיבלתם מהגורמים השונים?
"עד לפני שנתיים לא קיבלתי שום מענה, לא נפשי, לא כלכלי, לא פיזי, כלום. רק אחרי שהגעתי למצב נפשי מאוד קשה, על גבול האשפוז, הוכרתי כבעל נכות נפשית. עד אז פשוט לא פנה אלינו שום גורם רווחה, וההרגשה הייתה שמבחינת המדינה אנחנו היינו במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון, ולכו תתמודדו עם ההשלכות בעצמכם. זה מכעיס אותי עד היום, ההבנה שזרקו אותנו בלי עזרה. יש פה חוסר צדק מטורף. זאת הסיבה שאנה ואני מקימים מסגרת שתיתן מענים לדברים האלה, כי לא קיים בארץ שום מערך כזה".
אנה: "יש מערכות שמיד מתופעלות ברגע שקורה פיגוע לאומני. אני מדברת על מיצוי זכויות, על עובדת סוציאלית שפוגשת את הנפגעים כבר בבית החולים, אבל נט"ל לא מסכימים לטפל בנפגעי ה'ברנוער', ולא קיבלנו שום ליווי, ברמה שההורים שלי שילמו על האמבולנס. כל העזרה הפסיכולוגית שקיבלתי הייתה במימון ההורים שלי. היו נפגעים שלא הייתה להם דרך לממן טיפול, כולל כאלה שנזרקו מהבית באותו הלילה. אם היינו נפגעי תאונת דרכים שנפגעו בתאונת פגע וברח, היינו מטופלים על ידי קרן של המדינה. המדינה יודעת לקחת אחריות על פיגועים לאומניים ועל תאונות, אבל במקרים של פיגועי טרור להט"בופובים ובמקרים של פשעי שנאה, אין חקיקה ספציפית וזה הופך את החקיקה הקיימת למגבילה ומפלה".
הצלחתם לנהל קשרים זוגיים בשנים שחלפו מאז?
אודי: "לא הייתי מעולם בזוגיות. זה בכלל לא היה בראש שלי, הייתי במרדף של הישרדות ובמצב נפשי לא טוב, הייתה גם תחושת קורבנות, מה שלא ממש מאפשר לך לנהל זוגיות. רק לאחרונה אני יותר פתוח לזה, יש יותר דייטים. כיום אני רוצה זוגיות, בטח. אני רוצה גם ילדים ומשפחה".
אנה: "הזוגיות הבריאה והארוכה, הראשונה שלי, הגיעה רק אחרי שעברתי תהליך שיקום. כמו שאודי אומר, לא היה לזה מקום לפני כן. אני חושבת שזה תקף להרבה אנשים שהם מתמודדי נפש".
אנה: "הזוגיות הבריאה והארוכה, הראשונה שלי, הגיעה רק אחרי שעברתי תהליך שיקום. כמו שאודי אומר, לא היה לזה מקום לפני כן. אני חושבת שזה תקף להרבה אנשים שהם מתמודדי נפש"
לאחרונה אנחנו עדים ליותר ויותר תקיפות של להט"ב. איך אתם מרגישים כשאתם נחשפים למקרים הללו?
אנה: "בשבת האחרונה, בדרך להפגנה בקפלן, עם דגל גאווה גדול, הייתי צריכה ממש להדוף קבוצת גברים שצעדה לכיווני בניסיון לאיים, זה היה ברמה שהייתי צריכה להכות מישהו עם הדגל כדי להרחיק אותו ממני. לא חשבתי שהמקרה הזה מצריך דיווח, כי הוא כל כך נמוך במדרג בהשוואה לעלייה המטורפת במקרים להט"בופובים, אבל יש תחושה שהדם שלנו הותר. באווירה שיש כרגע, עם הממשלה הנוכחית, הקהילה חייבת להתגייס ולדאוג לנפגעים, גם של העבר וגם לאלה שמגיעים עכשיו".
14 שנים אחרי והפיגוע עדיין לא פוענח, הרוצח לא נתפס. כמה זה מתסכל?
אודי: "זה לא כל כך מעסיק אותי ביום-יום, אבל כשאני שומע על מקרים שהצליחו לפענח מקרי רצח אחרי עשרות שנים, זה מעודד. אני יודע שהמשטרה עשתה הרבה, אבל יכול להיות שהיא לא עשתה לא מספיק".
אנה: "אני חושבת שזאת פנטזיה יפה, אבל אני לא מאמינה שזה יקרה".
אודי: "את לא חושבת שימצאו אותו?"
אנה: "לא. אם זה לא קרה עד עכשיו אז אני לא חושבת שזה יקרה. בכל מקרה, זה כבר לא ישפיע על החיים שלי. לדעתי, כבר פחות חשוב לשאול מי הרוצח, יותר חשוב לשאול איך אנחנו יכולים לסייע לנפגעים, ועוד יותר חשוב - איך למנוע את הרצח הבא".
אירע "זוכרות את העבר - נלחמות על העתיד" יתקיים הערב ב-20:00, בסינמטק תל אביב. הכניסה חינם בהרשמה מראש באתר פסטיבל הקולנוע הגאה.
