יש לי חבר שגדל איתי. ילדות שלמה העברנו בכדורגל. בימים בוערים, במגרש הפרוץ לשמש שבבית הספר הדרים בראשל"צ, חיכו לנו מים רותחים בברזיות. הטעם שלהם היה לפי תוצאת המשחק. אם ניצחנו, היו הכי טעימים בעולם. מדי פעם, בכל אופן, כשאני כותב כאן על ענייני המחאה וזה, אליהו - זה השם שלו - כותב לי: "אני בוכה עליך", "אני מתפלל עליך", דברים קשים כאלה. בא לי להגיד לו שלא ייקח לאישי. שאני והוא זה מעבר למהומת האלוהים שבחוץ. אבל אין לזה הרבה סיכוי. הוא עמוק בסיפור המשפטי והמשטרי הזה. והאמת שגם אני. לקחו אותנו, את כולנו, לאישי. לקחו זה המנהיגים שלנו. אלה שבחרנו בהם בקלפי ואנחנו משלמים להם, בכסף ובריאות, כדי שיעשו טוב - אבל עושים זוועה. האינטרסים הקטנים שלהם מחלחלים עמוק בינינו ומאלצים אותנו לתפוס צד. לנקוט עמדה.
ברבות מהסוגיות קשה לתפוס עמדה. למשל, כי הן סוחבות למקום העדתי. אבל מה לעשות שהתערבבנו מאז שהסבים וההורים שלנו עלו לישראל. רובנו לא לגמרי יודעים להגדיר את עצמנו. הילדים שלנו בכלל. למשל, כי הן סוחבות למקום הדתי. אבל איכשהו, אם כל מיני פרשני אלוהים שמסתובבים במסדרונות הכנסת ובמסדרונות חיינו יפסיקו לפרש, יש לי תחושה שהדת היפה בעולם תדע דווקא לחבר, לאחד, לשמח, לנחם ברגעים קשים. להתנהג יפה לזר, כמו שכתוב בה. לראות אדם לפני אדמה.
קשה לתפוס עמדה כי למשל, כי הן סוחבות לימין ולשמאל, רק שבכאוס הפוליטי סביבנו, כשהפוליטיקאים עצמם מדלגים מסיעה לסיעה בעקבות האינטרס - חוץ מהקיצוניים בשוליים - למילים "ימין" ו"שמאל" אין משמעות, מלבד אותם רגעים שבהם משתמשים בהן כגנאי, או סתם כעמודה מתייגת בגרף שסופרת את כאבינו כמנדטים. למשל, כי אלה שלמעלה מדברים בשנאה יוקדת על פריבילגים, רק שאיכשהו את הפריבילגיות שהם מדברים עליהן עם קצף מהפה, רובנו לא פוגשים ביום-יום. פוגשים רק יוקר מחיה וייאוש וחוסר ביטחון ומחדלים שלא מטפלים בהם.
ובסוף, כמה שאני מסתכל, ברקע, מאחורי כל הסוגיות הדרמטיות שמעסיקות את כולנו ושעליהן מתווכחים בלי סוף, לא עומדים שיקולים כמו טובת הציבור. אלא סתם נסיבות זרות. כאלה שלא קשורות אליי ואל אליהו. לא לי ולא לו יש מקורב בטבריה שבוער לנו לעשות אותו ראש עיר; לא אני ולא אליהו בפרנויה שיוציאו אותנו לנבצרות; לשנינו אין בית משפט שצריך לכופף בגלל איזה כתב אישום; אין לנו ממשלה שאנחנו חייבים להחזיק בכוח.
ליאור בן עמייובל חןאין לנו את הדברים האלה. ככה שאני לא רואה באופק, וגם אחרי האופק, משהו שאמור להיכנס באמת בינינו. לא רואה פוליטיקאים שמגלגלים מהפכות ממחשבה על עתיד ילדינו, עד ששווה שאני והוא נשכח את מי שאנחנו. שנינו. תגידו את זה לאליהו. בזמן האחרון הוא שולח לי הודעות מוקלטות, כל הודעה פודקאסט, עד שההקשבה אובדת. וגם אני, לא צריך להיתמם, בטח עליתי לו מזמן על העצבים.
פעם, כששיחקנו כדורגל, הוא ידע למצוא אותי על המגרש בעיניים עצומות. בלי להרים ראש היה נותן פס שמגיע אליי מבין אלף. זאת הייתה ההבנה בינינו. ועכשיו, כשסביבנו ערפל שפיזרו אנשים שלא קשורים אלינו, הוא לא מצליח לראות אותי. והאמת שגם אני לא אותו. בברזיות המגרש בהדרים, זה שעד היום פרוץ לשמש, המים עדיין רותחים. הטעם שלהם הוא של הפסד.
- ליאור בן עמי הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 00:00, 17.08.23
