שלושה שבועות עברו מאז חרב עליהם עולמם, והכאב קשה מנשוא. תושבי העוטף שהתפנו מפוזרים בין בתי המלון והקיבוצים ברחבי הארץ, עטופים בחום ואהבה ובמי שדואג לכל מה שצריך. אנשים טובים מכל הארץ שהתגייסו לעזרה ומנסים להקל במעט על התחושה שהם פליטים בארצם. נכון, חלקם ישובו אחרי המלחמה לבתים שעזבו בשדרות, אופקים ובמושבים וקיבוצים שלא נפגעו. אבל לתושבי בארי, כפר עזה, נחל עוז, ניר עוז, נתיב העשרה והמקומות האחרים שנפגעו קשה אין אפילו בית לחזור אליו. הקהילה מפורקת, ומתוך הכאב העצום הם מנסים להתחיל לאסוף את השברים. ובינתיים מבתי המלון הם יוצאים להלוויות עם לב שבור לרסיסים וחוזרים בערב. לחלקם אין דבר מלבד הבגדים והחפצים שאירגנו המתנדבים.
אבל בתוך כל הכאב הזה אפשר לראות גם את התקווה מבצבצת. כמו עלה ירוק קטן שמציץ מבעד לרגבי האדמה החומים. חברי בארי במלון בים המלח כבר חילקו ביניהם תפקידים, וכך גם חברי כפר עזה במלון בשפיים. במלון כפר המכבייה כבר נכנסו לשגרה שכוללת לימודים והפעלות לילדים. בערב מגיעים האמנים ועוזרים עוד קצת ללב שהתכווץ באימה להיפתח. כי בסוף, כמו בשיר של יסמין מועלם שלא מפסיק להתנגן, "בסוף יהיה טוב, הפרחים ישובו לפרוח, תראה שיהיה טוב, גם מתוך החושך יידלק אור".
