במשך שנים התייחסו לזה כאל השחתה של המרחב הציבורי ואת מי שתפס ספריי צבע וריסס על הקירות הגדירו לא פעם כאנרכיסט או סתם פורע חוק. אבל מאז המלחמה סיבוב בדרום תל אביב, בפלורנטין או באזור קריית המלאכה מוכיח ללא ספק שמדובר באומנות הכי רלוונטית שיש. הקירות מתפקעים מעבודות חתרניות, משעשעות, עבודות מחאה ועבודות הנצחה בפרץ יצירתיות שקשה לתאר במילים. הקירות של תל־אביב מדברים ומספרים את סיפור הכאב, האובדן, הגבורה ואפשר למצוא עליהם גם קצת הומור בימים הקשים האלה.
מיכל פיסצקי דוד, אומנית גרפיטי שמתחילה להעביר סיורי השראה בצל המלחמה דרך מינהלת עיר עולם ותיירות - עמותה מטעם עיריית תל אביב, נפעמת בכל פעם שהיא יוצאת לרחוב. "אומנות הרחוב מגיבה למלחמה כמו שהיא לא הגיבה לאף משבר שהיה אי פעם. גם לא בקורונה. אתה לא מזהה את פלורנטין והכל אומנות רחוב שקשורה למלחמה. יש פה מין קתרזיס. אנשים רוצים לצאת ולנשום אבל מצד שני יש דיכאון ורגשות אשם ואנשים לא מבלים. אנשים כל הזמן מתנצלים שהם חיים", היא אומרת.
ובאמת סיור ברחובות דרום העיר מספר את הסיפור של השבועות האחרונים. אנשים נעמדים ליד היצירות, חלקן קטנות ואינטימיות, שיר כאב שבחר אמן עלום שם לכתוב על אחד הקירות, או ציורי קיר ענקיים כמו הציור שעשו חבורת גרפיטיול ובו מופיעים ארבעה גיבורים: עמית מן הפרמדיקית של בארי, ענר שפירא שהצליח לתפוס שבעה רימונים שנזרקו לתוך המיגונית שבה הסתתרו ולזרוק אותם החוצה, והציל חיים של רבים, או בן שמעוני שניצל מהמסיבה וחזר כמה פעמים להציל עוד ועוד צעירים עד שנרצח, ועווד דראושה, אזרח ערבי ישראלי, נהג אמבולנס שבזמן המתקפה נכנס להציל פצועים עד שנרצח. ופתאום האומנות מרגישה רלוונטית, לא מנותקת מהתקופה.
"זה לא רק ברחוב, יש תחושה שכלל עולם האומנות גועש וכולם מחפשים דרך להתבטא. זה בדיוק כמו שכולם מחפשים איפה להתנדב. עבור האומנים היצירה זו הדרך להתבטא"
"זו יצירה שקורית עכשיו ורלוונטית למה שאנשים חווים. אנשים מדברים על היצירות שהם רואים ויש בזה משהו מחובר לחיים שלנו. אבל זה לא רק ברחוב, יש תחושה שכלל עולם האומנות גועש וכולם מחפשים דרך להתבטא. זה בדיוק כמו שכולם מחפשים איפה להתנדב. עבור האומנים היצירה זו הדרך להתבטא", אומרת פיסצקי דוד.
אחת התופעות היא שפלורנטין התמלאה בגרפיטי שהם בעצם מודעות אבל. אנשים התחברו לסיפורים של הנופלים וההרוגים והרגישו צורך לכתוב את שמותיהם על הקירות ולהנציח אותם. "בעיתון מודעת אבל שורדת יום אבל על הקיר זה יכול להישאר שנים, גם כי קשה לי להאמין שמישהו ימחק את זה. אחד הגרפיטי הזה, שאפילו עוד אין מונח שמתאר אותו, הוא של מנוחה חולתי. אישה מכיסופים שהייתה יחד עם בעלה בבית והוא הצליח להתחבא בממ"ד וניצל והיא נשרפה בחיים. או הגרפיטי של רוני אשל, התצפתינתית שרק אחרי חודש זיהו את גופתה. אומני רחוב התחברו לסיפורים, התחברו לכאב ולאבל העצום ויצאו לרחובות להנציח את השמות, וזה דבר מדהים".
אחת התופעות הבולטות היא השירים שאנשים מרגישים צורך לכתוב על הקירות. יש אומנית שנקראת מריה הקדושה וכתבה את השיר 'אסון מהלך': "זה לא מחדל זה פשע מאורגן, צירוף מקרים מתוכנן". יש פה מחאה פוליטית על קירות תל אביב.
עוד ציור מדהים הוא של "החייל והילדה" שציירו שני אומנים שהם סיפור בפני עצמו - רותם זמיר ויובל פלר, שהם חיילים ואומני צבא. יובל היא מדימונה והתחילה לצייר בתיכון והיא מחזיקה בתואר "אמנית גרפיטי צבאית", הצבא גייס אותה בתור אומנית גרפיטי והיא מציירת בבסיסים. עצם התפקיד מעניין ואפילו הצבא מכיר בזה כמשהו שיכול לעודד חיילים. למעשה לאחרונה הצבא הוציא קולות קוראים לאומני גרפיטי לבוא לבסיסים לצייר כדי לעודד את החיילים. עבודות רבות מוקדשות לחטופים כמובן ובדרך לקריית המלאכה יש שני רחובות מלאים במחווה לילדים החטופים בעזה. כל אומן קיבל שם של ילד מהחטופים וצייר בהשראתו.
13 צפייה בגלריה
"free pink" - פינק הוא הכינוי של ענבר היימן אמנית גרפיטי שנחטפה לעזה
(צילום: מיכל פיסצקי דוד)
אחת העבודות הכי גדולות היא של רומן ואנדריי, שני אומנים מאשקלון שעשו עבודה מטורפת, אחת הגדולות מבין עבודות שנעשו בהשראת המלחמה ונקראת דונט פאניק. אפילו סופרמן בפאניקה ממה שקרה פה ב-7 באוקטובר.
אחת מהאומניות שהביאו זווית אחרת על המלחמה היא אלינוי קיסלוב. "כשהתחילה המלחמה הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו. הייתי בהלם בימים הראשונים והיה בי המון כעס על המצב. הרגשתי שאני חייבת להוציא את זה איכשהו ומבחינתי זה גרפיטי. יש לנו קבוצה של אומניות שנקראת גרפיטיול. אנחנו עושות גרפיטי יחד וכתבתי בקבוצה מי רוצה לבוא איתי וחשבתי לעשות משהו מחאתי, לרסס על המחדל והכאב, אבל אחת הבנות אמרה שיש כל כך הרבה כעס ואשמה ברשתות ואולי כדאי דווקא להרים את המורל ולשמח אנשים. וחשבנו מה בשיא החושך יכול לתת טיפה אור ונזכרנו ברחל מאופקים. לא היה לנו הרבה זמן והיינו עם הספריי עלינו, ומצאנו ברשת איור של בחור אוטיסט בשם דניאל עמית שהוא ממש מוכשר. יצרתי איתו קשר והוא אישר לנו להשתמש בציור וזה מה שעשינו והתגובות היו מדהימות. אנשים יצאו מהבית וזיהו את רחל מאופקים וחלק הביאו צבעים מהבית והתחילו לעזור. אפילו שוטרים עצרו וכשהבינו מה אנחנו עושות אמרו 'כל הכבוד'. הזיה. סיטואציה שאם היית אומר לי לפני הייתי אומרת לך שזה לא יכול להיות. זה התפרסם ברשתות ופתאום קיבלנו מלא רעיונות ומחמאות והתחלנו להבין את הכוח של הציורים האלה במלחמה. הצענו לאנשים לצייר איתנו והגיעו משפחות לבוא ולפרוק".
"יש הרבה שמתעסקים בחטופים ואנחנו מרגישות שיש צורך דחוף להעלות את המורל ובזה אנחנו מתעסקות. אנחנו רוצות להביא את הסיפורים של הגיבורים"
לדבריה, התחילו לפנות אליהם המון משפחות של נופלים שביקשו להנציח את הבנים וגם משפחות חטופים, אבל הן מעדיפות להתעסק בגיבורים. "יש הרבה שמתעסקים בחטופים ואנחנו מרגישות שיש צורך דחוף להעלות את המורל ובזה אנחנו מתעסקות. אנחנו רוצות להביא את הסיפורים של הגיבורים". לאט-לאט התגבשה סביב אלינוי קבוצה של אומנים, בעיקר נשים שהחלו לפעול יחד. "אנחנו נקראים גרפיטיול ואנחנו עובדים יחד ומתפרנסים מהסיורים. אם למישהי יש רעיון לגרפיטי היא משתפת ושואלת מי רוצה להצטרף ואנחנו יוצאים בחבורות לעשות גרפיטי יחד".
לגרפיטי האחרון שציירו בשבוע שעבר הן בחרו כאמור את ארבעת הגיבורים: עמית מן, ענר שפירא בן שמעוני ועווד דראושה וחיברו את זה לציור קיר של האמן דדה בנדיד, שסימן ההיכר שלו הוא דימויים של פלסטרים. דדה אישר לאלינוי לצייר על הציור שלו והשילוב בין שתי היצירות יוצר משהו חדש ונפלא. "הסיפורים של הגיבורים האלה הם לא סבירים. הם על־אנושיים. אני רוצה שאנשים יעצרו וישאלו מה הסיפור מאחוריהם. הם נרצחו אבל הם נתנו חיים לאנשים אחרים. ענר שתפס רימונים וזרק אותם, עמית הפרמדיקית שהצילה חיים או בן ועווד שחזרו שוב ושוב לתופת כדי להציל אנשים", אומרת אלינוי.
