אורטל בניסטי לא מאמינה בעין הרע. מאפרת הסלבס מאשדוד, שהפכה לכוכבת בזכות האישיות התוססת שהציגה בדוקו־ריאליטי "פריפריה אימפריה", לא דופקת על עץ ולא מתנצלת. בעברית משולבת ברסיסי ספרדית שלמדה בבית מאבא, היא מודה שאצלה הכל הרבה יותר מבסדר. "אני מרגישה מעולה, הכי טוב שבעולם", היא מכריזה. "יש כאלה שאומרים שלא טוב להגיד שטוב לך, אבל אני חושבת שעין הרע מגיעה רק למי שמאמין בה. מה ששלי שלי, הכל כתוב לי עד השקל האחרון".
ואת השקל האחרון בניסטי מכירה מקרוב. דווקא כשהסתיימה העונה הראשונה של הסדרה, העוקבת אחרי נשות פריפריה מצליחות ומצחיקות, והיא התחילה לחלק סלפיז ברחוב, נחתו גם הצרות. "אין לי את זה, במה שקשור לכסף", היא נאנחת. "אני יודעת לייצר אותו, אבל פחות לשמור עליו. וזה לא טוב, כי הרי באתי ממקום שאין בו. בכל מקרה, אחרי העונה הראשונה של ‘פריפריה’ נאלצנו למכור את הבית שלנו באילת, כי היה שם בלגן רציני שדירדר אותנו לתחתית. היו שם זוג דיירים שהתגרשו, לא שילמו לנו שכר דירה, לא שילמו חשבונות וגם שברו חצי בית שהיה צריך לשפץ אחריהם. חוץ מזה הלווינו כסף לחברים, שלא חזר אלינו. הרגשנו שהקירות סוגרים עלינו".
מה עושים בכזו סיטואציה?
"לקחתי את העניינים לידיים. לצד ההתלהבות מהפרסום, הבנתי שאני חייבת להיות ריאלית, לרדת לקרקע ולהציל את המצב. לראשונה בחיי החלטתי גם ללכת לטיפול פסיכולוגי. הבנתי שם שיש בי תכונות שתמיד חשבתי שהן טובות, אבל למעשה פוגעות בי. המטפלת אמרה לי: 'את סוס מנצח, רואה רק מטרה, לא רואה את הדרך', נו 'אמיגה', בשבילי זה פצצה. אבל היא הסבירה לי שגם הדרך חשובה. שחשוב לעצור, להסתכל, לשתות משהו, לאכול, לעכל וליהנות. לא לדהור כל הזמן ולהגיע למטרה באפיסת כוחות.
"הבנתי שהייתי אמורה ללמוד לקח גדול. זה יכול היה להגיע אליי דרך הבריאות או שלום הבית, אבל הגיע דרך הפרנסה. ואם זה פגע בפרנסה, בורא עולם יודע שאני יכולה לעמוד בזה. מאותו רגע החלטתי שאני לא מאשימה אף אחד. עשיתי עסקה והיא כשלה והכל בסדר, מהכישלון הזה אני עוד ארוויח חיים חדשים, וככה גם היה, בול. שיחררתי הכל, את ההלוואה לחברים, את הדיירים מהחשבונות לדירה, התרכזתי בלייצר עוד כסף. הצבתי לי יעד, ואני טובה ביעדים".
לא הרגשת פראיירית?
"לא, כי זה המחיר שהייתי צריכה לשלם על השיעור הזה. ואם הייתי חולה וחייבת לעבור ניתוח יקר? הרי הייתי הופכת את העולם להשיג את הכסף. מה שכן, זה עשה לנו טראומה. פחדנו להשקיע שוב בנכס משלנו. אז נתתי לגל לעבור, עשיתי טלפונים, מצאתי דירה בבאר־שבע להשקעה וככה נולדה עסקה חדשה".
לא חששת להיכנס שוב לסיטואציה מלחיצה כזאת?
"הכל עניין של גישה. הצורך בדירה, בנכס, זה מגיע מהפריפריה. אם יש לך בית, מבחינת אמא שלי זה ‘טרנקילה’, הכל רגוע. אמנם לא קיבלתי כלום מההורים, אבל אני עדיין רוצה שיהיה קל וכיף יותר לילדים שלי בעתיד".
× × ×
היא נולדה באשדוד לפני 35 שנה, בלי כתובת מדויקת אפילו. גדלה בשכונת הקרוואנים בעיר לאמא ואבא שעבדו בעיריית אשדוד, ועשתה הכל כדי לבנות לעצמה מציאות אחרת. זה עבד. היום היא נחשבת לאחת המאפרות הנחשקות בארץ, ומי שאחראית לוודג’ של נסרין קדרי ואוולין הגואל, עם ליין ביוטי בינלאומי משלה. אין ספק שלדוקו־ריאליטי שבו היא מככבת כבר שתי עונות, "פריפריה אימפריה" (שזמינה לצפייה ב־yes VOD וב־STINGTV), יש חלק בהצלחה. רק שהצלחה, היא טוענת, היא עניין יחסי. "תראי, יצא לי לשאול את עצמי לאחרונה, האם זה מה שאני מגדירה כהצלחה? אז התשובה היא לא. זה עוד לא שם. זו רק ההתחלה מבחינתי, אני עכשיו במסלול המראה, אבל רוצה עוד קצת".
זה מה שחשבת גם לפני התוכנית?
"באתי מבית שלא היה בו כלום חוץ מחלומות. אמא תמיד האמינה בי ואמרה לי שאני מוכשרת ויפה ויכולה לטרוף את העולם, הבטיחה שהכל עוד יקרה לי, גם אם לא עכשיו. מנגד, היא גם אמרה לי: 'אל תיקחי אותי כדוגמה'. את גדלה עם דיסוננס; מצד אחד ביטחון עצמי הכי מטורף, אבל בלי מודל לחיקוי. הייתי מסתכלת עליה ואומרת לעצמי: כזה את לא רוצה. היו לה חיים קשים. היא עבדה בכמה עבודות במקביל, מילדות היינו עוזרים לה בנקיונות שהיא הייתה עושה להשלמת הכנסה, ומיד אחרי יום עבודה כזה, היא הייתה חוזרת לבשל כל הלילה.
“כשאת גדלה ככה, כל דבר שאת משיגה הוא מטורף בשבילך. את מתחתנת ומרגישה וואו, שעשית את זה לבד, בלי עזרה כלכלית. לומדת עיצוב ומרגישה וואו. כשיצאנו משכונת הקרוואנים, ‘עמיגור’ נתנה אופציה למשפחות עם ילדים לקבל בית בהשתתפות עצמית לא גדולה. אמא שלי קיבלה בית ב־50 אלף שקל, סכום שלהשיג אותו בשבילה היה עולם, היא עבדה כל כך קשה כדי להצליח לשלם אותו. פתאום אני בגיל 24 קונה אוטו יותר יקר ממה שהיא שילמה על דירה. אבל לצד ההצלחות שלי, תמיד היו גם אכזבות".
באכזבות, בניסטי מתכוונת לחלום ללמוד עיצוב אופנה בשנקר, אותו נאלצה לגנוז, כפי שחשפה גם בסדרה. "חשבתי ששרדתי ואכלתי את זה בלי מלח, שזה כבר מאחוריי, נחלת העבר. אבל במהלך הצילומים, הבנתי שזה עדיין פצע פתוח מבחינתי. ללמוד עיצוב בשנקר היה החלום הכי נשגב, הכי גדול, הכי מטורף, הכי עצום שלי. אבל כבר כשבאתי להירשם, התחילו הצחוקים עליי. אמרו לי: 'את? מקסימום תעשי מכפלות בעשרה שקלים באשדוד, יא חיה בסרט'. נלחמתי בסטיגמות ונלחמתי להוכיח להם שהם טועים ועשיתי מכינה, אבל כבר במבחני הקבלה קיבלתי סטירה לפנים.
"במזכירות אומרים לך שאת צריכה לשלם מאה אלף שקל לתואר, בלי לעזור לך לחשוב איך את עושה את זה ואיך לחלק את הסכום או איזה מלגות אפשר לקחת. ואת צריכה לעבור לתל־אביב, כי אי־אפשר לנסוע ללימודים מאשדוד כל יום, אז את צריכה גם לשלם שכר דירה ולעבוד בלי הפסקה, כשלרוב הבנות שהיו איתי במכינה היה אבא רופא, טייס או פסיכולוג, ששילם להן הכל. בנות מבוססות שרק צריכות ללמוד".
הפערים, היא מספרת, לא היו רק כלכליים. "הרימו גבה על זה שאני מאשדוד. שאלו אם אני גרה ליד 'מפעלי עופות ושימורים'. אם היה נפלט לי 'כפרה' בכיתה, כולם היו מסתכלים עליי במבטים קפואים. החברות בכיתה גם המליצו לי להחליף את שם המשפחה שלי, שהיה אז סוויסה, למשהו ‘יותר מגניב'. אמרו לי: אורטל סוויסה זה כבד, שם המשפחה של אמא שלך היה עליה? אז תקראי לעצמך אורטל עליה'. לא הסכמתי.
“אחד התלמידים היה קורא לי ‘הלומת קרב’, אבל באמת הייתי בהלם. בפעם הראשונה שהגעתי לכיתה ישבה שם מישהי עם גופיית סבא, בלי חזייה, עם גולגול חצי נפול, כל העיניים מרוחות בשחור, ולידה יושב ספק כלב־ספק חמוס. הטייפקאסט הכי תל־אביבי היפסטרי ומגניב. ואני כולי השקעתי, כדי להוכיח שאני ראויה ללמוד שם, מסתכלת עליה ואומרת, בוא’נה אני לא שייכת לפה".
וזה מה ששבר אותך?
"לא. כשסיימתי את המכינה, הייתי צריכה לקנות בובת ראווה כדי להיבחן לשנקר. נכנסתי לחנות וראיתי שהיא עולה 3,500 שקל. יחד עם סרגלים וציוד עיצוב את כבר מגיעה לעשרת אלפים שקל בלי למצמץ. יצאתי משם ואמרתי לעצמי, איך את עושה את זה? לבקש מההורים שלי הלוואה זה לתת להם כדור בראש. הם לא מגיעים לזה משתי משכורות יחד, 'סונה לוקורה' ‑ מה אני משוגעת?. בדיוק התחלתי לצאת עם מסי, בעלי. בלי שידעתי, הוא עשה לי את ההזמנה מהחנות ושילם על הכל".
מרגש.
"ממש לא, זה עיצבן אותי. רציתי להצליח בזכות עצמי, אבל בפעם הראשונה גם הרגשתי שמותר לי להסכים לקבל ולא רק לתת. ולמרות זאת הבנתי שאין לי סיכוי ללמוד בשנקר, שאני לא אשרוד את זה בלי תמיכה כלכלית מסיבית. ואף אחד גם לא ניסה לעזור לי, להפך, הסתכלו עליי במבט מזלזל".
מאכזב.
"הרגשתי כמו כישלון, אבל לא ויתרתי ונרשמתי ללימודי חוץ. החלטתי לא לוותר ולהיכנס לעולם האופנה בדלת האחורית. דרך המחסן. האמת שקינאתי בכל מי שהמשיך לשנקר קנאה שאי־אפשר לתאר במילים. הרגשתי שיד אלוהים נגעה בהם, ולא בי.
“גם כשסיימתי את לימודי החוץ, המורה שלי אמרה לי: תנסי לעשות סטאז' אצל מעצבת, אבל לכי לפשוטות, שלא תפשלי אצל מישהי חשובה. זה ביאס אותי מאוד, אבל לא הקשבתי לה. הלכתי דווקא לברטה, לגליה להב, להכי גדולות, ובאמת התקבלתי לעבוד אצל גליה ונשארתי שם חמש שנים. הייתה לי משכורת יפה, אהבו אותי. אבל אז נולדה לי הילדה והחלטתי שאני לא חוזרת לעבודה".
× × ×
בעלה, שי בניסטי, המכונה “מסי”, בכיר בנמל אשדוד, היה גם החבר הראשון שלה. הוא גם זה שתמך בה כשהחליטה לעשות את ההסבה מאופנה - לאיפור ושיער. "זה התחיל כתחביב ומהר מאוד הרגשתי שאני מתאהבת בתחום. ביקשתי ממסי הלוואה של 40 אלף שקל להפקה בחו"ל, כי אני חייבת ללכת אול־אין. עשיתי הפקת איפור־שיער ברומא ובתאילנד, ומשם הגעתי לצילומי שערים וכתבות של הכי מפורסמים”.
גם הפעם, היא מספרת, נאלצה להיאבק בדעות קדומות ובזלזול השמור לאלה שמגיעים מהפריפריה. “הדרך המקצועית שלי לוותה בהמון בכי ובהמון מרמור, כי למרות כל ההצלחה הרגשתי שקופה. הביטחון הזה שאת רואה היום לא היה שם תמיד, הוא נבנה מתוך ההשתפשפות שלי במקצוע. אחרי שאוולין הגואל, שעבדה עם כל המאפרים הכי טובים, בחרה בי שאאפר אותה לטקס פרסי אופיר ‑ זה נתן לי תחושת ביטחון ענקית, משהו פרייסלס. לצד זה, עד היום אני נתקלת בהרמות גבה על זה שאני ‘אורטל בניסטי’ מאשדוד. אני בטוחה שאם הייתי מתל־אביב, החיים שלי היו יותר קלים".
תני דוגמה.
"קבעתי צילומים עם שחקנית מוערכת בארץ ובחו”ל, לכתבה גדולה עליה. מאוד התרגשתי. השקעתי כסף מכיסי וקניתי תוספות שיער באלפיים שקל. נסעתי עם הרכב, חניתי בחניון במאה שקל, מגיעה אליה הביתה ואף אחד לא עונה. שולחת הודעה, אין תשובה, מתקשרת, כלום. מחכה שעה, מתה מחום, מטפטפת. בסוף התייאשתי וחזרתי הביתה. חשבתי שקרה לה משהו, אולי היא מאושפזת, תמיד אני שופטת את כולם לכף זכות. לא העליתי שום סצנריו בעולם שהיא הבריזה.
“אחרי שעתיים, כשכבר יצאתי מתל־אביב, היא מתקשרת אליי: ‘מאמי, מה קורה?’ אני שואלת אותה, עם גולה בגרון, ‘הכל בסדר?’ והיא עונה: ‘כן בייבי, הייתי בפגישה שהתארכה. את יכולה לחזור עכשיו’. אמרתי לה: ‘קבענו שעה, יכולת לשלוח הודעה שאחכה לך’. אמרה לי: ‘טוב, אז תבואי מחר. אל תהיי עצבנית, הכל בסדר’. שם כל המרוקו יצא לי. הרגשתי שהיא חושבת שהיא קנתה אותי. אמרתי לה: ‘תקשיבי לי טוב, אל תתקשרי אליי יותר’.
“מאז אמרתי לעצמי שלא יקום אף בן אדם שיגרום לי להרגיש שאני בלתי נראית או מובנת מאליה. לאט־לאט את לומדת לסנן ולהגיד לא. עד היום פונים אליי הכי מפורסמים ומבקשים שאעבוד איתם תמורת קרדיט, ואני עונה להם שאני לוקחת כסף. שום דבר לא בחינם אצלי. אם לא תעריכי את עצמך, אף אחד לא יעריך אותך. במיוחד בפריפריה, פה צריך להיות שועל, כי אתה חי בהישרדות תמידית".
אם היית מגיעה מתל־אביב זה היה שונה?
"הכל היה אחרת. אני בטוחה. אם היה לי שם אחר, הראיון הזה היה מתפרסם כבר לפני הרבה שנים. בעקבות הסדרה קיבלתי הודעות מטורפות מנשים מהפריפריה. קופאית בסופר שסיפרה שנתתי לה תקווה שהיא מסוגלת להגיע יותר רחוק, נשים שכתבו לי, ‘חשבנו שאנחנו יכולות רק לנקות בתים ונתת לנו תקווה’. עוד אחת כתבה שהיא חשבה שרק אם תהיה יפה ותלך עם גברים היא תוכל להתקדם. כן, זה עדיין קיים.
“הסדרה באה להעביר את המסר שנשים יכולות להיות חזקות ולהצליח בזכות עצמן. שאף אחד לא יוכל יגיד להן ‘אני נתתי לה’, ‘אני בניתי אותה’. תעשו אתן הכל. תנפצו כל סטיגמה אפשרית. זו פשוט עבודה קשה, צריך להכין את רשימת החלומות שלך ולעוף על זה. בכל שנה אני עדיין כותבת את החלומות שלי ואם אני לא משיגה אותם, אומרת לבורא עולם תודה, אולי זה יקרה עוד שנתיים".
מי שכן פירגנה מההתחלה, ועדיין מפרגנת ואף תומכת, היא הזמרת נסרין קדרי. “היא עזרה לי מאוד להתמודד עם הפרסום. פתאום פנו אליי מסוכנויות שרצו לייצג אותי, לשיתופי פעולה, לראיונות, ומה אני מבינה בזה? התייעצתי איתה על הכל, על איך לענות ועל מה להגיד”.
יש לכן טמפרמנט דומה, זה לא בעייתי קצת?
“נסרין היא אישה חזקה שאוהבת נשים חזקות, ולא מאיים עליה לעבוד עם אישה חזקה, להפך. היא פירגנה לי גם עם הסדרה וגם עם המוצרים שפיתחתי, העלתה לרשתות ותייגה ונתנה לי כמה שיותר במה. היא יודעת להעריך אנשי מקצוע טובים כמוה. שתינו נשים דומיננטיות מאוד, אבל אנחנו מסתדרות מצוין, למרות שאני יותר מצחיקה ממנה. היא תהרוג אותי שאמרתי את זה, כי היא חושבת שהיא יותר מצחיקה ‑ היא לא. גם בעלה ומסי והילדים, כולם התחברו מהרגע הראשון”.
איך באמת מסי הגיב לפרסום?
“בהתחלה זה היה לו מוזר, אבל הוא למד לפרגן ולאהוב. אולי הוא עוד יהיה בפרונט יום אחד, נבר סיי נבר”.
אבל היו בסביבה גם תגובות פחות מחבקות. “יש אנשים, גם הכי קרובים אלייך, שזורקים לך דברים כמו ‘אל תשכחי מאיפה באת’, ‘שלא יעלה לך’. זה דוקר. כשאת שומעת את זה מדודה או מחברה טובה, את חושבת לעצמך: אבל היא הרי מכירה אותי, היא יודעת שאני לא כזאת. את מבינה שהיא כנראה עוברת משהו בבית, אולי נישואים לא מוצלחים, ואז רואה אצלי משהו שלא השיגה וזה מפריע לה. הייתי שם. מצד שני, תפרגני בכל זאת. תרצי שיהיה לבן אדם אחר הכי טוב, כי ברגע שנשאבים ל’למה לי אין’, ‘למה בעלי לא ככה’ ‑ זו קארמה לא טובה ואנרגיה שלילית ונבואה שמגשימה את עצמה. אני טיפלתי בעצמי, עברתי תהליך ואני כבר לא שם”.
בשנה האחרונה, מותג הביוטי Rosalia שפיתחה, החל להימכר בעמדה קבועה משלה בדיוטי פרי ג’יימס ריצ’רדסון. לא מזמן הפכה גם לפרזנטורית של רשת חנויות הבגדים “פוזה”. “רשת ענקית, של בגדים עממיים כביכול, שפתאום גיליתי בה מותגים מעניינים. היא מאפשרת לנשים כמוני לקנות אופנה טובה במחירים סבירים”.
במקביל, היא ממשיכה לאפר ולעצב שיער. “זה מניע אותי, אני חיה את זה. נשים כל הזמן שולחות לי הודעות: ‘את המאפרת של נסרין? הלוואי שהייתי יכולה להרשות לעצמי שתאפרי גם אותי’. להפך, אני רוצה שתגידי: ‘התאפרתי אצל הכוכבת הזו מפריפריה אימפריה, זו שמאפרת את נסרין’, תעופי על זה. גם לא העליתי מחירים ואני לא מסננת לקוחות, עונה לכל מי שמתקשר".
ברשימת החלומות השנתית, בניסטי מבקשת עכשיו אח או אחות נוספים לשני ילדיה, הראל, 12, ונועה, תשע. כבר שלוש שנים שהיא מנסה להביא ילד שלישי לעולם, בינתיים ללא הצלחה. "זה לא עובד", היא מספרת. "הילדים שלי כל כך רוצים אח נוסף. נועה אומרת לי שהיא מתפללת בכל בוקר: ‘הלוואי שיהיה לי אח’. גם שמנתי לאחרונה, אז היא נוגעת בבטן ואומרת: ‘אמא, יש לנו אח, תראי אם יש לו דופק’. כשנסרין באה אליי עם התינוק, הראל, הגדול שלי, אומר ‘תראי איזה חמוד, תביאי לי כזה’. קשה לי להסביר להם שאני לא מצליחה.
“בשנה הראשונה זרמתי. שנה שנייה התחלתי בדיקות, עקבתי אחרי הביוץ. אבל אחרי שהתאכזבתי כל חודש מחדש, כנראה שאצטרך טיפולים. לחבק גם את הניסיון הזה. שני הילדים שלי הגיעו בקלות, פתאום אני מבינה נשים שלא מצליחות להיכנס להיריון, איזה קושי הן עוברות. איזו תחושת כישלון”.
כרגיל, אפשר לסמוך על הטקט הישראלי שיספק לה חוויות לא נעימות. “אצלנו בפריפריה אין מצב שמישהי תשאל אם את בהיריון. אבל לפני חודש בקניון, ניגשת אליי מישהי שאני לא מכירה ואומרת לי ‘אני שרופה עלייך’, נוגעת לי בבטן ומוסיפה, ‘יואו, בשעה טובה, מתי התכוונת לספר שאת בחודש שישי?’ קפאתי במקום. אני מסתכלת עליה ושואלת: אנחנו מכירות? והיא עונה לי: ‘כן, מהאינסטגרם’. הרגשתי כאילו גבר נגע בי בלי שרציתי”.
לא נעים.
“לאנשים נראה שיש לי הכל. השקות, זוגיות, פרסום. אבל כולם עוברים משברים, ומכישלונות צומחת גם הצלחה. היא לא מגיעה רק עם ורדים ושוקולדים. הנה, נכנסתי השנה לדיוטי פרי ג’יימס ריצרדסון עם מותג טיפוח משלי. חיכיתי לזה כל כך וזה התגשם, ואין יותר מאושרת ממני. להשקה של Rosalia הציעו לי להביא את הכי מפורסמות שיש, אבל בחרתי בבנות מ’פריפריה’, אלה שעברו איתי את הדרך בשנים האחרונות".
אתן עדיין חברות טובות?
"מאוד. יש לנו קבוצת ווטסאפ בשם ‘פריפריה אימפריה קטעים’ ואנחנו כל הזמן מדברות. כמובן שהשגרה אינטנסיבית. העבודות של כולן מטורפות, אבל כשאנחנו נפגשות באירועים ובימי הולדת, זה הכי כיף שיש”.
למי הכי התחברת מבין המשתתפות בסדרה?
“לאוריה עזרן. היא ממש נפש תאומה שלי. שתינו גדלנו בשכונת קרוואנים עם חלומות, מטרות ואמביציית שיא. היא נותנת לי כוח שלא היה לי, כמה היא חזקה ולא נשברת ועם פאסון, מדויקת וחדה. אני מתייעצת איתה בדברים שאני לא מספרת למסי. זו הזכייה שלי, חברות לכל החיים. אבל לא משנה מה, אני תמיד אהיה שם בשביל כל אחת מהבנות. כל הקאסט שלנו הפך למשפחה, כולל אורנה בן דור, הבמאית".
המהפכה המשטרית קורעת את המדינה לישראל הראשונה והשנייה. איך את, כאשת פריפריה, מרגישה עם זה?
"זה לא עניין של תל־אביב נגד הפריפריה, לא של ימין ושמאל, מזרחים ואשכנזים או דתיים־חילוניים. זו הפכה להיות מדינה שאני לא מכירה, ואין יותר עצובה ממני על זה. אין אהבת חינם, אין לקבל דעה של מישהו אחר. אני שונאת פוליטיקה. בסופו של דבר כולנו חיים במדינה אחת, קיבוץ גלויות אחד גדול. איך הגענו למצב הזה? נשרף לי הלב כשאני רואה אנשים נמרחים על הרצפה, מקבלים מכות בהפגנות, או דופקים לאישה את השמשה ברכב כשהיא נוסעת עם ילדים מאחורה. כשראיתי את זה הרגשתי שסוף העולם הגיע. שזה חורבן הבית הבא, שהגלגל חוזר על עצמו. איפה האישה או הגבר שיצילו אותנו? איפה האחדות, איפה אהבת האחים? בהתחלה צפיתי המון בחדשות, עד שזה כאב לי פיזית. עכשיו אני מנסה לראות קצת פחות".
lior-o@yedioth.co.il
