בשיתוף עברית
השם וַאיֶיט ספּיקס נחת בתיבת הדואר הנכנס שלי כמו סטירה מצלצלת. הכול חזר אלי: שיחת הטלפון המרסקת, התדהמה, מראה גופתו הקפואה של אחי בשממה הארקטית.
סגרתי את המחשב והדבקתי חיוך רפה על שפתי. לא יעלה על הדעת לפרוץ בבכי באוניברסיטה. האֵבֶל שמור לסוף היום, לבקבוק המרלו הלילי, לדירתי החשוכה, להתעוררות על הספה עם שחר מול האור הכחול של הטלוויזיה המלטף את גופי הדואב.
לא, ברגע זה משימתי היתה להתמקד בפניה הרעננות והלהוטות של הדוקטורנטית שלי, שהפצירה בי לאשר לה סמסטר בטיבט, לצאת לפרויקט בכפר קטנטן עמוק בהימלאיה שאליו אפשר להגיע אך ורק דרך מעברים הרריים בוגדניים, ברגל, אולי על גב יאק, וכל זאת כדי לפענח שפה שהתגלתה זה עתה. כשהקשבתי לתחינתה הנרגשת – וניסיתי לרסן את לבי הדוהר – הציפה אותי הבושה הוותיקה המוכרת.
הרי המקום המפחיד ביותר שיצאתי לבצע בו תצפיות הוא בית קברות מקומי, כדי לפענח מעט אנגלית עתיקה החרוטה על מצבת אבן מתפוררת. וגם אז הקפדתי ללכת באור יום, כי המתים הפחידו אותי, אפילו כשהם מתחת לאדמה. סקרנותי בנוגע למקום מסוים או לשפה מסוימת ולדובריה מעולם לא הצליחה לגבור על הדחף לומר לא. בתואנה של התנגשות בלוחות הזמנים סירבתי לצאת לשליחות מעולה של סמסטר בהרי האנדים בפרו במטרה לחקור קיפּוּ, או "קשרי דיבור" – חוטי כותנה באורכים שונים שנקשרים לחבל הנישא מכפר לכפר על ידי שליחים ושכל שינוי בתצורתם מבטא עובדות מנהליות שונות: מסים ששולמו או נצברו; לידות ומיתות; הודעות על רעב, בצורת, יבולים מאכזבים, מגפות וכן הלאה. אפילו ויתרתי על הזדמנות של פעם בחיים לפענח שפה שנחרטה במערות לוֹנגיוֹאוּ בצ'וּג'ואו שבסין.
למה?
חרדה: מהזן המשתק. אני כבולה לַמוכּר, לַבטוח, למה שנתפס בעיני כבטוח. אני מתפקדת כמו אדם נורמלי רק בקומץ מקומות: בדירה שלי, ברוב אתרי הקמפוס – חוץ מאצטדיון הפוטבול, יותר מדי שטח פתוח – במכולת, בבית האבות של אבי. בנסיעה הראשונה שלי לסניף החדש, העצום והנוצץ של הוֹל פוּדס – אחרי שהרגעתי את עצמי מראש במינון כפול של כדורים – ציפור התעופפה מהגג. מאותו רגע לא הצלחתי להשתחרר מהמחשבה, מתי היא תעוט עלי ותנקר לי את העיניים? מעולם לא חזרתי לשם.
למרבה האירוניה, הכוח לאשר או לסכל את נסיעות המחקר של הסטודנטים שלי היה בידי, כאילו היו לי הכלים להעריך סיכונים או את היכולת לעמוד בהם. וכעת התבוננתי בעיניה הבורקות של הבחורה היושבת מולי, אחת הסטודנטיות האהובות עלי, ומשכתי זמן עם כמה שאלות תפלות על מטרותיה המחקריות כדי לנסות לספוג קמצוץ מהנורמליות הקסומה שהיא ניחנה בה. לשווא. אישרתי את נסיעתה לטיבט ושאלתי את עצמי, איך היא תופסת אותי, בעצם? ידעתי שהיא מחבבת אותי - אבל מה היה הנפנוף האגבי בידה העטויה צמידי כסף כשקמה ללכת, מה היה המבט הזה בעיניה! יכולתי להישבע שזיהיתי שם זיק של רחמים, של בוז. כאילו היא ידעה את סודי: המנחה שלי היא נוכלת.
אני בלשנית. אני שולטת לא רע בגרמנית וברוב השפות הרומאניות, ויש לי פינה חמה בלב לשפות מתות: לטינית, סנסקריט, יוונית עתיקה. אבל שפות שנכחדו – נורדית עתיקה ודנית עתיקה – הן שמרגשות אותי יותר מכול.
שפות מגלות לנו מה זה אומר להיות אנושיים. התשוקה שיבינו אותנו היא קמאית. אנחנו מסמנים סימנים על הדף, מברברים רצפים של צלילים, ואז, באורח פלא, מסכימים בינינו שלשרבוטים ולהברות האלה יש משמעות, וכל זאת כדי שנוכל לגעת זה בזה באופן מדויק. בסנסקריט יש שישים ותשע מילים לאהבה, החל מהאהבה הייחודית של אם טרייה לתינוקהּ וכלה באהבה נכזבת, אבל יש בה פי שניים מילים לאֵבל. האהובה עלי היא סוֹקָפָּראיאנה, שפירושה, "מי ששיקע את עצמו כל-כולו בעצב". נחמה משונה יש במילה הזאת, היא עדינה על לשוני.
אף שמילים באו לי בקלות, את הדפוסים שהיו לי ממש מול העיניים דווקא הרביתי להחמיץ. העובדה שהאקס שלי באמת רוצה להיפרד לא התחוורה לי עד שמסמכי הגירושים הוגשו. העובדה שאבא שלי עובר מזקנה פשוטה לחולי קשה, לסרטן ריאות, ושהוא לא יהיה פה עוד הרבה זמן, לא נקלטה אצלי עד שהתחלתי לארוז את בית ילדותי ומצאתי את עצמי על הברכיים, בוכה, מוצפת בדוֹלוֹר רֶפֶּנטינוֹ, התקף פתאומי של כאב. ההכרה הלופתת בכך שאחי התאום, אנדי – האדם הקרוב אלי ביותר בעולם כולו, התרחק ממני במשך חודשים הכתה בי רק אחרי מותו, והבליחה ברגעים הגרועים ביותר: בזמן שהרציתי מול אודיטוריום עמוס סטודנטים, בשיחה עם הדיקן במסדרון. וכשהן באו, הדקירות הנפשיות הפתאומיות האכזריות האלה, הייתי עוצמת עיניים או פונה להשתעל, ואומרת לעצמי שוב ושוב, סוֹקָפָּראיאנה, סוֹקָפָּראיאנה, עד שהצלחתי לדבר שנית.
יותר מכול הרגשתי בטוחה במשרד שלי, לבד עם הספרים, התרשימים, הרוּנוֹת, קטעי הטקסט העתיקים. וכשפענחתי קטע משפה – אפילו מילה אחת! – הריגוש שבהבנה הרטיט את עמוד השדרה שלי. המרחק ביני לבין אדם אחר נמחק, ולו לרגע קט. כאילו מישהו דיבר אלי, רק אלי.
במשך עשרים שנה שאבתי די כוח מרגעי הקשר החולפים האלה, אבל עם הזמן הם איבדו מהילתם. התגליות הפרטיות האלה הפסיקו להזין אותי, לחמם אותי כבעבר. כמהתי לקרבה רבה יותר ללב האדם. לא דרך מילים – על אף כל מה שהן חושפות, על אף גאוניותן – אלא דרך העולם החי.
באותו ערב בשמונה בדיוק, סוף שעות הקבלה, קמתי ונעלתי את הדלת. זקפתי גב, החלקתי את החצאית והתיישבתי שוב. מבעד לחלון הטילה שמש אוגוסט חסרת הרחמים צללים ארוכים על הדשא מוכה היובש של החצר המרכזית.
פתחתי את המייל שלי. שורת הנושא היתה ריקה, אבל ואייט לא היה אחד שמבזבז זמן על נימוסים. ראשי הלם מתשישות אחרי יום פגישות של סוף הקיץ, ולא היה לי שום חשק לדיבורים של פרופ' ספיקס על אחי, על זיכרונותיו היפים מימיו כמנחה של אנדי באוניברסיטה, או אפילו על משהו מצחיק שהוא אמר או עשה בשנה שהם בילו יחד על הקרח.
שקלתי למחוק את המייל בלי לקרוא אותו, אבל קצות אצבעותי עקצצו פתאום. משהו אמר לי, אל תעשי את זה. ובכל זאת המשכתי להתנגד לפתיחת המייל עד שידיעה אפלה כלשהי, שנבעה מבסיס עמוד השדרה שלי, הזהירה אותי שההתעלמות מהמייל תהיה טעות נוראית.
מאת: Wyatt.Speeks@ArcticGreenlandScience.org
אל: VChesterfield@Brookview.edu
הֵיי ואל, אני מקווה שאת בסדר, עד כמה שאפשר. משהו קרה פה. מצאנו גופה בתוך הקרח בקרחון 35A. ילדה. הצלחנו לחתוך את הקרח והבאנו אותה למתחם. ואל, היא הפשירה בחיים. אל תבקשי ממני להסביר איך כי אני לא יכול. היא בת שמונה או תשע, לדעתי. והיא מדברת פחות או יותר בלי הפסקה, אבל בשפה שאף פעם לא שמעתי. אפילו פּיטאק, שמביא לנו אספקה מקאנאק, לא מבין אותה, והוא מדבר אינוּקְטוּן. גם ג'ין אובדת עצות, אז אנחנו פשוט דואגים להאכיל אותה ולהנהן הרבה ולנסות להבין מה עושים הלאה.
אני מצרף פה את אחת ההקלטות שלה. אולי תצליחי להבין מה היא אומרת? את המומחית. תנסי ותתקשרי אלי ברגע שתוכלי. ובבקשה אל תספרי על זה לאף אחד.
ואייט
קובץ ה־MP3 ריצד על המסך כמו קו רקיע עירוני. הילדה הפשירה בחיים?
זיעה בצבצה על מצחי אף על פי שהמזגן פעל בעוצמה. קמתי, ניגשתי לחלון, התיישבתי שוב. הבטתי בשעון: מוקדם מדי לכדור. לגמתי בבת אחת את שארית הקפה הקר שבספל, פתחתי את מגירת המסמכים שלי, הוצאת בקבוק אמרטו ומילאתי חצי כוס. האלכוהול המתוק והחם מילא במהירות את קיבתי הריקה. הקהה את הפינות החדות.
חשבתי על כל הפעמים שניגנתי את קולו של אנדי במוחי בחמשת החודשים האחרונים, על איך שבזמן שהתנגן כך, הוא עדיין היה חי בשבילי. זיכרונות שלנו כילדים, רודפים זה אחרי זה ברחבי הבית שמול האגם בצפון מדינת ניו יורק, בחולצות שעדיין היו לחות מהשחייה. או מכורבלים עם הכלבה האהובה שלנו פרידה, משחקים רביעיות ומונופול בזמן שההורים שלנו לוגמים קוקטיילים שקירבו ביניהם ועשו אותם שמחים: הבזק נדיר של אושר בנישואיהם המתפוררים. התנחמנו בזה וחלקנו את האשליה שאם רק נהיה טובים מספיק, הם יישארו יחד.
לאט-לאט הייתי עוברת על התמונות, מרשה לעצמי "להרגיש הכול", כמו שהפסיכיאטר שלי הנחה אותי. התאבלתי על כל חולצה ונעל, מסרתי או זרקתי את בגדיו ואת חפציו, אם כי היו כמה שלא יכולתי להיפרד מהם, בייחוד הציורים שלו. המקום הנוסף היחיד שהוא חי בו היה בטלפון שלי: תריסר הודעות שמורות נותרו שם.
ועכשיו הבהב על המסך באדום חץ ההפעלה של קטע האודיו. האצבע שלי רעדה מעל כפתור ההשמעה. ייצבתי אותה ולחצתי.
האגרוף הראשון לבטן היה הבהלה בקול הילדי הגבוה והמתוק הזה, קול שעורר בי את הדחף לחבק את הילדה חזק, אף על פי שלא היה אפשר להבין מילה ממה שאמרה. הכאב המפוחד במילים הזרות לחלוטין הלך והתעצם במהלך ההקלטה בת עשרים ושמונה השניות, כאילו היא מתחננת למשהו. ניסיתי לדמיין את הילדה הזאת לכודה בקרח, לדמיין אילו זוועות הביאו אותה לשם.
השמעתי את ההקלטה שוב.
איזו שפה זאת?
מובן שגרינלנדית מערבית היתה הניחוש הראשון שלי, אבל לא זיהיתי שום מִתאם. זאת גם לא היתה דנית – דנים התיישבו בגרינלנד – אבל לא, זה היה כמו דנית שהכניסו לבלנדר יחד עם מה, פינית אולי? גם זה לא היה מדויק, בעצם. התנועות היו ארוכות מדי, הטעם על ההברה האחרונה. ברור שזאת גם לא היתה נורווגית, והיא היתה מקוטעת וקופצנית מכדי להיות שוודית. טענתי קובץ של נורדית עתיקה, שפת הוויקינגים, והאזנתי לה לצד קולה הרוטט של הילדה. הניגון היה דומה במקומות אחדים, אבל לא הצלחתי למצוא אפילו מילה אחת זהה. השפה הזאת היתה חדשה לגמרי בשבילי.
הייתי אובדת עצות.
האזנתי שוב.
ושוב.
פני התלהטו. רכנתי קרוב כל כך אל הטלפון עד שהבל פי עִרפּל את הצג, כאילו הסמיכות תעזור.
שום דבר – הדבר היחיד שהבנתי היה הרגש המתפרץ.
נשענתי לאחור. ניסיתי להיזכר בכל מה שאני יודעת מבחינה לשונית על המקום שוואייט נמצא בו – שאנדי מת בו.
שלושה דיאלקטים עיקריים של גרינלנדית דוברו בגרינלנד: גרינלנדית מערבית, גרינלנדית מזרחית ואינוקטון, שרק כאלף איש דיברו כשפת אם. בזמן הדוקטורט ריתקה אותי התרבות הזאת, המורכבת מעור, גידים ועצמות בעלי חיים, מאבן, שלג וקרח, אבל בסופו של דבר פניתי לכיוון כללי יותר. פענחתי שפות במהירות – בהינתן הֶקשר ורמזים מספיקים.
קמתי ופסעתי הלוך ושוב בחדר עם המשקה ביד. בפועל, לא הייתי חייבת לעשות שום דבר. יכולתי להעמיד פנים שבכלל לא פתחתי את המייל הזה. להתעלם מהשיחות של ואייט. רציתי רק להתחפר בבית ולהתחבא שם עם האלכוהול שלי והאומללות שלי ולא לצאת לְעולם.
אם רק לא הייתי שומעת את הקול שלה! הייתי יכולה לשכוח מכל הסיפור הזה. אבל אפילו אחרי שההקלטה הסתיימה, עדיין שמעתי אותה בראש, הרגשתי את הצליל, את הרטט הגבוה בלסת שלי. התקשורת עם ואייט, אף שהתרחשה רק במייל, הציפה אותי מחדש בכל האימה לגבי מה שקרה לאנדי, אבל מי הילדה הזאת? ולמה לא לשלוח תמונה או וידיאו – יש משהו שהוא לא רוצה שאני אראה? הסתובבתי ובחנתי את ארבעת כותלי עולמי הקטן. הפוסטרים, מדפי הספרים, הקישוטים חסרי הערך ואפילו התארים והפרסים הממוסגרים – כל הפריטים האלה, המוכרים עד כאב, היו מנחמים ומבחילים בעת ובעונה אחת. זאת בסך הכול שיחת טלפון, ואל, אמרתי לעצמי. נו בחייך, את מסוגלת לעשות את זה.
הורדתי בלגימה אחת את מה שנשאר מהאמרטו והרמתי את השפופרת כדי להתקשר לוואייט המחכה בצד השני של העולם, מול חופה הצפון-מערבי של גרינלנד, בתחנת מחקר האקלים שלו באי טארארמיוּט, שֵם המיתרגם ל"ארץ הצללים". ברגע ששמעתי את הצלצול המשונה של השיחה הבינלאומית, כף ידי כבר היתה חלקלקה מזיעה. אם לא מעונן מדי והאנטנה לא נתלשה על ידי הרוחות הבלתי פוסקות שמנשבות במהירות של שמונים קילומטרים לשעה, שיחת הלוויין תתחבר, ואז כבר לא תהיה דרך חזרה.
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"הסודות שהקרח שומר", אריקה פרנזיק, תרגום: תומר בן אהרון, הוצאה לאור: הוצאת הכורסא, 336 עמודים.
בשיתוף עברית
