פרנסואה מיטראן היה נשיא צרפתי נערץ. במשך שנים ניסו חוקרים ואסטרטגים לפענח מה סוד הקסם של האיש יפה התואר, שנולד בכפר הקטן ג'רנק ושלט למשך תקופה ארוכה ביותר: 14 שנה. התשובה שהעלו החוקרים הייתה שכאיש ספר, חובב אמנות ואוכל גורמה, הוא גרם לצרפתים לרצות להיות בדיוק כמוהו: אינטלקטואל, קוסם של מילים נשגבות, כזה שפלירטט עם הסופרת והמחזאית פרנסואז סאגאן, ותמיד עם חיוך מסוים על פניו. הצבעה עבור מנהיג היא בדרך כלל תוצאה של רגש, ומיטראן הסעיר את הצרפתים.
צרפת היא לא ארה"ב, אבל בעת האחרונה נשמעת בקרב ליברלים אמריקנים השאלה למה בערוגות שלהם לא צמח סוג של מיטראן? ברק אובמה היה הכי קרוב לכך: מה שקרה לצרפתים עם מיטראן קרה להם איתו. אובמה ידע לתת את האוצר היקר מכל שצריך לפזר מנהיג: תקווה. אלא שאמריקה החשוכה, חצי ארה"ב, ראתה בו תאונה, ומכאן הייתה קצרה הדרך לבחור בנשיא שהוא היפוכו הגמור: איש בעל שיער צהוב כמו תירס, ופה גדול לקלל.
גם הרגש שעורר דונלד טראמפ הסעיר את האמריקנים, את מחציתם. הם אהבו את התמהיל: מוקיון, נואף, מתריס, אמן הצעקות ומחולל שנאת האחר. צרפת שאפה עם מיטראן למדינת בון-טון. אמריקה, לפחות חציה, הלכה שבי בצעדים של כת אחרי מחולל הכאוס, אביר האופל של שפת הביבים.
עתה ניצבת ארה"ב בפני שוקת שבורה. המעצמה הגדולה בעולם לא מצליחה להצמיח מתוכה מנהיג בעל שיעור קומה: גם בצד הדמוקרטי, גם בצד הרפובליקני. ג'ו ביידן הוא איש חביב, מנוסה, שוחר טוב, אבל הוא לא מטאור ועיקר עתידו מאחוריו. הוא מתחזק את אמריקה, אך לא מוביל אותה עם חזון. גם המפלגה הרפובליקנית לא הצליחה להצמיח מנהיג בעל שיעור קומה שיאמר לטראמפ בקול גדול: עד כאן.
על פי הסקרים, טראמפ זוכה לפופולריות של 58 אחוזים במפלגתו, דבר שיכול בהחלט להבטיח לו את המינוי למועמד לנשיאות מטעמם. כתבי האישום שהוגשו נגדו הפכו להיות תפאורה גרנדיוזית עבורו לניהול הקמפיין: כשהצטלם בתא המעצר באטלנטה הוא שלח לעדשה את מבט ההתרסה הגדולה. כמעט כל המתמודדים מולו אמרו שגם אם הוא יורשע באחת העבירות, ובכל זאת ייבחר, הם יתמכו בו. הם עדיין מבועתים מפניו.
ארה"ב, שהייתה פעם נהדרת, שומעת את קולות הנפילה של עצמה. מביטה באדם שהיה נשיא ורוצה לחזור, שמוכן לבצע פיגוע בדמוקרטיה לא רק כי הוא רוצה כסף או כבוד, אלא בשל תכונתו הנרקיסיסטית שמונעת ממנו כל אפשרות לקבל את העובדה הפשוטה שהוא לוזר. על כך מלחמתו.
אורלי אזולאיאמריקה העצומה לא הצליחה להעמיד לבחירה מנהיגים עם ניצוץ של נשגבות. מישהו בשיעור קומתו של אובמה הדמוקרט, או רונלד רייגן הרפובליקני (עם כל ההסתייגויות). קל לומר שהטובים לא רוצים ללכת לפוליטיקה; שאמריקה מורכבת מ-90 אחוזים של אנשים נבערים, שנשענים על עשרה אחוז אינטלקטואלים, מדענים, פורצי דרך בתחומם שנושאים את המעצמה קדימה על כתפיהם ולא רוצים לטבול ידיהם ברפש.
אפשר גם להסתכל על זה קצת אחרת: הטובים לא באים לקחת את המושכות, כי בדכדוך שירד על המעצמה, התחושה היא שממילא הכל אבוד. קצת כמו אצלנו.
- אורלי אזולאי היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 00:00, 28.08.23
