ווניקים / "זה מה יש", אנשים אומרים. ויש באמירה הזו בימים אלה קורטוב ייאוש, טיפונת תקווה ובעיקר קבלת הדין. ואכן יש אמוג'י כזה, שמרים ידיים לצדדים בחוסר אונים מסוים. מכירים? אם לא, חפשו. הוא מאוד שימושי וסימוסי בימים אלה של "זה מה יש".
אבל שנייה. רגע. מומנטו. לא חבל לבזבז את החיים רק על זה מה יש המצמצם? אפשר הרי לנסות עוד יש ועוד יש. לא?
אז על זה אני רוצה להתעכב, כלומר על זה מה יש החיובי כפי שראיתי אותו בטקס הפרידה של ילדי כיתה ו' מבית הספר רמת החייל לפני כמה ימים. כי כשבאתי לתמוך בנעמי בת ה־12 הנפרדת ועוברת לחטיבת הביניים, הייתה לי בבאק אוף מיי מיינד הידיעה שכבר נפרדתי פעם מכיתה ו', אם בעצמי ואם דרך ילדיי בילדותי השנייה והשלישית.
"אז גם אתה פה?" שאלה אותי מישהי כשנכנסתי לחצר בית הספר לבוש ג'ינס וטישירט של גדולים שמסתירים עובי כשברקע ניגנו את “תתארו לכם”, לא יודע אם לכבודי או באקראי.
"טוב, זה מה יש", עניתי והצבעתי על עצמי הנוכחי. "ואני פה בכלל בשביל הנכדה הווניקית", הוספתי התנצלות כדי שהאישה לא תחשוב שבגלל שאני הולך ומתנמך אני בעצם אחד הילדים מכיתה ו'.
הטקס / אז הנה אני פונה לנשמה שלכם מכיתה ו', אותה נשמה אנונימית ישנה ופחות סמרטוטית מהיום.
כי עם כל הכבוד לעולם הנוכחי שבו ממליצים לנו על שנ"צ בצהריים (כי זה מועיל למוח) או על הפסקה מיידית של שתיית דיאטים (כי זה חרא לבריאות), נכנסתי למסיבת הסיום של הווניקים בטירוף חושים פנימי כאילו אני נכנס לפארק עם נועה, ומיד הופיעה לי השאלה הקנטרנית והמשווה בין תקופות לתקופות. כלומר אם ב־2023 יש להם גם ברזייה כמו אז אצלנו ב־63'. כי ליד הברזייה הישנה ההיא, הייתי נרגע מהטרור הילדותי תוך שאני שם ראש מתחת לברז ומתמכר למים הזורמים כשלידי תמיד צמד ציפורי שיר (פליטי מהפכת הציפורים) שעפו מכל העולם לברזייה כדי לשתות.
אז כיוון שלא ראיתי פה ברזייה, כמו שלא ראיתי את לאה גולדברג או את גן השקמים והחיפושיות, הרגעתי את עצמי במשפט המרגיע: הסוד הוא שמה שאין עדיין יש ויהיה אחר כך.
רלוונטיות / סלחו לי שאני מנדנד קצת, אבל עוד שאלה הטרידה אותי בתוך ים האנשים שבאו לחגוג עם הווניקים המתוקים והיא אם המורה, מנהל בית ספר, השרת ואולם ההתעמלות עוד רלוונטיים ב־2023 לאור הטכנולוגיה הזומית והבינתית מלאכותית המתפתחת מסביבנו בטירוף חושים.
אז כן. כי לו הייתם רואים את האהבה והכבוד שבהם התקבלו המורות והמנהל הייתם עפים כמו שאני עפתי.
חזון לילדים / ואז עלה לבמה המנהל של בית הספר ("הוא נהדר", החמיאה לו בתי) ופרס לפנינו את חזונו לילדי בית הספר והוריהם על איך עדיין אפשר לנסות להיות חברה טובה. וואלה, אהבתי. הרעיון של חברה טובה שמחברת צרכים ואנשים, או מבדילה בין מה שלגיטימי ומה שחוקי וכמובן חברה לא גזענית שיש בה פחות זחיחות, צחוקים של לעג וירידות אישיות (רק תפתחו את הרדיו והטלוויזיה ותשמעו) זה חזון דמוקרטי לכל אחד.
אחר כך החל המיני־מחזמר שילדי ו' העלו לכבוד טקס הסיום והוא עסק בימים שחלפו כמעט מהעולם הישראלי המתקדם בצעדי נונו.
אהבתי את תזכורות התקופות והשירים שלהם ובמעברי הביניים צחקתי כמו ילד. היה כיף גדול לראות את הילדים המיוחדים האלה לוקחים את עבודת הבמה ברצינות. מה עוד שנעמי שלי חרכה מדי פעם את הבמה ביניהם. הם אגב לא ביקרו כלום במחזמרק'ה. כאילו ב־ו' הכל בסדרק'ה ולא מדובר גם במה שקרה להגר באילת, מתי רצחו לאחרונה עוד ילד חף מפשע וכמה מהם עברו חרמות ושיימינג. הכל היה נראה במחזמר כאילו אושר וסבבה ומודה שזה הפליא אותי קצת הזה מה יש הזה.
פעם היה פעם / ילדות היא משהו שחוזר אליך לטוב ולרע בכל גיל. אז פלירטטתי איתה בתוככי נפשי תוך כדי הטקס וככה אמא'לה שוב הייתי ילד בכיתה ו', שוב עשיתי הולה הופ 200 פעם, עד שהלך לי קצה הגב, שוב הלכתי לצופים, ועדיין עמדתי ליד הקיר ועשיתי חישובי גובה עם עיפרון. בתקופתי, בגלל שלא היו פלאפונים צרחנו זה לזה בחצר בית הספר כאילו אין לנו אלוהים. וכבנים פספוסים יחסית לבנות התפללנו לגבוה כמה שיותר, כי הן עברו אותנו בראש.
הורים 23' / קשה היה להיות הורים. זה בכללי. אבל בכיתה ו' קשה עוד יותר כי העין ההורית חייבת להיות צופייה על ילדי האינסטוש והטיקטוק והרוע והרעשים שאורבים להם בכל פינה. והשאלה הכי גדולה היא איך בעולם הדיסטופי הזה מחנכים עדיין ילדים לאל תעשה לחברך מה שלא בא לך שיעשו לך, שעה שבאופנת הטראומות המקובלת היום, מרוב שחרור באה המכה.
אני עדיין מניח שאז כהיום העולם מתחלק לשחור ולבן, לטובים ורעים, כשרעים הם אלה שצלפו לפחות בתקופתי בגיר על המורה לטבע וטובים היו מי שישבו בשקט עם הידיים מאחור כמו גלדיולות וקיבלו את הדין.
"היי נעמי, למה את בוכה בכי מר?" שאלתי אותה ונחמצתי כלימון לימונרו. "תחסכי דמעות לפרידות מז', ח', ט', י', י"א, י"ב, י"ג מותק אז למה עכשיו?"
"עכשיו זו הפרידה הראשונה שלי בחיים", ענתה ילדת הרגש וכשפתחה את ברזיית הדמעות, הבנתי שיש פה ברזיית אמת וליבי נשבר לרסיסים.
לחבק את הצער / דובי לנץ היקר, מגדולי עורכי המוזיקה, מי שלימד אותנו לפקוח אוזניים סקרניות ברדיו ולגלות מוזיקות אחרות (למשל שיש מוזיקה בברזיל), וגם גבי ברלין שההופעה הראשונה שעשיתי כחייל בחיל הים הייתה לצידו בצפת, כשהיה לו שלאגר שנקרא "שיר לאלמונית" וחופני כהן האיש שהביא שמחה בכל מקום שבו שר בקולו הרועם והסוחף, הלכו לעולמם. האמת נורא. אנשים יקרים. ושוב הפרידות העצובות האלה תמיד.
ובלי להשוות חלילה וחס טפו־טפו־טפו חמסה־חמסה, כשילדי ו' כפרה עליהם הפתיעו אותי כששרו את "שיר פרידה" (שכתבתי ב־1980 לאריק סיני) בסגנון הופעה של קירל או סטטיק, אכן תם הטקס וכולם עמדו וחיבקו את הצער.
טבע האדם הוא להתפזר וללכת הביתה בתום הטקסים. אז הלכנו אחרי הטקס כמו צללים כהים במעבה הדרך של רמת החיילים. הורים וילדים. גבוהים ונמוכים. שמנמנים ורזים. מהורהרים ומעורערים. מחובקים, שמחים ועצובים כאחד.
ויודעים מה? כשנעמי אמרה לי שלמחרת מתחיל החופש הגדול, רק צמד המילים האלה כבר מילא אותי געגוע לילד שהייתי והתחלתי לרוץ בדמיוני אל הגבעות עם עפיפון (טיארה) ביד, כשמאחורי ים של ילדים תמימים שהיו פעם המשפחה המופלאה שלי, אז בכיתה ו'.
ועיניה שוב במסך / אני לא יודע איך לסיים את הטור הזה. אבל כמה ימים אחרי הטקס כוחות צה"ל נכנסו לג'נין. נתב"ג נחסם. פריז בערה. ברמת החייל, לא הרחק מבית הספר, אירע פיגוע דריסה שהמחיש את עולמנו ההפוך והמפחיד. אני נסעתי להופיע בקיסריה ונעמי חלפה לידי. וכשעיניה היו נעוצות שוב בתוך המסך של האייפון הבנתי שככה היא מתאוששת עם חברותיה מהפרידה מכיתה ו'.
מודה שאני לא כל כך אוהב את הסיום הזה, אבל זה מה יש. ×
ילדות היא משהו שחוזר אליך לטוב ולרע בכל גיל. אז פלירטטתי איתה בתוככי נפשי וככה שוב הייתי ילד בכיתה ו', ועדיין עמדתי ליד הקיר ועשיתי חישובי גובה עם עיפרון
