עם מבוגרים, כמו עם הילדים, האמת הכי עובדת / כשאני הייתי אמא צעירה לא היה לי מומחה אחד שפתח את הפרגוד ואמר “אלה החיים שלי, אלה הילדים שלי, זה הקקי בתחתונים שיש לי”. תמיד המוצר שמכרו היה “איך תגדלי את הילד המושלם”, תמיד זה עשה לי להרגיש או שמשהו לא בסדר איתי או שמשהו לא בסדר עם הילדים שלי. הייחוד שלי מלכתחילה היה להגיד את האמת. אמרתי שאם האמת תתפוס אז אנשים ייקחו ממני גם את הידע. אין לי זכות מוסרית בכלל לתת לאנשים את המתנה שאני מאמינה שיש לי, שהיא ידע, אם אני לא מסתכלת להם בעיניים ואומרת להם את האמת. זה אותו דבר כמו ילדים. אני אמכור להם מה? את זה שהחתולה עכשיו ישנה על הכביש? לא, דרס אותה אוטו!
אנחנו מגדלים ילדים בסופרמרקט של דעות ושיטות, וזה מבלבל / שפע של גישות להורות יכול להיות דבר טוב. בטח בימים שבהם מגדלים ילדים ללא שבט, בלי נשים אחרות מנוסות ומחוברות למי שאנחנו, שיכולות לייעץ ולהדריך. כשחושבים על זה, השבט היה בעצם ממש תהליך של הדרכת הורים: מתוך היכרות אישית עם המשפחה נולדת עצה מתאימה לאמא, לילדים, לחיים. אגב, זה עדיין קיים במידה רבה בארץ בחברות היותר מסורתיות, אצל הערבים והחרדים. אבל בציבור המודרני, זה סופרמרקט של דעות ורעיונות ושיטות והבטחות שמייצר חוויה של בדידות ובלבול עבור הורים חסרי ביטחון. העצות, השיטות והמומחים שמומלץ להישמר מהם, הם אלה שנשמעים קצת כמו פרסומות. אלה שמבטיחים פתרון מושלם בקלות ובמהירות. בתרבות של שפע, האתגר הוא לזהות מה באמת צריך. אני רואה כל שבוע הורים שקנו מהר מדי שיטה קלה מדי של מומחית שלמדה מעט מדי, אם בכלל. אני מאוד מקווה שאנשים הם מספיק חכמים כדי לעשות ניסוי בקרם, אבל לא לעשות ניסוי בילדים. לדעת מה טוב ומה לא טוב ומה פייק־ניוז ומה לא. לדעת להיזהר, לדעת לבחור, או להפריד בין זה שאני מעריצה את הבחורה הזו או אפילו הייתי רוצה להיות אמא כמוה, אבל כשזה קשור להורות שלי, בדיוק כמו שלא הייתי הולכת למישהו שהוא לא רופא בשביל שיגיד לי מה לא בסדר, גם עם הילדים שלי הייתי רוצה ללכת למישהו שזה המקצוע שלו. כשאני הלכתי ללמוד הדרכת הורים לא היו הרבה מדריכות הורים. יובל אמר לי, “זה מקצוע נורא לא סקסי, זה כל מיני דודות כאלה”. אמרתי לו, “וואטש מי, בייב”.
אני שמחה שהיו ביקורות על ההחלטה שלי להשתתף בריאליטי / הייתה לי דילמה איומה בהקשר ההשתתפות שלי בתוכנית "מבחן ההורים הגדול". יש במדינת ישראל הורות בפריים־טיים. את שם או לא? אין לך שליטה על הפורמט, אבל יש לך שליטה על מה שיוצא לך מהפה, את שם או לא שם? זה הכל. זה לא כסף, שנים אנחנו אומרים לא להצעות הטלוויזיה, מעולם לא רציתי להיות בטלוויזיה. לא הסתכלתי על פריים אחד שלי אף פעם, כי אני יודעת שאם אני אסתכל אני אפסיק לעשות את מה שאני עושה. רק האזנתי, לא יכולה לראות. בפעם היחידה שראיתי את עצמי מדברת אמרתי ליובל ולילדים, “תגידו, איך אתם חיים איתי בכלל? ככה אני מדברת?”
אז השאלה הייתה כואבת והיא הייתה בעיקר - ואני יודעת שזה נשמע חארטה, ואת מוזמנת לספר לאנשים שבאמת אין הרבה כסף בטלוויזיה, לפחות לא לי - מה עם כל האנשים שבחיים לא יודעים מה זו הדרכת הורים, שלא שמעו פרק בפודקאסט כי הם לא יודעים מה זה פודקאסט, שלא קראו ספר, שמענישים או מכים את הילדים שלהם והם קמים בבוקר עם כוונות טובות כמו שלי ושלך, ולי יש הזדמנות להגיד משפט אחד שישנה לילד שלהם ממחר בבוקר את החיים, כך שיקום למציאות קצת פחות כואבת? לקחת או לא לקחת? זה להגיע להמונים, להיות מספיק אמיצה כדי לשבת שם וכן, גם להגיד במשפט הפותח של העונה שאין שיטה מנצחת ולדרוש שקשת לא יצנזרו מילה אחת שלי. ולא צינזרו. ועל הדרך אני גם אוכל את השיט של הדיסוננס הגדול ביקום, חד־משמעית.
אם עכשיו יהיה דיאלוג ב־50 אחוז מהבתים בין האבא לאמא - אני את שלי עשיתי. אין מבקרת איומה ממני ביקום, לא נכתבה הביקורת שלא אמרתי אותה לעצמי עליי. האם זה נעים? לא היית חיה בראש שלי דקה. אבל לגבי התוכנית, אני לגמרי גאה בה וחושבת שעד כמה שלטלוויזיה יכול להיות אפקט חיובי, "מבחן ההורים" עשתה את זה.
אנחנו חייבים להתייחס לילדים שלנו ברצינות / הורים מתעסקים יותר מדי בדברים שהם לא אמורים להתעסק בהם ופחות מדי בדברים שהם כן אמורים להתעסק בהם. זה הגיע בלי הוראות הפעלה, נכון? זה לא שמישהו כתב, “שים מים מזוקקים, ואם לא תשים אז אל תבוא בטענות כי תהיה אבנית או כי ילך המנוע”. אז בוא נבדוק רגע מה חבילת הבסיס, מה הצרכים הבסיסיים שבלעדיהם זה לא נוסע. וזה בטח לא איך הוא לבוש וכמה חוגים או לאן נסעתם לחופשה.
אלא?
בהקשר של גן, למשל, זה להבין בראש ובראשונה, והנה אני אומרת משהו מאוד לא פופולרי - שגנים לילדים צעירים נורא הם לא המצאה גאונית. הילד לא אמור להיפרד פרידה ממושכת מהדמות הקבועה בחייו בשנתיים־שלוש הראשונות. בואי נחזור שני צעדים אחורה - לא נועדנו לגדל את הילדים שלנו לבד, זה לא פורמט. אנחנו ביולוגית, פסיכולוגית, נוירולוגית וסוציולוגית מחווטים לגדל את צאצאינו בשבט, והם מחווטים להתחבר למספר דמויות שיוכלו לתת להם מענה. מה שהם לא מחווטים אליו זה להגיד ביי לאמא או לאבא, לשרוד משבע וחצי בבוקר עד חמש אחר הצהריים, שזה לייף־טיים, בתוך מקום שבא לחקות את השבט אבל במקרה הממש מוצלח הוא גרסה דהויה שלו, ואחרי כל כך הרבה שעות של להחזיק - לחזור שוב למקום הבטוח. המסגרות בגילים האלה הן פתרון של התרבות שלנו. פתרון של אין ברירה.
זאת אמירה קשה.
זה מאוד מקומם, אני גם אומרת את זה ובאותה נשימה אני אומרת אוקיי, בסדר, אני לא מחזירה אותנו לעקרון הרצף, אני מודעת למגבלות של המציאות, של החברה המודרנית, הכל בסדר. אבל בואו נבין, למשל, שהסתגלות של ילד בגן זה לא שעכשיו אהיה איתו בגן ואז מתישהו הוא יסתגל ויגיד לי ביי וילך. ואני גם לא יכולה להשאיר אותו בגן וללכת, נכון? כי זה כמו להשאיר אותו ברחוב. אז אנחנו מדברים על הסתגלות נכונה בגילים הצעירים, שבהם הטבע לא חשב שמישהו אי פעם ימציא את ההמצאה המטומטמת הזו, שהיא בניגוד לחיווט של כל אמא בטבע - לשים את הגורים שלה במקום אחר. אז הסתגלות זה אחרי ששהינו, הכרנו את המרחב, אני הולכת בפעם הראשונה לחמש דקות. אתה צריך להבין מה הוראות ההפעלה. עכשיו אני אומרת אני בעד פחחות, שריטות, נזק לצבע, רק אל תיגעו לי בשסי של הילדים. זהו. האמירה הזו לא באה לעשות רע לאנשים, גם הילדים שלי הלכו לגן, ולגן עירוני. כי הייתה לי הסתכלות של 360 מעלות, כי ידעתי שלא משנה מה קורה בקריירה שלי ועל מה אני צריכה לוותר, אני לוקחת את הילדים שלי בצהריים הביתה, למקום הבטוח שלהם, להטעין את המטען. הנייד צריך ללכת למטען, אז הילד שלי לא?
היום יותר קשה להיות הורים מבדורות קודמים / אי־אפשר להשוות בכלל. זו מלאכה אחרת. פעם להיות הורה טוב זה שהילד שלך נשאר בחיים. אחר כך זה שהילד שלך, נגיד, היה עורך דין או רופא או ידע לפרנס את עצמו, שזה סוג של נשאר בחיים. מה זה היום? "רק שיהיו מאושרים". זה נשמע טוב, אבל רגע, מי פה כל כך מאושר בכלל? אחת הסיבות הבסיסיות שהיה פעם יותר קל זה הציפיות שלנו מעצמנו, מהילדים שלנו ומהדבר הזה שקוראים לו הורות. מיתגנו את ההורות. וכשאתה חושב שילדים הם כרטיס הביקור שלך הכל יותר קשה, כי אתה צריך לשלוט בשלוחה נרקיסיסטית שצריכה להדהד את נפלאותך. כשאתה לא מצליח להדהד את נפלאותך, אתה גם סוחר בכל חלונות הראווה החיצוניים, זה לא נגמר אף פעם כי חכי שהוא יצטרך להיות ב־8200 או שהיא תצטרך להיות רשג"דית בצופים, ובכל מקרה יצטרכו לדגמן את "האושר" החמקמק־שקרי הזה שהבטחנו להם ולכולם. אז ברור שיהיה יותר קשה, מעצם ההגדרה של מה זה בכלל.
בצד החיובי, אם אני שואלת את הדור של פעם “מה ההורים שלכם ידעו עליכם?” התשובה היא “כלום”. האם ההורים שלכם היו שיחת הטלפון הראשונה כשמשהו השתבש? “מה פתאום”. וזה הרווח הכי מדהים שיכול להיות להורות מודעת, זו מתנה שאין לה מחיר, אלה הסמים הכי טובים ביקום.
אני אמא 23 שנה, זה הולך ונהיה קשה יותר / בא לי לקחת אמהות צעירות ולהרים אותן על הכתף, לחבק אותן. זה נורא. סיבכנו הכל יותר מדי. באמת. דברים הם כל כך יותר פשוטים. אבל כשאת מסתכלת על מהפכות גדולות את אומרת אוקיי, המטוטלת תמיד צריכה לזוז למקום מוגזם או כואב בשביל לחזור למשהו יותר מתוחכם. אני חושבת שמצד אחד, בעתיד תהיינה יותר ויותר נשים שמתוך בחירה לא ייכנסו בכלל להרפתקה הזו של הורות, ואני חושבת שבצד השני, מי שתבין את ההצעה הזו, האמיתית, את מה מסתתר מאחורי הווילון, ותיקח את זה - תהיה חייבת לסדר את העדיפויות ולהנמיך את הציפיות שלה מעצמה, כי אי־אפשר באמת גם וגם וגם, זה פאקינג שקר.
כל מי שמוכרת לך את הלוקש שגם יש לה קריירה והיא גם מידה 36 והיא גם משקיעה בזוגיות וגם נוסעת עם חברות - לא אומרת שהרבה דברים נשארים על הרצפה. אין לי בעיה, אני הראשונה שמשאירה דברים על הרצפה. אבל בבקשה, אל תשאירו את הילדים על הרצפה. שום דבר לא שווה את זה.
לפעמים צריך להוריד שכפ"ץ / אנחנו לא באמת יכולים להפריד את עצמנו מהשיעורים הכי קשים שהחיים נתנו לנו, ומהמתנות שהגיעו איתם. כשהייתי בת 28, חוויתי לידה שקטה של תאומים בשבוע 39. לפניהם הייתי צריכה לעשות הפסקת היריון כי בבדיקת השפיר גילינו שלתינוקת יש מום גנטי. המסע להורות התחיל שלוש שנים לפני שהבכור שלי, איל, נולד. וכשאיל נולד את יכולה לתאר לעצמך את האושר של יובל ושלי? אבל חשבתי שאם אמצמץ או אירדם בשמירה, הוא ימות. כי אולי התאומים מתו לי ברחם כי לא שמרתי, כי נרדמתי? אז המסכן הזה נולד והייתי ערה עם שכפ"ץ.
ומה שמדהים זה שאותה אמא שהייתה ערה, כדי לא לפגוע בשסי, עשתה מהפך של 180 מעלות. שזה אומר ההבנה שאין לי שליטה על כלום, ודברים רעים קורים לא כי אני נרדמת או מתעוררת. הילדים שלי יודעים לשמור על עצמם, וגם אם הם עוד לא יודעים לשמור על עצמם - הדרך הבטוחה ביותר לגדל ילדים שיידעו לשמור על עצמם זה לא לשמור יותר מדי טוב.
אנחנו יצורים בוחרים, לא קורבנות / כשאת חווה כזה אובדן כשאין לך ילדים זה אובדן של פנטזיה, זה הצורך הלא־ממומש. ואז כשנולדים ילדים יש סיבוב נוסף של האבל. אני ממש זוכרת שהייתי מסתכלת על איל ועל יואב, שנולדו בהפרש של שנתיים, ואומרת פאק, זה מה שאיבדתי. ובגלל שאני באמת בן אדם נורא אופטימי, כל הזמן אמרתי לעצמי איזה מזל שיש לי את יובל. שכל עוד אף אחד לא נגע בי ובו אז יש תקווה לכל, הכל יהיה בסדר.
אני עם יובל 26 שנה, פלוס חמישה ילדים. זה ישמע נורא של זקנים, אבל אני חושבת שכשהגוף והנשמה מבינים כמה רע יכול להיות גם ככה, קשיים להביא ילדים, אסונות, אובדנים, יובל איבד את אחותו תמר כשנסעה לטיול אחרי צבא בדרום אמריקה ודרס אותה אוטובוס, אני גדלתי עם אמא חולה שנפטרה מוקדם מדי. כאילו די, זה לא בזבוז זמן, עד שמצאנו האחד את השני לריב על כלים? אני יודעת שאם אני מסתכלת לו בעיניים, אני מפסיקה לרצות לריב, אז הרבה פעמים אני צועקת מהמטבח כי אני יודעת שבשנייה שאסתכל לו בעיניים אני אגיד, “מה את סתומה? כל החיים זה תפאורה, זה הבן אדם שלך, זה הבית שלך. מה את עושה? את לוקחת פטיש 5 קילו ודופקת לעצמך על הקירות? עוד דקה ירד גשם, במה את מתעסקת?” ויכול להיות שגם יש לנו מזל נורא גדול, אבל זו גם בחירה להסתכל על זה ככה, לא? אנחנו לא קורבנות של מציאות. אנחנו יצורים בוחרים. וזה נורא מעצים בעיניי, אני נורא מאמינה במונוגמיה. אני חושבת שזו בחירה נורא אמיצה, בחירה לא מובנת מאליה. אני ליהקתי את יובל לתפקיד הזה, ואני מאוד מרוצה מהליהוק.
אמהות בוכות בכל שפה / בחיים לא חשבתי ש”חיימשלי” יהיה רב־מכר. יובל אמר לי, “תכתבי ספר” כי בפורמט של המרצה המכובד יש גם ספר אז זה נכון. אמרתי אוקיי. כתבתי אותו באייפון, ב־NOTES. התפללנו שזה ימכור מהדורה ראשונה, שלא יהיו בושות. וקרה שם קסם והספר הזה מוכר עד היום כל יום. רק בארץ הוא כבר כמעט במאה אלף עותקים, והוא תורגם לעשר שפות, כולל אנגלית, סינית, רוסית, טורקית, ספרדית ועוד, ויצא לאור במדינות שבקושי הייתי מוצאת במפה, כמו ליטא או קרואטיה. אמא קוריאנית כותבת לי, “איך לא הכרתי אותך, אני יושבת ובוכה בבית קפה”. אמא קוריאנית! את יודעת איך קוראים לספר שלי בקוריאה? “איך היהודייה מגדלת את ילדיה”. מתברר שהם מעריצים את היהודים, הקוריאנים. שאלה אותי לאחרונה הרבנית ימימה מזרחי - “איך כשאני מקריאה את הטקסטים שלך לנשים של חסידות גור הן בוכות, וגם התל־אביביות בוכות? תסבירי לי איך”. כי מה זה משנה איך מיתגנו את עצמנו? עוד לא הבנתם שבפנים זה הכי אוניברסלי שיש? שלכולם כואב באותו מקום?
לטוב ולרע - תהיו אנשים מורכבים גם מול הילדים שלכם / אנחנו תוצר של דור שבו לא דיברו על דברים מסוימים, לא הודו בטעויות כי לא טועים ואם אתה מודה בטעות אז אתה חלש, ואם אתה חלש אז אתה לא הורה. בגלל שאיבדתי את אמא שלי לפני שנהייתי אמא, והרי כשאנחנו הופכות להיות אמהות נופלים לנו המון אסימונים, נפתח עוד איזה יקום שאת אומרת, “מה, הייתי סתומה עד עכשיו?” אז עכשיו אני מבינה. בעיקר שלא זכיתי לדעת מי היא.
בחלום שלי הייתי רוצה לשבת עם החברה הכי טובה שלה ולהגיד לה, “ספרי פרטים”. מה ראינו כילדים? איזה בן אדם היא אמא שלך כשהיא לא אמא שלך? מצד אחד אני לא רוצה לדעת, כי היא אמא שלי, ומצד שני נראה לי שלפעמים היום הורים לקחו שאכטה אחת יותר מדי, כי ישנם דברים שלא אמורים ילדים לדעת על הוריהם, אבל זו בטח לא אנושיותם, טעויותיהם, סיפור אהבתם, הדברים שעושים להם נעים. לעשות את הדבר הזה כרוך מבחינתי גם בלהגיד, “היום לא הצליח לי” או “סליחה, פישלתי איתך” או “אני שונאת את עצמי היום” או “אני רבה עם אבא כי הוא מעצבן אותי רצח ואיזה מזל שאני עדיין אוהבת אותו”, “אני צריכה בלעדיכם”, “אני לא יכולה בלעדיכם”. אני חושבת שרובנו נורא מפספסים כשאנחנו מחפשים שחור ולבן, שהדברים המעניינים עם ילדים יושבים באמצע.
לדבר עם אמא. גם אם היא כבר לא פה / חלק גדול מהספר החדש, ״להיוולד מתוך מגלשה ירוקה״ (כנרת זמורה דביר), הוא בעצם שיחה דמיונית שלי עם אמא שלי ז״ל. החיים שלי הם שיחה איתה. הפרק ״תראי אמא איזה שבט״ - העתיד הדמיוני של שישי בערב - שיחה איתה. וגם ״שיחה עם מפלצת״ היא שיחה עם המבט הביקורתי הראשוני שהביטו בכולנו, ולמדנו להביט דרכו בעצמנו. אמא הייתה ילדה פרפקציוניסטית שהתחתנה עם אבא, אהוב נעוריה מגיל 16, שהיה פרחח לא קטן. היא כנראה ידעה עמוק בפנים שצריך להציל אותו מעצמו ולתבל את חייה באומץ, במרד, בהרפתקה. אני הבת הבכורה של אמא ביקורתית ואבא שמהרגע הראשון שהביט בי - התאהב וחשב שאני יצור מושלם, בזמן שהיא חשבה שילדה קוף קטן. יש בי את הרגישות שלה, את הביקורתיות הלא־מתפשרת שהייתה בה ואת האופטימיות והשמחה שלו.
הדודות בחתונה שלך בווידיאו? אלה אנחנו / מגניבים אנחנו לא, הפוך. בבקשה לא להתאמץ, זה נורא פתטי. ואני אומרת את זה בתור מישהי שיש לה טיקטוק ובכלל פוטנציאל פדיחות גדול. באסיפת ההורים האחרונה שהייתה בבית ספר, הבת הקטנה שלי קיבלה אותי בשער בנזיפת "אמא, את מתלבשת מביך" ושמרה על מרחק פיזי כדי שחס וחלילה לא יקשרו אותה איתי. לא באמת נעלבתי, בעיקר נקרעתי מצחוק.
יש דרך לגדל משפחה דמוקרטית / הגבול הוא בסטייט אוף מיינד של דיבור המורכבות, זאת אומרת אני לא יכולה לדבר את המורכבות שלי עם דמעות בעיניים וסנטר רועד, אם היא לא ממקום של מספר העל. לספר את הסיפור המורכב כל הזמן. שימי לב שכשאת מתווכת את גם נותנת להם מתנה פוטנציאלית, את גם יכולה לקחת מהם משהו. כי אם את מתווכת את המציאות כצודקת או טועה, כרע או טוב, שפכת את התינוק עם המים. את יכולה לדבר על זה שיורים עלינו טילים ולהגיד עדיין, “מעניין מה הם מרגישים, מעניין מה אמא שם מספרת לילד שלה ומעניין כמה אנשים מנסים כבר כל כך הרבה שנים לפתור את הריב הזה ולא מצליחים, כי אולי שני הצדדים צודקים?”
אז אני יכולה לצאת עם הדגל כי אני מאמינה בדמוקרטיה, אבל אם אני באמת רוצה להיות משפחה דמוקרטית אני צריכה לשאול את עצמי מה קורה כשבשולחן ארוחת הערב עולה דעה שממש הפוכה מהדעה שלי. כבר יש לי ילדים מספיק גדולים ובקורונה, למשל, אמרתי להם “אתם תחליטו אם אתם מתחסנים או לא, אני אביא לכם את האינפורמציה ואם תחליטו שלא, דעו שלשם לא תוכלו להיכנס ואלה ישפטו אתכם. אתם תחליטו למי אתם מצביעים בקלפי, ומרד הנעורים שלכם כשאתם תזמינו לי הביתה מרצ׳נדייז של דונלד טראמפ - וזה קרה אצלי - יהיה לו מקום בשולחן הזה”. האם הדיון לא יהיה סוער? בוודאי שהוא יהיה סוער. אבל האם אני אקשיב לדעה שלכם כאילו יש מצב שאני משתכנעת גם? חד־משמעית. בבחירות האחרונות, לדוגמה, כבר היינו ארבעה בעלי זכות הצבעה תחת אותה קורת גג, וכל אחד הצביע למפלגה אחרת. היום אני מבינה שזו הצלחה בעיניי, היום אני גם מבינה שאם אתה לא מתרגש מהדבר הזה, אתה גם מאפשר לו להקשיב לך.
יחסים שווים יותר מאקזיט / אני לא נלחמת על “תביאי לי את האייפון”, אני נלחמת על ארוחות ערב עם כולם. קחי את המסך כמה שאת רוצה, אבל אוי ואבוי לך אם את לא יושבת איתי לארוחת ערב. אוי ואבוי אם אנחנו לא עושות שיחת נפש. כשהם קטנים זה כל הזמן תראי. “אמא תראי, אמא”, אבל כשהם גדולים זה הפוך. אז אם אפשר לאזן רגע, אם אפשר רגע לראות כאילו זו המגלשה הירוקה, כאילו זה היום האחרון.
בסוף החיים לא מתחרטים על האקזיט שלא עשיתם, רק על היחסים, רק על הזמן שהתפספס ולא יחזור. ובסוף שווה לשאול כל הורה, מה אתה מעדיף שיהיה לך בעוד 20 שנה - מיליונים בבנק, או ילדים שממש ירצו לבוא אליך בכל יום שישי? לי התשובה נורא ברורה. וככל שאני מתבגרת היא יותר ויותר ברורה לי.
Rotmoosh@gmail.com
