מכירים את אלה שלא אוהבים להגיד "אמרתי לכם", או לפחות מציינים שהם לא אוהבים לומר זאת לפני שהם אומרים זאת? אז אני לא כזה. אני אוהב לומר "אמרתי לכם". זה לא קורה לי הרבה, לרוב אין לי הזדמנויות, אבל כשזה קורה, אני חוגג את החיים. אז בנושא משפט נתניהו, חברים, חד־משמעית אמרתי לכם. כתבתי פה חזור וכתוב שהמציאות איננה קוטבית והרבה יותר מורכבת מכפי שמתנגדיו ותומכיו של נתניהו סבורים. הרי המדינה נחלקה לאלה שחשבו שהתיקים תפורים ולאלה שחשבו שיש פה רק הרשעות בטוחות – והנה, מתברר שיכול להיות מצב ביניים, מציאות מורכבת: השופטים רומזים שאולי יהיו הרשעות אבל לא בכל; שהיו התנהגויות שנראות לכאורה פליליות מצד נתניהו, אבל הייתה גם להיטות יתר מצד הפרקליטות. בסוף, כל מי שהחליט בראשית הדרך להיצמד לאחת הקבוצות, פיספס שוב את האמת של החיים, שהיא כמעט תמיד יותר מורכבת ומעניינת מהפרשנות האינטרסנטית והחד־צדדית שרבים מעניקים לה.
וכדי לחגוג את ניצחון האמת המורכבת – אמנם ניצחון ביניים קטן, אבל בכל זאת משהו – הצטרפו אליי למסע רוחני פסיכולוגי קצר, שהתעורר בי בעקבות הסרט התיעודי על ארנולד שוורצנגר בנטפליקס ושיר יפה במיוחד בתקליט החדש של חנן בן ארי.
נתחיל ממשהו שקרה השבוע לידי ביתי: שכן שלי הניח מלכודת בחצר ביתו כדי לתפוס עכברוש. העכברוש נלכד, אבל כמו בסוג של חד־גדיא מקומי, בעקבותיו הגיע נחש, נכנס למלכודת בקלות, טרף את העכברוש, אבל לא הצליח לצאת. היה שמן מדי. עד כאן משל השועל והענבים קלאסי.
בצר לו הזעיק שכני שכן נוסף, שישלוף את הנחש מהמלכודת. כשסיפרתי את סיפור המעשה לבן שלי והראיתי לו סרטון שצילמתי משעת המעשה, הוא התפעל מאוד מכך שאותו שכן שהוזעק הוא לוכד נחשים מוסמך. זה אכן מרשים, אמרתי לו, אבל אתה יודע, הוא גם רופא, זה קצת יותר מרשים. קורס לוכד נחשים אפשר לעשות בשלושה ימים, ללמוד רפואה לוקח כמעט עשור. בסדר, אמר הבן שלי, אבל יש לא מעט רופאים ביישוב, בעוד הוא לוכד הנחשים היחיד.
מדובר בנקודת מבט מתוקה. כמה אמת יַלְדִִּית יש בה. זו אמנם לא האמת האובייקטיבית - להיות רופא מרשים יותר בכל פרמטר מלהיות לוכד נחשים - אבל מי אמר שרק לאמת האובייקטיבית יש זכות עמידה? מה עם האמת הסובייקטיבית הנפלאה כל כך של הילד שלי, שלעת הזו ובהשראת הסרטון ההרואי שצילמתי, רואה בלוכד נחשים את המקצוע הכי מדליק בעולם?
בתקליט החדש של חנן בן ארי יש שיר יפהפה, שמבוסס על הינדיק, המעשייה המופלאה של רבי נחמן מברסלב. בתמצית, סיפורו של רבי נחמן הוא על בן מלך שחשב שהוא הינדיק, תרנגול הודו. אם תרצו, סוג של התקף פסיכוטי, אם תרצו משל לדברים אחרים. הוא נכנס תחת השולחן ללא בגדים, ולא הועילו ניסיונות השכנוע הרבים כדי שייצא. עד שבא החכם ונכנס איתו תחת השולחן, ישב עימו זמן מה ושיכנע אותו שגם הינדיק יכול להתלבש והינדיק לא חייב להיות תחת השולחן. וכך לאט־לאט בן המלך התרפא וחזר לעצמו.
יש כל מיני הסברים לשאלה מדוע מכולם דווקא אותו חכם הצליח לרפא את בן המלך, אבל ברור שהדבר הראשון שהחכם עשה זה להיכנס מתחת לשולחן. לשבת עם בן המלך שם, לא לבקש ממנו לצאת וגם לא לדבר אליו מלמעלה, אלא ללכת אליו, לחוויה שלו. פסיכולוג טוב לא עומד על קו החוף וצועק משם למטופל שחותר לבד בסירה לאן לשוט, אלא נכנס איתו פנימה. יושב שם עימו יחד, באותה סירה.
אבל יש עוד נקודה חמקמקה בסיפור של רבי נחמן, שלדעתי חנן בן ארי מכוון אליה בסוף השיר שלו ("הינדיק לא חייב לחיות כמו כולם, אפשר לחיות את החיים עד תום וגם לשקוע בתוכם"): כי לא באמת ברור מהסיפור האם בן המלך הבין שאיננו הינדיק בסוף תהליך הריפוי, או שהוא פשוט עבר תהליך התנהגותי והחל להתנהג באופן נורמטיבי, למרות שחשב שהוא הינדיק. וזו המורכבות בתפארתה. כי אולי הוא באמת קצת הינדיק? אולי התכלית העמוקה ביותר של הטיפול איננה לעקור את חרדותיו ומכאוביו של האדם, אלא ללמד אותו לחיות לצידן? הרי מי שמרגיש הינדיק תמיד ירגיש קצת הינדיק, אבל הוא יוכל להיות הינדיק רגוע, הינדיק שלא מפחד, הינדיק שמסתגל לעולם הממהר.
ארנולד שוורצנגר בן 75 והוא מנקה חרא כל בוקר. יש לו חווה קטנה ליד הבית עם חמורים וסוסים, וכל יום שלו נפתח בהאכלה של החיות וניקוי האורווה. יש לו מספיק כסף כדי שאחרים יעשו זאת, אבל הוא מעדיף לגרוף את החרא בעצמו. להיות בעשייה כדי לא לשקוע במחשבות על הזקנה ועל הגוף שלא נשאר כמו פעם.
בסדרה התיעודית החדשה שלו הוא מספר שאחרי שאביו ואחיו מתו בהפרש זמנים קצר, הוא חזר לאמריקה והמשיך בחייו כרגיל. הוא מילא את עצמו ביעדים ובמטרות והסתער עליהם, ולא השאיר חרך קטן שדרכו יוכל להיכנס איזה עצב, איזו התבוננות על האובדן. בעבר חשבתי שזו הדחקה. היום אני מבין שגם אם כן, מי אמר שתמיד רע להדחיק? אולי גם להדחיק זה כוח?
ממש כמו שבכל השנים שבהן היה מר עולם אפשר להתווכח אם היה האיש הכי חזק בעולם, או שמא מדובר בשרירים מהונדסים ומלאכותיים, ככה גם במקרה הזה: הכל בעיני המתבונן.
פעם היה לי ברור שפרויד הוא התשובה. לא ידעתי מה השאלה אבל פרויד, כך חשבתי, יענה על הכל. הכל נמצא בילדות, בתת־המודע, אנחנו צריכים לצלול פנימה וכך נשפר גם את ההווה. דעתי השתנתה עם השנים. התמתנה. אם, למשל, מישהו מפחד לעלות לטיסות, לשבת שנתיים לדבר על אמא שלו ישפר קצת את ההרגשה, אבל תהליך ממוקד והתנהגותי סביב חרדת הטיסה, ישפר לו ממש את החיים. גם קלונקס יכול לעזור. גם וויד. גם מדיטציה. פעם הייתי אומר לכם ששוורצנגר אומלל ושבן המלך שחשב שהוא הינדיק, מסכן. היום זה נראה לי מגוחך לומר דבר כזה. זה מזכיר לי את אלה שאומרים שמסי עשה טעות כאשר חתם במיאמי. אדון אהרונוביץ מקריית עקרון: ההחלטה הכלכלית הכי טובה שלך היה למכור את הדירה של ההורים בגדרה במיליון וחצי שקלים לפני עשור, מסי לעומת זאת קיבל מענק חתימה של חצי מיליארד דולר. אתה באמת חושבת שהוא זקוק לעצות שלך כעת?
שבת מורכבת ומקסימה שתהיה לכולם. ×
במשפט נתניהו, כל מי שהחליט להיצמד לאחת הקבוצות, פיספס שוב את האמת של החיים, שהיא כמעט תמיד יותר מורכבת ומעניינת מהפרשנות האינטרסנטית והחד–צדדית שרבים מעניקים לה
