אין לי דרך לדעת מה נקודת הרתיחה במדינה בשעה שאתם קוראים שורות אלה, אבל בשעה שהן נכתבות ברורה מאוד הסכנה, שנובעת בעיניי משתי סיבות: מכך שיריב לוין לא מסוגל להקשיב לחשש העצום של מיליוני ישראלים, שבאמת מרגישים שהמדינה שלהם עלולה לשנות פניה בגלל הצעותיו; ומכך שחלק מאנשי המחאה לא מסוגלים להקשיב לרבים במחנה הנגדי, שאינם זוממים לבטל את הדמוקרטיה, אלא מבקשים לעשות שינויים הכרחיים בלבד כדי לאזן ולתקן, לשיטתם, את מערכת המשפט. הנה כי כן עומדים זה מול זה שני צדדים, שכל אחד מהם משוכנע שהשני מבקש להחריבו, ואם כך עליו להילחם בו בחירוף נפש עד ההכרעה.
הלוואי שהיו מתאחדים קולות מתונים משני עברי הרפורמה ומדברים באמת, בלי לפחד זה מזה.
עד שזה יקרה, אני מבקש לומר משהו לתנועת אחים לנשק: אני מעריץ אתכם. אינני חלק מהמחאה, אבל אני נדהם מהאופן שבו קמתם להגן על הארץ הזו מפני מה שלתפיסתכם מסכן אותה. האופן שבו עזבתם הכל, ממש כשם שעשיתם כל פעם שקראו לכם למילואים, ונרתמתם כדי לעמוד מול מה שאתם תופסים כחשיכה שעומדת ליפול עלינו, אותי זה מעודד. אני רואה את ההתגייסות שלכם, את הנציגים שלכם באולפנים, את התדר שלכם, ואני ממש מרגיש שאהבת הארץ הזו זורמת בעורקיכם. אני אומר זאת ללא ציניות, ובלי איזה "אבל" שתכף יגיע. אני אומר זאת מהלב: אתם אחים שלי.
נחזור כמה ימים אחורה, לפני הכאוס של עילת הסבירות: בשישי שעבר ישבתי בבית. זה היה לכאורה יום שישי רגוע. בליל חמישי עוד הייתה לי הופעה כיפית בצוותא: היה שם מישהו בן 94, וזה שימח לי את הלב. אני לא בטוח שהוא באמת שמע את ההופעה, אבל נוכחותו של אדם בעשור העשירי לחייו באולם ריגשה אותי. אז אני בבית. יום שישי. אפרת הכינה חביתה מדפי אורז. הילדים בחופש. הבת שלי חזרה מהצבא וניגנה קצת בפסנתר. לכאורה באמת הכל היה בסדר. אבל אני ישבתי בסלון עם מועקה. ממש כאב פיזי. חשבתי על שילה אמיר ז"ל, שהובא באותן שעות למנוחות. עלם חמודות, שחייו הסתיימו בגיל כה צעיר. שמעתי את ההספד של אמו. אם נפרדת מבנה. איך אפשר להכיל כאב כזה? איך אפשר לקום ממכה כה כואבת? חשבתי על דוד יהודה יצחק ז"ל, שנהרג בג'נין כמה ימים קודם לכן. קראתי קצת על הילד המתוק הזה, שהתנדב עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים ואהב אותם כל כך. כמה חלומות היו לו.
ואני יושב בביתי, והכל כאילו בסדר, אבל איזו שבת תעבור על משפחתם של הנופלים? ומה עם ארבעת הנרצחים מהפיגוע בעלי? משפחותיהם רק קמו מהשבעה, ולנו זה נראה כל כך מזמן. אלישע אנטמן ז"ל היה בן 18 בלבד, תמונתו מחזיק ארגז שזיפים עם חיוך ענק נחרתה אצלי. אני המשכתי לעוד שבוע בחיי, אבל אצל משפחותיהם העולם עצר מלכת. שום דבר לא יהיה כשהיה. והפצועים מהפיגוע בתל־אביב, מה איתם? נראה כאילו עברו שנים מאז, אבל עוד לא חלפו שבועיים. אישה בהיריון שאיבדה עוברה והיא עדיין בבית חולים, כל חייה התהפכו. חיכתה לתינוק רך שיבוא לעולם וכעת נאבקת על חייה שלה. גם שאר הפצועים ייקחו איתם את הטראומה לכל החיים. והיה בשבוע שעבר גם יהודי שנדקר בבני־ברק, ראה את המוות מול עיניו וניצל, וחרדי תשוש נפש ששמונה תתי־אדם ממזרח ירושלים התעללו בו באופן מחריד, והיה ניסיון דקירה ליד הרכבת בירושלים, וכל זה רק בשבוע אחד בארצנו החופשית, ואולי מאז ועד שהגיליון הגיע לידכם קרו אסונות נוספים? הרי היה גם ירי מעזה שפגע בבריכת ילדים של משפחה בשדרות, ראיתי בחדשות את האם הבוכייה שאצלה נחתה הרקטה בחרדה, מרגישה לא מוגנת בביתה שלה, והיה גם ירי מלבנון. ואני יושב בסלון ביתי בעוד יום שישי, ולכאורה אצלי הכל בסדר, אבל כנראה רק לכאורה, כי המועקה הזו, היא אמיתית, התחושה הזו שאנחנו עדיין לא מספיק בטוחים ובני חורין בארץ הזו, שאנחנו עדיין משלמים מחיר דמים כה כואב, שהטרור לא מפסיק להכות בנו. וקוֹל דְּמֵי אָחינו צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה.
אבל לפעמים הנחמה מגיעה ממקומות שלא צפית. מישהו שלח לי דברים שכתב בחור בשם אלון שדה, מפגין נגד הרפורמה. הוא סיפר שהלך להפגין מול ביתו של השר אופיר סופר. זו הייתה אמורה להיות הפגנה סוערת. אמרו להם שסופר מגיע, והם תיכננו לצעוק לו, בתקווה שישמע משהו כשהוא מן הסתם יחלוף על פניהם. אבל הנה, משהו אחר קרה: השר אופיר סופר, אגב, נכה צה"ל שקיבל עיטור על תפקודו בפינוי פצועים תחת אש כמפקד, עצר ליד המפגינים וביקש להקשיב לזעקתם. הוא שמע והשמיע, והתקיים שם דיון בין המפגינים לבינו, בין תושבי היישוב טפחות שבו הוא גר, לבין אלה שהגיעו להפגין מולם. והתחושה של כולם הייתה שמתקיים שם שיח, דבר שכה חסר. כמעט שעה הם דיברו שם במה שאמורה הייתה להיות הפגנה סוערת והפכה לדיון עמוק ומרגש ונוקב, וכעבור כשעה ביקשה מנחת ההפגנה לשיר יחד התקווה. ימניים תושבי טפחות לצד מפגינים שהגיעו מיישובי הגליל, אנשי מחאה ושר בממשלה, עמדו יחד ושרו את ההמנון, והתפזרו עם איזה ניצוץ של תקווה שאולי בכל זאת יש עוד סיכוי לאהבה.
שבת שלום.
