הפחד מופיע בשישי שעבר, כאילו משום מקום.
אנחנו יושבים ומדברים, כמו שאנחנו מדברים בזמן האחרון על האפשרות הלא־באמת ריאלית – אבל אולי בכל זאת? אפשר לפחות לדבר על זה, לדבר זה ריאלי! – שנעזוב פה לשנה־שנתיים. שנעבור עם הילדים לאיפה שהוא. אתונה, מדריד. אולי אפילו לונדון, למרות שאין לנו כסף ללונדון.
כל החברים שלנו מדברים על זה. חלקם עושים יותר מלדבר; חלקם קנו דירות, חלקם נסעו לברר, חלקם דיברו על זה לא רק בשישי אלא גם בשבת.
אלה דיבורים שמתחילים להיות קונקרטיים: כמה יעלה, מה לגבי אישורי שהייה, לאילו מסגרות הילדים ילכו שם, במה בדיוק נעבוד, כמה נרוויח, האם זה יספיק (תשובות בהתאמה: לא ברור, מסובך להשיג, לא יודע, אין לי מושג, מעט מדי, לא).
ובאמצע השיחה הזאת אהובתי נעצרת פתאום, קשה לה להמשיך, ואני כבר מזהה את הדמעות נקוות, ואני מפסיק לרגע עם חישובי המספרים המונוטוניים ואומר לה: "מה קרה, מתוקה?"
והדמעות עכשיו צצות, והיא אומרת: "אני מפחדת. אני ממש מפחדת".
אני מחבק אותה, ואני יודע בדיוק על מה היא מדברת. גם אני מפחד.
והפחד, מרגע שהוכרז בקול רם, נוכח בחיינו. הוא זוחל סביבנו, מתפתל, משמיע את הקרקוש מקפיא הדם שלו. הוא מוחשי. כן, בסוף האיש בלי הכובע ועם קוצב הלב ומיליוני השקרים צדק: אנחנו ("הם" בשבילו) מ פ ח ד י ם.
ממה אנחנו מפחדים?
זה לא פחד ישיר מ"רפורמה משפטית" – צירוף מילים יבש מספיק כדי לא לעורר כמעט שום רגש; זו אפילו לא ההבנה שאחריה ישראל תהיה הרבה פחות מדמוקרטיה. גם זה נשמע די תיאורטי, ואנחנו הרי יודעים שלפחות בהתחלה, החיים שלנו יימשכו כרגיל: העיר תהיה אותה עיר, האנשים אותם אנשים.
אבל ישראל תידרדר במהירות עצומה, ואלה כבר לא יהיו דיווחים מרוחקים על איזה דירוג לא מחמיא בתחתית מדינות ה־OECD, אלא משהו שיגיע עד אליי הביתה בלי שליח ויהפוך אותי דומה יותר לכל איראני, אפגאנית או הונגרי שפויים שבמדינה שלהם כיבו פתאום את האור.
כי הנה, האורות כבר מתחילים לכבות סביבנו: בתי הדין הרבניים יפסקו בענייני מזונות – בלתי נתפס, אבל זה קורה. הרשות למעמד האישה תפורק והנושא כולו הועבר לטיפולן המסור של מאי גולן ולימור סון הר־מלך, שתי נשים שמעמד האישה מעניין אותן לגבי שתי נשים בלבד. אה, ומירי רגב – למה לה לחכות לביטול עילת הסבירות כשאפשר שלא? – פשוט העניקה השבוע את רשות התחבורה הציבורית (תקציב: 12 מיליארד שקל) לאחד, עידן מועלם, חסר כל ניסיון בתחום, כי בא לה.
כל זה מפחיד כי אנחנו מבינים שהדבר הזה באמת קורה. זה לא על הנייר, זה בפועל. הפירומנים אשכרה מדליקים את האש ומגשימים את חזונה הישן של הנביאה שרה: שהמדינה תישרף.
והמדינה בוערת. תנו להם עוד קצת – ממש לא הרבה – זמן, וישראל תיראה כולה כמו רשות הדואר שלה: שירות חיוני מתפרק, לא מתפקד, לא הייתם רוצים להזדקק לו בשום דרך, שהופך לרכושה הפרטי של מפלגת שלטון רקובה שמחלקת נתחים מדממים ממנו למקורבים ולפונקציונרים.
ואנחנו תכף לא נוכל גם להתנגד, לעתור או לעשות שום דבר בקשר לזה. אנחנו נהיה תקועים במדינה הבלתי תפקודית, הענייה, הדתית, הכעורה, והאיציק־זרקאית שישראל תהפוך, כבר הופכת, להיות.
וזה הפחד.
אבל יש פחד גדול יותר: שאיחרנו את המועד.
שהראש שלנו היה טמון באדמה הרבה יותר מדי זמן, בעודנו יודעים בדיוק מה קורה במציאות סביבנו אבל אומרים לעצמנו שאולי "דברים ישתנו", אולי "יימצאו פתרונות", אולי "מישהו טוב יעלה", אולי "דמוגרפיה זה לא מדע מדויק" – ועכשיו אנחנו מבינים שלא. שהמציאות הזאת שרירה וקיימת כמו קיר בטון, ואנחנו על הרכבת המהירה שתחנתה הסופית היא התרסקות לתוכו.
לא נמות מזה, לא פיזית, אבל נחיה בגיהינום שיורכב מכל הדברים הנוספים שהדחקנו – הדברים שמופיעים עכשיו לנגד עינינו כשאנחנו מטפסים מדי מוצ"ש במעלה רחוב קפלן, דוכן אחרי דוכן: הכיבוש - כן, שני מיליון הפלסטינים שלא באמת הולכים לשום מקום כי גם להם אין לאן; החינוך - זה שמקציב לילדים שלנו פחות ופחות משאבים, כי הם בחינוך הממלכתי־כללי ואין צורך לספור אותם כי הם ממילא ייתנו הכל, גוף, נפש וכסף למדינה שתקרא להם אחר כך "בוגדים", "לכו לעזאזל" ו"אפשר לוותר על כמה טייסות"; הבריאות - זו שמחרחרת לנו בידיים בדיוק בזמן הזה בחיים שבו אנחנו צריכים שתהיה בריאה למעננו; ובסוף כן, אוכלוסייה חרדית עצומה, לא יצרנית ולא תורמת (אוקיי, מלבד במקרה שבו מתפזרים לכם איברים וזק"א בסביבה כדי לאסוף אותם), שגדלה בקצב שיא ותגיע, בעזרת או בלי עזרת השם, לממדים שלא יאפשרו לנו להמשיך לתקצב אותה, ותשנה בהכרח את ציביון המדינה.
זה הפחד.
הפחד שהילדה שלנו תהפוך לאישה בוגרת בתנאים ובמגבלות שתקבע לה לימור סון הר־מלך. שהילד שלנו יהפוך לבוגר במדינה שכל חוק בה יכול להשתנות ברגע לטובת מקורב שלטוני. ששני ילדינו יהיו רק נתינים – ארנקים אנושיים – במדינה שהפכה למטריקס שבו אזרחים חילונים כמותם הם רק בטריות.
זה הפחד.
הפחד שהשלמנו שנים עם כל עוולה שידענו עליה: עם מפעל ההתנחלויות וכל מה שנעשה שם בשמנו; עם הקשר הגורדי עם דת, רבנות, משגיחי כשרות, מוהלים וקברנים; עם יוקר המחיה והחזירות שתמיד יעלו רק לנו יותר.
זה הפחד.
הפחד שנהיה חייבים לעזוב. ומעל הפחד הזה ישנה, כרגיל, "העובדה הפשוטה, החותכת, שאין לנו בעצם לאן ללכת" – כן, השורה האבידנית הארורה, הנכונה תמיד. כי אנחנו מכאן. אנחנו שייכים. זו הייתה ההבטחה הגדולה: שלעולם לא נצטרך להרגיש את הפחד והייאוש ששיגרו לכאן את הסבים והסבתות שלנו.
והנה. מרגישים.
והפחד הזה עשוי לגרום לנו לבכות, אבל גם להוציא אותנו לרחובות במטרה סופית אחת: להביא חוזה חברתי חדש לישראל. חוזה – קראו לו חוקה אם תעדיפו – שיסדיר את המקום הזה כדמוקרטיה עם שוויון זכויות וחובות לכולם, עם סבירות, שלוש רשויות, ומנהיגים מוגבלים בזמן ובאפשרות לשרוף את המקום על יושביו רק כדי להבטיח לעצמם עוד יום בתפקיד.
כי בלי חוזה חדש, ואחרי שהחוזה הישן והגרוע הופר והסתיים למעשה, אנחנו לא נוכל לעולם להיות בני חורין במקום הזה ללא חוזה חדש.
וזה, כנראה, הפחד הגדול מכולם:
הפחד שלא יהיה חוזה חדש, וישראל תהיה בסוף רק עוד מדינה נחשלת, קיצונית וזניחה במלחמת נצח כלשהי. והפחד הזה, אם יתממש, הוא אולי לא סופה של ישראל, הוא רק סופנו כישראלים נורמטיביים.
והפחד הזה יריץ אותנו. הפחד הזה לא יאפשר לנו להפסיד. הפחד הזה הוא כנראה לא רק מה שהגיע לנו, אלא בדיוק מה שהיינו צריכים.
