הקביעה שלפיה "התקשורת שמאלנית" מלווה את מדינת ישראל מראשיתה וממילא דומה שהייתה פה תמיד, ממש כמו התלונות על הלחות בתל אביב. אלא שיש באמירה הזו נקודת עיוורון נפוצה שאותה יש להאיר: התקשורת הכללית/החילונית/מיינסטרימית אולי נוטה לליברליזם (לא מספיק לטעמי), אבל היא פשוט לא היחידה שפועלת בישראל. המגזר החרדי – להזכירכם, כ-1.3 מיליון בני אדם שמתבטאים בייצוג של 18 חברי כנסת - מדפיס וקורא יותר עיתונים מהחילוני, מאזין לשתי תחנות רדיו חוקיות (שהחליפו עשרות פיראטיות), גולש בשפע של אתרי אינטרנט וצורך עוד כלי תקשורת שלחילונים אין, כגון קווי נייעס (חדשות ובידור בהאזנה טלפונית) ופשקווילים (כרזות רחוב). וזה לפני תעשיית קולנוע שמגלגלת הון מפתיע בהיקפו. התקשורת החרדית היא תעשייה ענקית שכל כולה ימנית למהדרין, בלי זכר ל"צד השני" או אפילו ניסיון איזון למראית עין. דוגמאות?
היומון החסידי "המודיע" יוצא לאור מ-1950 ונשלט על ידי עושי דברו של הרבי מגור, יעקב אריה אלתר, אדם שהונו מוערך בכחצי מיליארד שקל. העיתון מוביל קו שמרני וימני מובהק, ולא פעם מכנה את הציבור החילוני במפורש "אויבים", אפילו בטקסט של עורכים בכירים בעיתון. הביטו בטקסט בתמונה להלן, שנכתב על ידי בכיר ב"המודיע", יצחק מתתיהו טננבוים, בהקשר של ההתנגדות החילונית להופעה חסידית בהפרדה מגדרית בעפולה:
השבועון הפופולרי "בקהילה", מיסודו של דודי זילברשלג (אבא של מלך), נחשב דווקא ליברלי יחסית למגזר, ואף התמודד בעבר עם קמפיינים של רבנים נגדו. במה חטא? הוא קידם, רחמנא לצלן, לימודי אנגלית. אבל במוסף האקטואלי אין לעורכיו כל בעיה להכניס טקסטים לעגניים ומבזים נגד פוליטיקאים שנואים, נחשו מאיזה מחנה. בגיליון שיצא יומיים לאחר סבב הבחירות בספטמבר 2019, למשל, הוגדר אביגדור ליברמן "אוכל השרצים מנוקדים", ועל יאיר לפיד נכתב ש"עצם קיומו בפוליטיקה הישראלית הוא בדיחה אחת גדולה". מדובר בדוגמאות בודדות – ועדינות – בלבד.
ומה עם היחס להפיכה המשפטית? בפברואר 2023 כתב עורך "בקהילה" שלמה קוק: "ישראל היא מדינה של גיהינום… מדינה חילונית שגם אם החלום הימני אודות פסקת ההתגברות יתגשם, מערכת המשפט החילונית תמשיך להרים יד בתורת משה". באותו טור כתב קוק שהגיוס לצה"ל וימי הזיכרון והעצמאות הם בגדר חזיר טרף עבור החרדים, אלא שבעת שהוא משוחח על כך עם חילונים הוא משקר להם כדי להחזיר אותם בתשובה, וגם מתוך עצלנות, חנפנות וחשש מפגיעה ברגשות.
כשאני נוסע באוטו הרדיו שלי מכוון לרוב לאחת מתחנות הרדיו החרדיות, "קול ברמה" או "קול חי". יום השידורים משובץ בהמון אקטואליה, וכמו שאני משמיע בהרצאה שלי (לינק למטה) - אי אפשר לטעות בכיוון הפוליטי. באופן מובהק, שאין לו אח ורע בתקשורת המיינסטרימית, מתבטאים השדרנים בחריפות כלפי אנשי שמאל – או ימין שלטעמם אינם ימניים מספיק - ותוקפים בלשון שלעתים היא ארסית באופן קיצוני. בתקופת ההצבעות על חוק הלאום אמר השדרן יקי אדמקר ב"קול ברמה" שיש להכין רשימות שחורות של כל מי שמתנגדים לחוק הלאום, "ובעיקר אנשי השמאל והאופוזיציה, כדי שנדע את זה גם לשנים הבאות". ניתן להאזין כאן:
דיון ב"קול ברמה" על מבקרי חוק הלאום
(צילום: shutterstock)
בעבר נטה צרכן התקשורת החילוני לחשוב שהדרך להבין אם גוף תקשורת מסוים הוא ימני או שמאלני היא לפי יחסו לפלסטינים. באופן מעורר השתוממות, שלא לומר מצמרר, הפלסטינים כמעט לא קיימים בדיווחי האקטואליה בתקשורת החרדית. בואו ניקח לדוגמא שתי כתבות שהופיעו החודש בעיתון "הדרך". מדובר בעיתון שהוא דה-פקטו של אריה דרעי. לש"ס דווקא היה פעם עיתון, "יום ליום", שהוקם בפקודת הרב עובדיה יוסף עוד ב-1993. המו"ל הראשון שלו היה ההסתדרות, אבל ברבות השנים קנתה אותו… אישה. כן, אשת עסקים חרדית ומוכשרת בשם נעמה עידן העזה לעשות את הצעד הזה. חרף ניסיונות הידברות עם דרעי, הוא התנער, התאמץ ותוך כמה חודשים הקים לעצמו את "הדרך".
החודש התפרסמה שם כתבה תחת הכותרת "בכירי הביטחון, הפנים והאוצר נגד הקפאת תקציבים למגזר הערבי". בכתבה מוזכרים שישה יהודים שונים, כולל פירוט דעותיהם המגוונת, ואף לא ערבי אחד. בעמוד הבא מופיע דיווח על אותו ליל שבת בו אלישע ירד וידידיו רעו את צאנם בכפר הפלסטיני בורקה, שהסתיים במות תושב מקומי ובפציעתו של נער גבעות. הערבים מכונים "פורעים", המתנחלים "מתיישבים", והגרסה היחידה בכתבה היא של האחרונים.
רותם מלנקיצילום: ענר גריןאם בכלל, ערבים מוזכרים בהקשרים של אלימות. אך העמדה לגביהם כל כך ברורה עד שכלי התקשורת החרדיים לא משקיעים בהם בעלבונות כפי שמשקיעים בלפיד, בני גנץ או אהוד ברק (את מרב מיכאלי לא מרבים להזכיר כי היא אישה). איפה כן מוזכרים ערבים בתקשורת החרדית? באופן מעניין, דווקא באזורי הפרפראות: בקומיקס לילדים ובסיפורי צדיקים. שם הערבי הוא תמיד גוי טיפש ואלים, נוכל ערמומי שמנסה ולא מצליח לגבור על חוכמתו הכבירה של היהודי. סופו שהוא משתחווה בפני היהודי ומודה בתבוסתו. הנה דוגמה:
השיח הרווח בישראל כמעט לא מפקפק בטענה שכלי התקשורת המיינסטרימיים מעצבים את דעת הקהל, מטים אותה שמאלה, מהנדסים את התודעה וגונבים את דעתם של הצרכנים. ההנחה הזאת מתעלמת לחלוטין מבועת התקשורת החרדית, שמתווכת את המציאות לציבור ענק שלעיתים כלל לא חשוף לדעות אחרות, לנרטיבים אחרים ולעובדות פשוטות. וזה לפני שדיברנו על התקשורת הימנית "האורגנית", מישראל היום ועד מקור ראשון, מערוץ 14 דרך גלי ישראל ועד ערוץ 7, וכמובן הבולטות הגוברת והולכת של אישי תקשורת ימנים במובהק בשפיץ של מערכות החדשות של חדשות 12, התאגיד וחדשות 13.
הציבור החילוני שהתחיל להתעורר השנה חייב ללמוד את החברה החרדית. היא המגזר המשפיע והמאורגן בישראל, שמכריע בחירות, שלאורך עשורים אוחז בפטור ממס הדם, שבעבודה נמרצת ועיקשת החזיר בתשובה כ-10 מנדטים של חילונים (ובעקיפין עוד לפחות 10 מנדטים של המשפחות שהקימו), שמצליח פעם אחר פעם לנהל את חייהם של החילונים בכל כך הרבה תחומים. השער הנגיש ביותר להכיר דרכו את המגזר נמצא בתקשורת החרדית.
- רותם מלנקי הוא חוקר החברה החרדית, מרצה אודותיה ומדריך סיורים בבני ברק. מידע על הרצאתו הקרובה אפשר למצוא כאן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
